אבן שתיה קלב

דעלמא ע"כ והנה אין מבואר כאן החילוק בין חולה דעלמא לחולה דיולדת ומצאתי בשו"ת ב"א שם שכתב שטעם החילוק הוא משום דבלידה י"ל כיון שהחלישות הוא מטעם שנפתח אז המקור להוציא דם טמא ג"כ כדאיתא בגמרא הלכך כיון דאשכחן דלענין ספירת ימי טומאה וימי טהרה דבימי תלי רחמנא ולא בעינן מעל"ע הלכך לכל שאר דברים התלוי בפתיחת המקור לא בעינן מעל"ע ע"ש לפי"ז היה אפשר לומר נמי בנידן דידן כיון דעיקר החומרא של שלשה ימים הראשונים הוא משום דאז עדיין מעינה פתוח וכיון דהוא מחשש פתיחת המקור הא כל כה"ג אמרינן בזה מקצת היום ככולו אמנם לפי מה שחלקתי לעיל אין ראי' מזה כלל כי כוונת התה"ד הוא דמאחר דמוכח מהגמרא דבחולי מחמת לידה לא חשבינן מעל"ע ע"כ דידעו חז"ל שע"פ טבע הדרך הוא דחולי כזו הבא מחמת לידה הדרא ברי במקצת יום השלישי או השביעי דהא כל שהוא אינו דרך חוב ומצוה לא נתנו בו חכמים כלל בזה רק דתלי לפי בקיאותי' לפי"ז יכול להיות דכאן חוששין אנן כל שלשה ימים מעל"ע

סימן נז

שאלה ע"ד השוחטים שהיו סכסוכים ביניהם וקיבלו עליהם לקיים כפי אשר נאמר להם אנחנו בי תלתא וקיבלו זאת בשבועה ואנחנו הגדנו להם דעתינו שמהיום והלאה יהיו דוקא שנים בכל שחיטה הן בגסות והן בדקות ונמשך כן זמן מה ועתה הם רוצים להתיר הם התקנה בדקות באמרם כי היא גזירה שאין יכולין לעמוד בה ורב אחד כתב לי וז"ל. שצ"ע כיון שהתירו להם בדקות אפשר שהוא בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולי כמבואר בנדרים ד' ס"ו ופ"ז וא"כ יתבטל לגמרי התקנה מיהו עדיין צ"ע כיון שלא נשבעו בפירוש שלא לשחוט גסות ודקות זבל"ז אלא נשבעו לציית מה שיאמרו הני תלתא רבנן אפשר דהוא בכלל מה דאיתא בס' רכ"ט ס' א' וז"ל ואין דברים הללו אמורים אלא בנדר לעצמו אבל אם נדר לחבירו או נשבע לפרעו או לעשות מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר כולו ומ"מ עדיין י"ל דלא דמי להתם משום דהתם הוא לטובת חבירו ויכול לומר על הכל הריני כאלו נתקבלתי וה"ה שיכול לומר על מקצתו הרי כאלו נתקבלתי והשאר נשאר באיסורו משא"כ בנ"ד דאי אמרינן כיון שלא נשבעו רק לסמוך עלינו והי' הכל תלוי בידינו לעולם להקל ולהחמיר ולבטל כל הפסק זה בודאי אין סברא דנאמר ששני אנשים שנשבעו לקיים כפי מה שיאמרו הני תלתא שיהי' רשות בידם להוסיף על כל מה שהגידו בפעם הראשון דכיון שהגידו פעם אחת שוב אין בידם עוד להוסיף כמו דאמרינן בדיינים לענין פשרה בח"מ ס' י"ב ע"ש בפ"ת ס"ק ט"ו ודוגמא לזה בקדושין ד' ס"ד באמרה ע"מ שירצה אבא תלי הכל באמירתו בפעם הראשון והלכך כיון שאמרנו להם הפסק שצריכין שיהיו שנים דוקא הן בגסות והן בדקות אם יתירו להם בדקות ממילא יתבטל כל השבועה מחמת נדר שנבטל מקצתו וכו' וגם אין להם רשות להתיר בלתי דעתינו ע"כ ת"ד

