אבן שתיה קלג

דבתוספת הדברים בא להתחייב עצמו שבלא דעתם לא יהי' לו היתר דוגמא דאמרינן התם בש"ע שאם הוסיפו חומרות כגון כיבוי נרות או ע"ד קהלות רחוקות שאז אינו ניתר כשאר חרמות והיינו הכל מהאי טעמא כיון שהוסיף עוד דברים על השבועה אמרינן דכוונתו היתה שלא יהי' לו היתר להשבועה משא"כ כאן הא לא הוסיפו שום דבר בשבועתם רק אמרו סתם שאנו נשבעים כפי מה שיגידו להם א"כ אין עיקר כוונתם רק על הגדה שלנו אבל מ"מ לא אמרינן שבשביל כן יבטלו דעתם לגמרי אצלינו שבלתי רשות שלנו לא יהי' להם היתר ז"א כיון שאין כאן הוספת דברים על גוף השבועה ועיין במרדכי פ' השולח בזה דעיקר הטעם התם משום שהוא סובר בנדר לישנא יתירא דלטפוי קאתי

ואף אם היה לנו ספק אולי לשון השבוע משתמע נמי שהם סומכים עלינו בכל דבר וביטלו ג"כ דעתם אצלינו כמו בכל נדר שעל דעת רבים מ"מ כל שיש לתרץ שני הלשונות שלא יסתירו זל"ז אזי בנדרים הדין הוא בזה דהולכין להקל וראי' מפורשת לזה מהא דאיתא בש"ע סי' רכ"ח ס' מ' והוא מתשובות הרשב"א באם שהשביע את בנו שלא להלות בלי רשות שמעון ולוי יכול להלות ברשות אחד מהם ע"ש והקשו שם כמה קושיות והעיקר מה שהקשו כיון דקי"ל דאם נדר בחרם שהוא ג"כ לשון המסתפק אולי כונתו היתה בחרמו של ים ואפילו הכי אזלינן לחומרא וא"כ הכא נמי כיון שיש לנו ספק אי משמע שניהם יחד או כל אחד בפני עצמו נמי היה לן למיזל לחומרא ע"ש בט"ז אמנם כל הבאים אחריו חילקו בזה משום דהתם בנדר בחרם אין בו שני משמעות כאחד דאי נאמר דכוונתו היתה על חרם של של ים הרי אין כאן נדר כלל הלכך אזלינן לחומרא משא"כ בהא דתשובת הרשב"א הרי אנו יכולין לפרש דבאמת כוונתו היתה בלשון השבוע על הני שני משמעות ומפרשינן שניהם יחד דהיינו אי לא ימחה השני אז די באחד ומפרשינן הלשון שכוונתו היתה ברשות אחד מהם ואם השני יעכב בפירוש אז מפרשינן הלשון של ראובן ושמעון דכוונתו היתה שניהם יחד הלכך אזלינן לקולא עיי' בח"צ וכן הסכימו לחלוק זה כל הבאים אחריו הלכך בנידן דידן נמי כיון. שיש לפרש הלשון דלא סמכי עלינו רק בגוף השבועה אבל לא שלא יהי' להם היתר בלתי רשותינו כמו דמשמע מפשט לשון של הכתבים ואף אם נאמר דלשון הכתב מורה נמי דכונתם היתה שנשבעו על דעתינו ודינו כמו נדר שעל דעת רבים שאין לו התרה עד שיתחרטו בו הרבים בזה אף אנו נאמר דכיון דמשתמע לתרי אנפי נפרש ג"כ שתי משמעות היינו שכל שיתרצו שני השוחטים יחד להתיר להם את השבועה אז יכולין להתיר בלתי רשות שלנו אמנם אם אחד מהם לא יתרצה להתיר אזי אין רשות להשני להתיר בלתי שנתרצה ג"כ אנחנו על ההיתר וע"ש בדין שנים שנשבעו יחד לעשות דבר אחד ואין לחלק דדוקא היכא דהוי דומיא דלישנא דקרא אז אמרינן כן דהא ילפינן זאת מאביו קילל כמבואר בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן בב"מ ד' צ"ה משא"כ היכא דהוא רק לישנא בעלמא לא אמרינן כן זה אינו כי המעיין בדבריהם שהביאו שם מהתקדשי לי בזו ובזו משמע דאין לחלק בזה ע"ש בח"צ ס' ד' הלכך כאן כיון שיש לתרץ התרי לישנא אזלינן לקולא ומה גם כי נידן דידן עדיף טפי משום דפשטות הלשון משמע שלא היה כונתם שיהי' זה כמו נדר שעל דעת רבים וגם בר מן דין הא כל דמחמרינן בהני לישנא דמשמע לתרי אפי כמו בנדר בחרם או כה"ג הוא רק משום דדיינין בזה כולנו כע"ה כדאיתא בס' רכ"ח והא כ"ז לא נאמר רק לענין אם רוצה להתיר דבריו בלי שום התרה כגון בחרמו של ים או כה"ג דבזה מחמרינן בע"ה שלא יבוא להקל בנדרים בלא התרה כלל אבל היכא שגוף הנדר רוצה הוא להתיר רק שבא לפרש כונתו אם היה בדעתו שהנדר יהי' ע"ד רבים או לא בזה כל שהוא אין ע"ה בודאי נאמן לפרש כונתו וכמו שהביא הש"ך שם בס"ק נ"ח באם אמר שהוא נודר על דעת גדולים וקטנים או אם אמר על דעת רבים ולא פירש אותם שנאמן לומר אשגרא דלישנא הוא וכונתו היתה רק על רוב הקהל לחוד לפי"ז מכש"כ בנידן דידן שנאמנים הם לפרש דבריהם שלא היתה כונתם שיהי' כמו נדר שעל דעת רבים

