אבן שתיה קלז

נשבע כדי שע"י כן יגיע לו איזה טובה זה לא נקרא שבועות אונסין והביאו ראי' לזה משבועת משה שנשבע ליתרו דכתיב ויואל משה שנשבע לו שלא לשוב עוד למצרים ואף דהיה נאנס שברח משם ולא רצה יתרו ליתן לו בתו עד שנשבע לו ואפילו הכי אין זאת שבועות אונסין כיון דהוא רק בשביל קבלת טובה לחוד ע"ש וכתב עוד ואין להקשות מדברי המרדכי הנ"ל והגמי"י סוף הפלאה שכתבו שאף אם אמר בשבועתו על דעת המקום מ"מ כל שהוא באונס אין ממש בשבועה זו תדע דאשכחן כשהשביע משה את ישראל אמר להם לא על דעתכם אני משביע אתכם כ"א על דעת המקום ועל דעתי ואפילו הכי אמרינן בשבת ד' פ"ח מלמד שכפה עליהם הר כגיגת ואמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא דיכולין לומר אנוסים היינו לקבלה ואמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורש והקשה ר"י דאמאי לא אמר הדר קבלוהו בערבות מואב מדעתן ותירץ דהתם נמי היו יריאים שמא לא יביאום לא"י שהיה להם ליכנס לאלתר וכו' אלמא דמוכח שאף מניעת הטוב נמי נקרא אונס וי"ל דהתם שאני דא"י מוחזקת היא מאבותינו והלכך אין זאת מניעת טוב רק אדרבא הוא נוטל מהם מה שזכו בה כבר ע"ש ואלמלא דברי המהרי"ק הייתי אומר כי לכאורה מסתברא יותר שדעת המרדכי והגמי"י אינו כן כי זה פשוט שאם היה דעת התוס' היפוך זה לא היה המרדכי כותב בפשיטת היפוך דעת התוס' ולא היה מביא דבריהם כלל ובפרט שעיקר ראייתם הוא מדברי ר"י וסתם דברי התוס' הם ג"כ מדברי ר"י כידוע והמעיין בתוס' מגילה ד' ז' משמע לכאורה דלא כמהרי"ק בזה דבשבת ד' פ"ח שם הקשו על הא דאמר רבא דהדר קיבלוה בימי אחשורוש א"כ במגילה ד' ז' דאמרינן דאסתר ברוה"ק נאמרה ויליף לה שמואל מדכתיב קימו וקיבלו וכו' קיום למטה מה שקיבלו למעלה ומביא שם הגמרא עוד ראי' ע"ז ואמר רבא לכולם אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא והשתא לדברי רבא דכאן הא לשמואל נמי אית לו פירכא דהא דרשינן האי קרא דשמואל להא דהדר קיבלו בימי אחשורש ע"ש

