אבן שתיה קכז

אחד ע"כ ולא פירשו כפשוטא שראתה ראי' אחת רק שאינה יודעת אם הוא זיבה או ש"ז אלא ודאי משמע שכה"ג היינו תילין להקל והיינו מטעמא דאית לו חזקת טהרה אף שהוא בימי ספירתו ע"ש. ולדעתי אין שום ראי' מכאן כמו שנכתוב בסמוך ולכאורה נראה כיון דאליבא דרבא קיימינן ולדידיה יותר מסתברא לומר שהוא סובר דנדה נקרא איתחזק איסורא דהא עיקר ראי' המחברים דנדה בימי ספירתה לא נקרא איתחזק איסורא הוא משום דאל"כ האיך היא נאמנת תוך שבעה על ימי ספירתה הא עד אחד אינו נאמן נגד חזקת איסור אלא ע"כ דלא הוי חזקת איסור והיינו כמו שמחלק התוס' ריש גיטין וכפי מה שביארו בזה המפרשים משום דנדה אע"ג דהוחזקה להיות רואה ג' או ד' ימים מ"מ לא הוחזקה שתראה כך לעולם והלכך כי אמרה שפסקה מלראות אין זה סתירה להחזקה של ראייתה כיון שדרכה לפסוק ולא דמי לחזקת אשת איש דהתם כיון דנתקדשה עדיין היא בחזקתה עד שיבורר לך שיצאתה מחזקתה הראשונה משא"כ כאן הא דרכה לפסוק ממילא ואף שהיא צריכה טבילה וזה הא מחוסר מעשה וכל שלא טבלה עדיין היא בטומאתה מ"מ הא לזה מהני מה שבידה לטבול עיי' באבני מילואים בשו"ת סי' כ"ג ובש"ש ג' פ' י"א והא דלא מפרשי דברי התוס' כפשוטא משום דחזקה שהיא עומדת להתבטל לא הוי חזקה כמו שכתב הט"ז בסי' שצ"ז סי' ב' דחזקת חיים לא נקרא כ"כ חזקה משום דכל חי עומד הוא למות ומהאי טעמא הוא ג"כ דעת המהרי"ט בסי' מ"א דחזקת קטנות לא נקרא חזקה משום דבכל רגע ורגע הולך וגדול ע"ש היינו משום דהא באמת רבים חולקים על סברא זו עיי' בשאג"א החדש סי' יו"ד ועיי' בתוס' נדה ד' ב' ד"ה דאיכא דמוכח שם שדעת התוס' הוא שאף כה"ג נקרא חזקה כמו שהביא השג"א שם לכך הוכרחו לפרש דהחילוק הוא דהתם דמה שאומרת עכשיו שספרה שבעה נקיים לא הוי זאת נגד החזקה משום דמה שידענו מקודם דראתה דם קודם הז' ימים אותה ראי' אינה מזקת ואינה גורמת עתה לאוסרה אחרי עבור שבעה ימים דמשום אותה ראי' לחוד ממילא מותרת עכשיו כיון שעברו שבעה ימים והלכך אין אמירתה שטבלה סתירה להחזקה עיי' בזה בחידושי רע"א סי' ט"ו ומזה הוכיחו דע"כ אין לנדה חזקת טומאה דאל"כ האיך נאמן עד אחד נגד חזקה ונראה דאף שמחלקין התוס' בין חזקת טומאה דנדה לשאר חזקות לא לדבר החלט כתבי כן אלא רק משום דבעי לתירוצא אליבא מאן דאית לו דעד אחד אינו נאמן נגד חזקה אבל אין הכי נמי דלמאן דאית לו בגמרא דעד אחד נאמן אף במקום חזקה אין הכי נמי דיכול להיות דסובר דגם נדה נקרא חזקת טומאה ובאמת הא הריטב"א בחידושיו שם וכן כמה ראשונים לא ניחא להו בחילוק של התוס' ותדע דהא הרשב"א בחידושיו לגיטין מביא שם ג"כ החילוק של התוס' דנדה בימי ספירתה לא הוי בחזקת טומאה ואפילו הכי בחידושיו לנדה ד' ה' משמע דסובר שגם בימי ספירתה נקרא חזקת טומאה והיינו משום דהרשב"א בתשובה סי' שע"ו סובר כמאן דאית לו בפ' אמרו לו דעד אחד נאמן אף במקום חזקה ולדידיה הא יותר מסתברא דגם נדה הוי בחזקת טומאה רק דילפינן מוספרה לה דעד אחד נאמן אף כה"ג ומרבא נראה יותר שהוא סובר ג"כ דעד אחד נאמן אף נגד החזקה דהא דעת כמה ראשונים דלמאן דאית לו דוסתות הוא מן התורה אז הא דאסור לבוא עליה בעת הוסת הוא מן הודאי ולא מחמת ספק לחוד וכן הוא ג"כ שיטת התוס' בנדה ד' ט"ו ד"ה אפילו ולא כדמשמע שם מרש"י דלא הוי אלא ספיקא ע"ש וכתבו שם המפרשים דלשיטה זו זמן הוסת דינו כמו רוב משום דעפ"י רוב אמרינן דאורח בזמנו בא והנה אנן קי"ל דאף אם דרכה של אשה זו שזמן וסתה נמשך זמן מה מ"מ ג"כ נאמנת בעת הוסת לומר שהיא טהורה אף שהוא נגד החזקה והתם הא לא שייך כלל החילוק של התוס' הנ"ל משום דאין הגדתה שטבלה סתירה לחזקת ראיתה דהא כאן הגדתה שהיא טהורה הוא ממש כנגד החזקה של אורח בזמנו בא ואפילו הכי היא נאמנת וכבר הוכחתי שדעת התוס' שאף חזקה