אבן שתיה קל

כלל אצלו מספר הימים. רק בדרך רמז דילפינן מיהיה בגימטריא שלשים אלמא דלא תלי זאת כלל בלשון וגם הא מקשינן דאורייתא לדרבנן ואף דהגמרא מדחה שם שאני אבילות שהוא דרבנן היינו לומר דכיון שהוא מדרבנן אזלינן בזה לקולא אבל מ"מ משמע דאי לאו הכי לא משמע שום חלוק בין לשון תורה ללשון חכמים ע"ש בסוגיא ועיין בשו"ת כנ"י ס' נ"ט שהוכיח שם דשבעת ימי המשתה של חתן לא יהבינן לי' מעל"ע מהא דדרשינן במכילתא פ' משפטים לענין עבד דכתיב אם יום או יומים יעמוד וכו' אם על יום פטור על יומים לא כ"ש אלא יום שהוא כיומים ואיזה זה מעל"ע עיין רש"י פ' משפטים משמע דסתם יום אינו מעל"ע ע"ש והא שבעת ימי המשתה אינו אלא מדרבנן עיין ברא"ש פ"ק דכתובות סי' ה' הרי מבואר דאין נפק"מ בזה

ועוד דהא באמת פלוגתא דתנאי היא בבכורות כ' אי אמרינן כלל מקצת היום ככולו ומבואר שם דמאן דלית לי' אזי אפילו מקצת יום הראשון נמי לא אמרינן דהוא ככולו רק דבעינן מעל"ע ממש ע"ש היטיב ברש"י ובנדה דף ל"ח אף דהתם לא נזכר כלל קצבה של שנים רק ימים לחוד ואפילו הכי בעינן מעל"ע לדידהו קשה האי קרא דבתי ערי חומה למה לן ומכש"כ דקשה לשיטת הראשונים דסברי דמדגלי כאן בבתי ערי חומה דבעינן מעל"ע דוקא מכלל דבכל דוכתא אמרינן מקצתו ככולו והא הני תנאי אית להו דבכל דוכתא לא אמרינן בהו מקצתו ככולו ומזה קשה לי נמי על הח"ס ח' יו"ד ס' שמ"ג שהחליט שם דכל היכא דליכא רק מספר ימים לחוד לכולו עלמא אמרינן בהו מקצתו ככולו והא בבכורות ובנדה ליכא שם רק מספר ימים ואפילו הכי איכא בזה פלוגתא אי אמרינן בהו מקצתו ככולו או לא אך הא יש להבין כי ראייתו מהא דחולין דף פ"א נכונה היא מאד והוא קיצר שם במובן דאמרינן התם דר' אפוטריקו רמי כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני והלאה אין לילה לא הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה ויש להבין כי לילה מאן דכר שמי' ואף דקרא סתמא קאמר שבעת ימים יהי' תחת אמו ותו לא ומשמע אפילו שלמו בלילה מ"מ אין זה קושיא כ"כ להוכיח מזה דין חדש דכיון דאנן ידעינן מביום צוותו דביום צריכה להיות ההקרבה דוקא אמרינן שבקא לקרא ומוקי' אנפשי' דמיירי היכא דשלים השבעת ימים בפלגא דיומא או בצפרא דהא הכתוב לא בא רק לאשמעינן דקודם שבעת ימים אסור להקריבו ומנ"ל לחדש מזה דין חדש אבל באמת ניחא משים דכיון דקי"ל דאמרינן מקצת יום ככולו הרי אז כל אימתי שתלד ע"כ ההכרח הוא שכלתה השבעת ימים בסוף היום דוקא וזה שהי' קשה לר' אפוטריקי דכיון דכתיב מיום השמיני וכו' ע"כ אינו ראוי אלא דוקא ביום דאל"כ לכתוב אחרי כן ירצה ע"ד שופטים י"א או משמיני והלאה ירצה דהא קרא ביומא קמיירי והשתא הא יהי' עם אמו יותר משבעה ימים דהלילה הא נחשבת היא מיום השמיני וע"ז מתרץ דבאמת יש כאן שני זמנים ומשמע דבדין זה ליכא מאן דפליג

ולפיכך נראה לחלק דכל כלל זה דמקצת יום ככולו לא נאמר אלא דוקא היכא דהזמן שנתנה התורה לזה הוא רק בגדר גזירת הכתוב בלא טעם כגון הזמן של שדה אחוזה ובתי ערי חומה או שבעת ימים יהי' תחת אמו או ביום השמיני ימול או הזמן של מכה עבדו דאינו רק גזירת הכתוב דהא קי"ל דאפילו אם אמדוהו למיתה אחר מעל"ע נמי פטור אף דבכה"ג באינש אחרינא או אפילו בעבד כל שהוא אינו שלו חייב עליו מיתה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכ' רוצח הלכה י"ג וכן כל כה"ג דהוא בנדר גזה"כ בזה אמרינן דמקצת היום הוא ככולו משא"כ כל היכא דהזמן הוא ענין טבע שהזמן הוא הגורם לדבר זה בזה לא נאמר האי כללא דמקצת היום רק דבזה תלוי הכל כפי הבקיאות והקבלה של חז"ל דפעמים אמרינן בהו ג"כ מקצתו ככולו ופעמים אינו נגמר הדבר רק ע"י ימים שלימים והלכך בהא דכבוש מעל"ע או בעירוי ג' ימים דהעיקר אינו באה אלא כדי להוציא הבלוע מהכלי ואנן ידעינן שכל מה שישהה המים יותר בהכלי הם מוציאין יותר הבלוע מהכלי וכן בהא דאין מעידין עד שלשה ימים דהטעם הוא דבזמן כזה הדרך שנשתנה זיו הפנים כדאיתא במ"ר בראשית פ' ס"ה או בשיעור קליטה של תבואה או כל כה"ג שהזמן אינו בא אלא כדי לעשות הפעולה שלו וכל שהזמן הוא ענין טבעי בזה לא שייך ילפותא מקרא וגם בזה ליכא כללא אלא הכל תלוי בבקיאות של החכמים כי פעמים די במקצתו ופעמים בעינן שלימות דוקא. וגם כל הפלוגתא אי אמרינן מקצתו ככולו הוא רק היכא דהזמן הוא מפאת טבעי כמו התם בבכורות שהוא סובר שהטבע שאינה יולדת בפחות מחמשה חדשים שלימות ובאמת יכול להיות דבעלמא היכא דהזמן גורם במקצת היום אזי גם הוא מודה דדי במקצת היום ואמרינן בו מקצתו ככולו