כ"ז הוא לרווחא דמילתא אבל כבר כתבתי לעיל שכאן בלאו הכי אין דינו כמו נדר שעל דעת רבים והשתא ממילא לא שייכי כאן כלל כל הפלפול של כת"ר אם יכולין אנו להוסיף עוד עליהם ולקיים מקצתו ולבטל מקצתו וגם מה שחקר בהדין של רבינו ירוחם בס' קכ"ט באם נדר על דעת חבירו אז גם כה"ג אמרינן נמי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו אי לא כיון שתלי בדעת חבירו והכא נמי הא הנדר היתה על דעתינו וגם מה שהביא מדברי הרמב"ם שמחלק בין אמר לזה ולזה בוא"ו ובין בלא וא"ו וכן אם אמר תאנים וענבים עלי ובין אם אמר תאנים ורמונים דבשני מינין לא אמרינן היתר כולו והכא נמי לענין עגלים וגסות בנידן דידן לא שייך זאת כלל דהא לא נשבעו שבשחיטת גסות ודקות יהיו יחד וזאת אנו מקבלים עלינו כפי מה שיגידו לנו הני שלשה דאז היה מקום להסתפק בזה משא"כ הכא הא עיקר הדבר לא הזכירו כלל בהשבועה רק שאמרו דרך כלל שהם נשבעים שבעניני שחיטה ובהסדר של השחיטה יסמוכו עלינו ואנחנו הגדנו להם האיך לעשות ושבועה זו שנשבעו רק לסמוך עלינו זאת הא בודאי יכולין להתיר בלתי דעתינו כמו דאיתא להדיא בש"ע סי' רכ"ח ס' כ' וכיון דקי"ל דהחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ תיכף שיתירו את תחלת השבועה שנשבעו לקיים כפי מה שנאמר להם אנחנו אז ממילא גם מה שהגדנו להם נמי בטל דכיון דנתבטל העיקר בטל נמי הטפל ועי' ברא"ש הובא שם בש"ך ס"ק ל"ה בקהל שעשו תקנה שכל שטר שלא יהי' נעשה ע"י סופר העיר יהי' פסול ונעשו כמה שטרות שלא ע"י הסופר ופסלו אותן ואח"כ נתבטל התקנה ע"י היתר חכם שעוקר הנדר מעיקרו אז ממילא כל השטרות שנפסלו חוזרין להכשירן למפרע והכא נמי אף שכבר הגדנו להם הפשרה שלנו מ"מ כיון שהותר להם שאין צריכין לסמוך עלינו ממילא הגדתינו לאו כלום היא והותרו הכל בין בגסות בין בדקות אמנם אם ירצו להתיר המקצת מהקבלה שקיבלו לקיים הגדתינו היינו דמה שקיבלו על עצמם לציית לנו בכל עניני שחיטה כעת יאמרו בהיתר שעל גסות ישאר השבועה ועל דקות יתירו להם הקבלה שקיבלו לסמוך עלינו בזה הא בודאי אין ספק שיהי' בכלל נדר שהותר מקצתו וכו' כיון שהכל שבועה אחת היא ואין שייך זאת כלל לדברי הרמב"ם והריב"ש בשבועה שלא אוכל תאנים וענבים והותר האחד דיש סברא דלא הוי בכלל נדר שהותר מקצתי ז"א דהא קי"ל בשבועות ד' כ"ו דדוקא כשאמר פת חטין פת שעורין פת כוסמין עלי אז חייב על כל אחת ואחת אבל אם אחרים אמרו לו שתה יין חלב ודבש ואמר שבועה שלא אשתה אינו חייב אלא אחת ולא נחשב כמו נפרטים א"כ מכש"כ הכא כיון דכללו בכתב אחד שהם נשבעים על כל דבר הנשחטים בודאי הוי כלל וכיון שהותר מקצתו בודאי הותר כולו וא"כ ממילא יהי' בטל כל התקנה ומה הועילו בהתקנה שהתקינו להם ובנדון דידן בודאי אין כח עוד להוסיף ולגרוע עוד וכן כתב להדיא הב"י בס' רכ"ח בשם תשובת הרא"ש ולחנם הביא כת"ר מח"מ ס' י"ב הלכך אם נרצה שהשבועה תהי' עדיין קיים בגסות ולבטל בדקות אין לנו עצה רק כאשר אכתוב אי"ה לקמן

וכ"ז פשוט הוא רק ממה שאני מסתפק בזה הוא דהא ידוע הפלוגתא דרבה ורבא בנדרים דף כ"ה בראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ואח"כ נמצא שאביו ביניהם ואמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר דלא הוי נדר כדאיתא התם במשנה וסובר רבה דבעינן דוקא שאח"כ יחליף דבריו ויאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכיון שהחליף בלשונו מכלל לפרט דמי יותר לנדר טעות ולרבא לא בענין שיחליף דוקא ולדידן בזה ספיקא דדינא הוי כמו שכתב שם הרא"ש ולדעת כמה פוסקים אין חילוק בין נדר שניתר ע"י פתח או ע"י חרטה בכולם בעינן דוקא החלפה אז אמרינן כיון שהותר כולו הותר מקצתו אבל בלאו הכי לא אמרינן כן עיי' בט"ז סי' רכ"ט לפי"ז מאחר דאצלינו הא לא