והנה לדברי מהרי"ק יכולים אנו לתרץ קושית התוס' בפשיטות דכוונת הגמרא הוא דלכולהו אית להו פירכא אף לשיטתם כגון הא דילפי דאסתר ברוה"ק מהא דכתיב ובבזה לא שלחו את ידם דמנא ידע זאת אלא ע"כ דברוה"ק נאמרה ע"ז שפיר הקשה הגמרא דילמא פרישתיקי שלחו דהא אין להם תשובה ע"ז דלא הוי עובדא הכי משא"כ לענין דרשה דשמואל לא שייך בזה לשון פירכא משום דלשמואל עצמו אין בזה שום פירכא דהא בב"ב ד' קי"ט בבנות צלפחד אמרינן שנטל שני חלקים בשביל שהיה בכור ופריך הגמרא והא ראוי' היא ואין הבכור נוטל בראוי ומשני רב יהודא משמיה דשמואל ביסודת אהלים דהיה מוחזק רבה אמר ארץ ישראל מוחזקת היא הרי מבואר דשמואל לית ליה דא"י מוחזקת והשתא לשיטת מהרי"ק ואליבא דהר"י ע"כ לשמואל הקבלה שקיבלו התורה בערבות מואב קבלה גמורה היא כיון דלא היתה שם רק קבלת טובה לחוד וזה לא הוי אונס וכיון שכן ע"כ לשיטתו אי אפשר לו לדרוש מהאי קימו וקיבלו דהדר קיבלו בימי אחשוורוש דהא לדידיה לא צריכא להו לקבלה זו כיון דכבר קיבלו בע"מ משום הכי דריש שפיר להאי קרא להא דאסתר ברוה"ק נאמרה לכך אמר רבא שפיר לבר מדשמואל ר"ל כמו דסובר שמואל בעצמו דא"י אינו מוחזקת ממילא דלית לו פירכא ומה יפה כעת גירסת הב"ח דגריס התם בשבת רבה אמר הדר קיבלו בימי אחשורוש ולא רבא והיינו כי רבה כיון דאית לו בב"ב שם דא"י מוחזקת היא וא"כ הקבלה בערבות מואב לא היתה קבלה מעליתא משום הכי הוצרכו לקבל עוד בימי אחשורוש משא"כ רבא יכול להיות שסובר כשמואל דא"י אינו מוחזקת משום הכי קאמר שפיר דלשמואל לית לו פירכא והשתא לפי הנחה זו ע"כ מוכח דהתוס' לא סברי להו כסברת המהרי"ק במרדכי דהא התוס' במגילה ד' ז' תירצו על קושיא זו שהבאתי דשמואל תרתי יליף לה מהאי קרא דקימו וקיבלו חדא דהדר קיבלוהו וגם הא דאסתר ברוה"ק נאמרה ע"ש ולסברת המהרי"ק אליבא דברי הר"י במרדכי ע"כ סברי להו דהיינו טעמא דקבלה דערבות מואב לא היתה קבלה משום דכיון דא"י מוחזקת היא הוי כמו שאנסו להם במה שהוא כבר שלהם אבל אי לא היתה מוחזקת היתה הקבלה דערבות מואב קבלה ולא היו צריכין לקבל עוד בימי אחשוורש וא"כ האיך כתבו התוס' דשמואל יליף מהאי קרא תרתי הא זה אי אפשר אליבא דשמואל דתרי קבלה למה לן אלא ע"כ דדעת התוס' בזה דלא כהמהרי"ק ולפי"ז בודאי קשה לומר שדעת הר"י בעל התוס' יהי' היפוך מזה ולכל הפחות היה לו להמרדכי להביאם לכן נראה לי שדעת המרדכי הוא דאף זאת נקרא שבועות אונסין כיון דכבר יגעו וטרחו והלכו במדבר כמה שנים והכל בשביל הבטחה של א"י שהבטיח להם זאת הטירחא והעמל נקראת ג"כ הפסד דומי' דאמרינן בב"מ דף ע"ו דבהלכו הפועלים ולא מצאו דכיון דטרחו הוי התחלה וזכו בשכרן מצד הדין אף למאן דלא דאין דיני דגרמי משום דהתחלה הוי קנין וגם נקראת הפסד במה שמפסידין טרחן ועמלן והעיקר הוא תלי בזה דנעשה בהכרח כי כל דבר הנעשה בהכרח ורוצין להפסידו ממונו או אפילו טירחתו וע"י כן הוכרח לישבע לא נקרא האדם בשבועה ולא דמי לנשבע בשביל קבלת טובה מחבירו דהתם הוא רוצה ליטול מחבירו משא"כ היכא דחבירו רוצה ליטול משלו אז בכל אופן נקרא אונס הלכך בנידן דידן נמי כיון שהם מכבר עסקו בעסק זה של הבאות הבשר עד שהרגילו העסק והרויחו בזה כמה פעמים ועתה רוצין להפסיד להם וליקח מידם זאת בע"כ אין לך אונס גדול מזה ועיי' ב"ב ד' כ"א לענין שאני דגים דיהבי סייארי ועיי' בפר"ד דרוש כ"ב שהאריך שם בדברי מהרי"ק ותמה שם על המרדכי שהבאתי לעיל מהא דנדרים ד' כ"ז דאמרינן התם דבעינן דוקא ביטל בלב ג"כ ולפי מה שכתבתי בשם הרלב"ח דביטול בלב הוא רק מדרבנן לא קשה מידי דמשום דהוי ספיקא דרבנן אזלינן בו לקולא

ולכאורה היה אפשר לומר דהוא אזיל לשיטתו במה שכתב במ"ל פ"י מהלכות עדות שבמקום פלוגתא דרבותא לא שייך בזה לומר אוקמי אחזקה דמאי חזקה שייך כאן דבשלמא בספיקא דגוף הדבר דלא ידעינן עובדא היכא הוי בזה שייך לומר דמוקמינן הדבר על חזקתו ובודאי לא נשתנה הדבר מקדמותו משא"כ בספיקא דפלוגתא וכי נאמר דבשביל החזקה ישתנה הדין הלא לדעת הפוסל אותו אינו משגיח כלל בהחזקה דהא הוא עוקר החזקה ומהאי טעמא פסק שם המ"ל במי שעבר על איסור דרבנן ודאי רק שאנו מסתפקין אם באיסור דרבנן בעינן חימוד ממון או לא דמ"מ פסול הוא מדרבנן ולא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא כיון דאין הספק על גוף הפעולה אם נעשה או לאו אלא הפעולה כבר נעשית ועיקר הספק הוא אם פסלוהו חכמים ע"י פעולה כזאת או לא וכיון דלמאן דפוסלו מוציאו מחזקתו ממילא לא שייך לומר אוקמי אחזקה והוי כמו שיש כאן ספק אם זאת הוי חזקה או לא דלא מהני מידי לפי"ז בעובדא דידן נמי כיון דודאי עבר על איסור דרבנן דהא לא ביטלו בלב רק שאנו רוצין להכשירו משום דשמא קי"ל דבשבועה דלהבא אינו נפסל ומוקמינן אותו על חזקת כשרות הא במקום פלוגתא לא אמרינן כן

אמנם בנידן דידן לא שייך זאת משום דע"כ לא אמרינן זאת אלא לענין עדות ממון דהתם בתרי ותרי אמרינן אוקי ממונא על חזקתו לדעת הרי"ף והרמב"ן כמבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ת דלא אזלינן בתר חזקת כשרות של העד רק בתר חזקת הממון אזלינן והלכך בספיקא דרבוותא נמי כן דדמי לתרי ותרי משא"כ לענין איסור והיתר כיון דאיכא ספיקא בהאי גברא אי נפסל או לא מספיקא מוקמינן אותו בחזקת כשרות ולא שייך כאן לומר אוקי בהמה בחזקת שאינה זבוחה ז"א דהא אינו נחשד על נבילה דהא באמת אינו נפסל מצד עצמו ועיקר הפסול שלו הוא משום דנעשה חשוד לאותו דבר והיינו שקיבל