וזאת אשר השבתי כי במה שרצה לומר דהשוחטים אינן יכולים להתיר השבועה בלתי רשותינו זה אינו אלא אף אם היינו מעכבים ע"י שלא להתיר מ"מ אם הם רוצים להתיר התירן היתר ולית דמשגיח בן בזה אף שנשבעו מתחלה לסמוך הכל עלינו משום דהא לא מצינן דבעינן דעת חבירו אלא דוקא היכא דנשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו ולכמה פוסקים אף גם זאת לא מהני מה שעשה לו הטובה ממקום אחר אלא בעינן דוקא שעשה לו הטובה בשביל השבועה עיין בסי' רכ"ח ש"ך ס"ק מ"א ואף לדעת הרמב"ם דלא בעינן שהשבועה יהי' בשביל הטובה מ"מ בעינן שיהי' לתועלת חבירו אבל לולא ואח לא בעינן דעתו כלל רק שיודיענו שהוא מתיר נדרו בשביל חשד כמבואר הכל שם סי' ח' ואין לומר דהתם לא מיירי רק בסתמא אבל היכא דמי שנדר על דעתו מיתה בפירוש שלא להתיר בלתי רשותו יכול למחות זה איני וראי' מפורשת לזה דהא הרא"ש בפ' השולח סי' י"א הוכיח שאם נדר על דעת חבירו מהני התרה בלא דעתו מהא דקי"ל דאשה על דעת בעלה היא נודרת ואפילו הכי יכול החכם להתירה אף בלא דעתו ע"ש והיינו דהרא"ש סובר דהא דאמר רב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת זה דמי ממש כמו אם היתה אומרת על דעת כן אני נודר ע"מ שירצה בעלי וכמו שפירש רש"י בגיטין דף פ"ז דהוי כמו שאמרה ע"מ שירצה בעלי דאלת"ה רק דהכוונה היא דכיון דנשאת היא סומכת על בעלה ונתרוקנה רשות לבעלה זה אינו דא"כ למ"ד דמופלא הסמוך לאיש נדריו קיימין מן התורה האיך יבוא נשואין שלה שהוא רק נשואין מדרבנן ויפקיע נדר שהוא מן התורה עיי' בנדה ד' מ"ו אלא ע"כ דהוי כמו תנאי ממש ואפילו הכי דעת רוב הפוסקים הוא דאף אם נדרה וקיים לה בעלה יכולה ג"כ להתיר אצל חכם וכן הוא דעת הרא"ש בפירושיו לנדרים שם ועיין בתשובת רע"א ס' של"ד והיינו ממש כמו נידן דידן דהא התם ההיקם של הבעל דמי ממש לההסכם שלנו ומוכח. מדברי הפוסקים דאף היכא, דהבעל עומד עדיין בדבריו הראשונים ורוצה עדיין בההיקם אפילו הכי יכול החכם להתיר הכא נמי דכוותא וכן יש להוכיח מנדרים ד' ס"ט לפירש הר"א ממיץ שמפרש שם בעי דרבא אי יש שאלה בהקם דהכוונה הוא שאם בעלה הקים לה הנדר אם יכולה היא להתיר אצל חכם ואח"כ בעי רבא ואת"ל יש שאלה בהקם יש שאלה בהפר או לא ור"ל היכא שהפר לה בעלה ועתה מתחרט הוא על ההפר ורוצה הוא להתיר זאת אצל חכם ועתה הרי ע"כ הוא רוצה דוקא בהנדר שנדרה ואינה רוצה בהתירה שלה וא"כ למה אמר לדבר פשוט דכה"ג יש שאלה בהקם הא דומיא דהכא היכא דהיא אינה רוצה בהיתר החכם שלה אז אף גם בהיקם אין שאלה וגם אמאי לא מבעי לי' בהקם גופא היכא דעדיין עומד בהקמתו ואין רוצה להתיר וכה"ג מדייק התוס' בכמה דוכתא אלא ע"כ דבכל ענין מהני התרה שלה וכן מוכח מדברי המרדכי בפ' כירה סי' תס"ז שהביא ראי' שהיתר חכם מהני אף לאחר ההקם של הבעל מדברי רש"י פ' המדיר לענין מה דאמרינן התם דהיכא דנדרה איהי והוא שתיק בודאי מסנא סנא אותה כתב ע"ז רש"י וכיון שכן לא תבקש שוב פתח לנדרה משמע מזה שאם היתה רוצה יכולה להתיר ע"ש

והנה המעיין ברש"י שלנו ליתא שם בע"ב הני תיבות שהביא הגמ"ר משמו רק לעיל ע"א כתב שם רש"י כפי מה שהביא המרדכי כאן ונראה ברור שבגירסת הגמ"ר היה כתוב גם כאן כן עכ"פ מבואר דהגמ"ר אינו מחלק בין שתיקה להקמה דאל"כ האיך מביא ראי' מזה דמהני היתר חכם אף לאתר ההקם והא התם בגמרא לא מיירי רק בשתיקה אלא ע"כ דהוא סובר שאין חילוק בזה דכיון דע"י שתיקות הבעל נתקיים נדרה שוב אין חילוק בין שתיקה להקמה בפירוש וכדעת שאר הפוסקים דלא מחלקי בזה כמבואר בסי' רל"ד ע"ש והא התם כיון דהיא סברא דמסקנא סנא לה עדיין א"כ ע"כ גם עתה אינו רוצה בהתרה שלה ואפילו הכי מוכת דמהני היתר שלה ממילא לשיטת הפוסקים דמדמי נדר ע"ד חבירו לאשה שעל דעת בעלה היא נודרת בודאי גם כאן מהני ההיתר אף היכא דחבירו מעכב מלהתיר ופשוט הוא ואף לדעת הפוסקים דלא מהני היתר אחר הקמת הבעל וכתב הט"ז בס' של"ד ס"ק כ"ו דהטעם הוא משום דנודרת היא ע"ד מ"מ י"ל ג"כ דדוקא התם אמרו כן משום דדרך אשה שהיא סומכת הכל על בעלה ודמי כמו שהתנתה בפירוש שאם יקיים לה בעלה שלא יועיל לה שום היתר בלתי רשות בעלה וכן מוכח בגיטין שם דף פ"ג דאף בכה"ג נמי מהני ההיתר נמצא דגם בנידן דידן יש להם היתר אף בלתי רשותינו

ואין לומר כיון שאמרו שהם נשבעים על דעתינו ואנחנו היינו שלשה שזה נקרא רבים והוי כמו נדר ע"ד רבים דלא מהני בהו התרה כמו שכתב הש"ך בס' רכ"ח ס' ס"ז ע"ש זה אינו דהתם הא מיירי שמתחלה הוציא מפיו את גוף השבועה ואח"כ הוסיף ואמר שזה השבועה היא ע"ד רבים הלכך אמרינן