ובזה מדויק לי היטיב הגמרא דמ"ק דף י"ט דאמרינן התם הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה שמנה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת לשים אבא שאול אומר כשם שמקצת יום שלשה כך מקצת שבעה מבטל גזירות שלשים ומסיק דפליגי במקצת יום ככולו דת"ק סובר דלא אמרינן מקצתו ככולו ואבא שאול סובר דאמרינן מקצתו ככולו ע"ש ויש לדקדק דלמה תלי אבא שאול מקצת שבעה במקצת שלשה הא ע"כ לרבנן בודאי יש איזה חילוק בין מצות שלשה למצות שבעה ע"ש בתוס' ד"ה שאסור וכו' וא"כ האיך מדמה אבא שאול זל"ז וגם באיזה סברא פליגי אבל לפי מה שכתבתי ניחא והוא כי השאג"א בסי' י"ג הוכיח דהא דאמרינן ביבמות אין מעידין אלא עד שלשה ימים דלא חשבינן להו מעל"ע והוכיח זאת מהירושלמי פ"ג דמ"ק דאיתא התם דת"ק סובר דאבל היכא דאין לי' מה לאכול מותר ביום השלישי לעשות מלאכה בצינעה ובר קפרא אוסר אף ביום השלישי טעמא דבר קפרא מהא דסכינין בשם ר' לוי כל תלתא יומא שייטא נפשא על גופא סברא דהיא חזרה גבי' כיון דהיא חזא דאישתנא זיוהון דאפוהי שבקא ואזלא לה ע"ש והלכך כיון דלענין אבילות אמרינן דמקצת היום ככולו ע"כ חזינן ג"כ דמקצת יום השלישי נשתנה ג"כ פניו ואין מעידין ע"ש ויש לדקדק דהא אדרבא מזה מוכח להיפך דהא מבואר בפסקי תוס' שם סי' קנ"ז ובהגמ"י דביום שלישי אסור במלאכה ואינו מותר אלא ביום הרביעי דוקא ועיין במצבת משה ס' ז' ובהגהות רע"א ביו"ד ס' ש"פ וכן הביאו בשם גינת ורדים דכולם הסכימו דכאן לא אמרינן מקצת היום ככולו וגם קשה על כמה מחברים שהסכימו דאין מעידין תיכף במקצת יום השלישי הא מכאן מבואר להיפוך ונראה משום דהא באמת הת"ק שם בירושלמי וכן הוא במ"ר שהבאתי בסמוך פליגי על בר קפרא וסברי דאף כאן לענין מלאכה נמי אמרינן דמקצת היום ככולו לפי"ז יפרשו השג"א והפוסקים דגם הת"ק סובר דהני טעמא שהחמירו בשלשה ימים הראשונים הוא נמי מהאי טעמא דירושלמי משום דנפשא שייטא עד שנשתנה זיו פניו רק דהת"ק סובר דתיכף בהתחלת יום שלישי נשתנה פניו ואין זאת פלוגתא במציאות דהא מצינו פלוגתא כה"ג לענין השרשה ובהאי פלוגתא דת"ק וב"ק פליגי בזה נמי הפוסקים ביום שלישי של אבילות אי אמרינן בו מקצתו ככולו או לא ומשום הכי הכריעו באמת דכל היכא דאיכא מצוה בדבר אז אמרינן מקצתו ככולו עיין במצבת משה ס' ד' והלכך כיון דאין הכרעה בזה משום הכי לענין עגונה כיון שיש בזה חשש דאורייתא חיישינן אנו לת"ק דבר קפרא דסבר שאף במקצת של של יום השלישי נמי נשתנה פניו ומשום הכי אין מעידין ולפי"ז יש לומר דבהא נמי פליגי חכמים ואבא שאול במ"ק שם והיינו דפליגי בתרתי חדא בהא גופא אי אמרינן לענין שבעה דמקצת היום ככולו דת"ק סובר דלא אמרינן ואבא שאול סובר דאמרינן כדאיתא ההם בגמרא ועוד פליגי בזה ג"כ דת"ק סובר כחכמים דבר קפרא דגם במקצת של יום השלישי נמי התחיל להשתנות הוא ונפשא שבקא לי' ואזלא והלכך כיון שיש בזה טעם משום הכי אף דבעלמא לית להו מקצתו ככולו היינו משום דהתם הא אין הזמן גורם הטעם אבל האבילות של שלשה ימים הראשונים כיון