העומדת להתבטל נמי הוי חזקה אלא ע"כ עפ"י סברת התוס' מוכח דלמאן דאית לו וסתת הוא מן התורה סובר דעד אחד נאמן אף אם הוא נגד החזקה והנה הרשב"א במשמרת הבית ד' קמ"ד וכן הוא דעת הרז"ה בפ"ש דשבועות דרבא אית לו דוסתת הוא מן התורה נמצא לפי סברת התוס' בגיטין ד' ב' שם ובנדה ד' ט"ו הא אין לנו הכרח ברור דרבא סובר דנדה בימי ספירה אית לה חזקת טהרה דהא מצינו שפיר לומר שהיא בחזקת טומאה ומה דנאמנת משום שהוא סובר דעד אחד נאמן אף שהוא נגד החזקה וא"כ מי הכריחו להתוס' בנזיר שם לפרש בדברי רבא שהוא סובר דנדה אית לה חזקת טהרה אבל באמת לדעתי דברי התוס' הם כפשוטם וכוונתם הוא כפי דברי הר"ש בפ"ש דמסכת זבים משנה ב' שהקשה על הא דאמר רבא שם לא תימא ספק חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה דפשט הלשון של רבא משמע דמיירי שראה זיבה רק שספק לנו האיך בא הזיבה אם ע"י קרי או שבא מעצמו כן מורה הלשון שודאי חזא ספק דהאי ראי' של זיבה בא מחמת ש"ז וכו' וע"ז הקשה הר"ש דמה בכך שבא הזיבה מחמת הש"ז הא זה לא הוי אלא רק כמו אונס והוא מהשבעה דברים שבודקין את הזב יהא בראי' שלישית קי"ל דאין בודקין אותו ואף אם ראה ע"י אינם נמי טמא וזה ממש היה קשה להו להתוס' וע"ז תירצו דמיירי שראה ש"ז וזיבה רק דלא ידעה אי לחודיה אתי וסותר שבעה או דבהדי ש"ז אתא ואינו סותר רק יום אחד וכן ממש תירץ שם הר"ש וברור הוא למעיין שם נמצא לפי"ז הא אין שום ראי' מדשרי התוס' שהם בחזקת טהרה ואין להוכיח מרבא גופא דלמה באמת לא מוקי לה להא דספיקא טמא דמיירי בראה ואינו יודע אם הוא זיבה או ש"ז י"ל דרבא רבותא קמ"ל דלא מבעי אם ספק לנו מה חזא אז בודאי כיון שנזקק לטומאה מספיקא אמרינן דטמא אלא אפילו שבודאי ראה קרי אף שדרכה של קרי שהיא נשתנה ונעשה כמו לובן ביצה דמה"ט הרואה קרי איני מטמא בזיבה מעל"ע ע"ש בר"ש משנה ג' הוי אמינא דכה"ג לא אמרינן דספיקא טמא כיון שיש כאן דבר המוכיח קמ"ל דאפילו הכי נמי טמא ועוד כיון דזאת אפשר להכיר כדאמרינן שם בסוגי' דזה דומה ללובן ביצה המוזרת וכו' הא ממילא לא שייכי בזה ספיקא ולפרש דמיירי שראו מרחוק ואח"כ נאבד ולא ידעי מה הוא זה היה דוחק לו לרבא לאוקמי כן וכה"ג כתבו התוס' בנדה ד' י"ז ד"ה ודם וכו' שהוכיחו שם דדם העליה הוא טהור אפילו אם הוא מארבע מיני דמים הטמאים דאל"כ אמאי אמרינן דדם שבפרוזדור ספק טמא נחזי אי הוי מארבע מיני דמים או לא ודוחק לומר דמיירי דנאבד ע"ש וה"נ דכוותא משום הכי מפרש רבא דמיירי שבא ש"ז וגם זיבה רק דהספק הוא אי בפעם אחת או לא דזה אי אפשר להכיר ופשיט הוא באופן שאין מכאן שום ראי' דבימי ספירת נקיים היא בחזקת טהרה

גם בעיקר הוכחת של הא"מ וש"פ שהוכיחו דנדה ע"כ לא נקרא חזקת איסור דאל"כ האיך נאמנות בתוך ימי ספירה הא אין עד אחד נאמן נגד חזקת איסור ע"ש ג"כ לדעתי אין מזה ראי' לנידן זה חדא דהא מבואר מחידושי הרמב"ן בגיטין שם וכפי מה שביאר הש"ש וא"ו פ' י"ח וכן הוא בפ"י שם דבאמת יש לנדה חזקת טומאה רק מאחר שבידה לטבול הלכך חזקה גרועה הוי לענין זה דמהני בה נאמנות אפילו דעד אחד וגם דהא דעת הרשב"א בתשובה סי' שע"ו וכן הוא דעת כמה ראשונים דעד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו משום דסברי דקי"ל כאידך לישנא דפ' אמרו לו לפי"ז לדידהו אם נאמר דנאמנות דעד אחד ילפינן מנדה ע"כ מוכרחין אני לומר דנדה אתחזק איסורא נקרא ואף לשיטת שאר הפוסקים דהיכא דאתחזק איסורא אינו נאמן מ"מ הא כתב הריטב"א בחידושיו לגיטין שם דהיינו טעמא דלא ילפינן מנדה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ואף שזה הוא פלוגתא דתנאי ביבמות ד' מ"ו ובכמה דוכתא מ"מ הא כבר הכריעו דעד כאן לא פליגי אם דנין אפשר וכו' אלא דוקא באם באנו למילף בנ"כ או בהיקש