אבן שתיה קכו

ידעינן מהרישא דהתם הא לא ראתה מאומה לכך הוכרח רש"י לפרש דמיירי דלא לבשתה החלוק אלא עד למחר ולא היתה החלוק עליה כלל בעת שראתה מגופא אלא דלפי"ז הא יש להבין דלמה באמת לא משני הגמרא כן אלא ע"כ מוכח מזה שבאם היה החלוק עליה אז באמת היינו תולין שמגופה נכתם החלוק ג"כ וכיון דכבר הוכחנו דשומרת יום לא גרע משלשה ימים הראשונים של ימי ספירה ממילא הא מוכח מזה דתלינן בימי נדה כן היה נראה לכאורה

אמנם להלכה בודאי זה אינו ואדרבא הא לכאורה יש להביא ראי' להיפוך דלא תלינן משום דהא באמת אנן לא קי"ל בזה כר' חנינא כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דאפילו אם לא לבשה רק חלוק אחד כל השלשה ימים ואח"כ נמצא עליו כתם של שלשה גריסין או היכא דחזאי מגופא תרי יומא ומצאה ג"כ על החלוק טמאה משום ספק זיבה ומשמע התם שאף אם זה החלוק עצמה היה עליה בעת ראייתה נמי לא תלינן שכתב שם היתה לבושה חלוק אחד ושהתה עליה שלשה ימים ואח"כ מצאתה עליו כתם אחד גדול שיעור שלשה כתמים הרי זו ספק זבה ואח"כ כתב מצאה כתם על חלוקה היום וראתה דם אח"כ שני ימים או שראתה שני ימים וביום השלישי ראתה כתם הרי זו ספק זיבה ע"ש ולא חולק אם לבשה חלוק אחד או לא משמע דמיירי דומיא דרישא דבחלוק אחד מיירי ואפילו הכי לא תלינן הכתם בימי ראייתה ואמרינן דהאי איתתא בתלתא יומא חזאי וגם מהא גופא נמי יש להוכיח כן דהא בלבשה חלוק אחד כל השלשה ימים כיון דחיישינן בכתמים משום זוב ע"כ אמרינן דמגופא חזיא וא"כ אמאי לא אמרינן דממנ"פ אי לא חזאי מגופא אמאי חושש משום זוב ואי מגופא חזאי אמאי לא אמרינן דבפעם אחת נכתם ואף דלא תלינן כתם בכתם כמו דקי"ל דאם השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה היא לא תלינן היינו דוקא משום דלא שייך התם לומר דבפעם אחת נעשה אבל כל היכא דשייך לומר דבפעם אחת נעשה הא בזה קי"ל דתלינן כתם בכתם אחר כמו דאמרינן במצא כתם למעלה מהחגור וכתם למטה מהחגור דאמרינן דבפעם אחת נתלכלכו וא"כ הכא נמי אמאי לא תלינן אלא ע"כ מוכח מזה דבשלשה ימים הראשונים לא תלינן אף היכא דחזאי מגופה [אמנם עדיין יש להבין דהא בהא דמצאתה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה דמבואר בגמרא ד' נ"ט וביו"ד סי' ק"צ דתלינן דכשם דהעליון בא מעלמא כן התחתון משמע ומבואר שם שאף אם הוא בשלשה ימים הראשונים מ"מ נמי תלינן אבל באמת לא דמי להתם משום דהא עיקר הטעם שהחמירו חכמים בכתמים הוא מטעם דאמרינן שם ד' ג' מ"ט כיון דבצפור לא עסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אחי ע"ש וסברא זו לא שייכי אלא דוקא בסתמא היכא דליכא סתירה לסברא זו משא"כ היכא דנמצא הכתם למעלה מהחגור ולא נזדרקה דהתם כיון דודאי כחם כזו אי אפשר לו לבוא מגופא וע"כ צריכין לומר דעברה ולאו אדעתה והלכך כיון שכן אמרינן דהאי איתתא בזה הפעם ע"כ לא נכנסה כלל בגדר גזירות חכמים שגזרו על כתמים כיון דבדידה ליכא הטעם של הגזירה דהא ע"כ עברה ולאו אדעתה ומוקמינן אותה על חזקתה דמעיקרא משא"כ בהא דלבשה שלשה חלוקות ונמצא עליהם שלשה גריסין כיון דהתם ליכא ראי' להיפוך ממילא הא שייך התם הסברא דהגמרא דהאי דם מהיכא אתי הלכך כיון דאיתרע האי איתתא חיישינן נמי דילמא בחרי יומי חזי וחוששת נמי משום זוב וחילוק זה נכון הוא

אמנם מדברי רמ"א מבואר דלית לו חילוק זה שכתב בסי' ק"צ ס"ק כ' בהא דקי"ל שאם השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה ומצאה בה כתם דלא תלינן בבעלת הכתם וכתב דמייירי דוקא דלאחר ששאלה ומצאה בו הכתם לבשה החלוק האחר ומצאה בו ג"כ כתם דאילו נמצאו שני הכתמים יחד אזי אמרינן כמו דבא הכתם שבחלוקה או מגופה או שעברה ולאו אדעתה ה"נ מזה המקום עצמה בא ג"כ על חלוקת חברתה ששאלה ע"ש והיינו כי הוא מדמה זאת להא דסי' י"ז במצא כחם למעלה מהחגור אבל לפי מה שחלקתי לא דמי להתם דשאני התם דלא שייך כלל הטעם דגזירות כתמים כיון דע"כ עברה ולאו אדעתה ומדברי הש"ך בסי' ק"צ ס"ק נ"א מבואר להדיא דאפילו היכא דחזי' מגופה וגם אפשר לומר דבפעם אחת נכתם הכתונת מ"מ לא תלינן ע"ש במה שהביא מסי' מ"ד

ועתה נבוא ליתר דברי כת"ר הנה מה שמפלפל בדברי רש"י ותוס' זבחים כ"ז אם זבה בימי ספירתה נקרא חזקת טהרה או היא בחזקת טמאה בזה כבר האריכו הנב"י והכו"פ והסד"ט ועיין בדבריהם רק דרך עיוני אמרתי על דברי החו"ד בסי' קפ"ז ס"ק ה' שכתב וז"ל אפשר לומר דאפילו אם היא באמצע ספירת שבעה נקיים אחר שלשה ימים ג"כ היא בחזקת טהורה מטעם דעומדת בחזקת שתטהר לאותו יום דומיא דאמרינן ביבמות ד' ל"א אשה זו בחזקת היתר לשוק ואף שהספק אירע בחיי הבעל וכ"כ הרמב"ן הובא בסי' קצ"ו דאינה צריכה להכניס לחורין משום דבחזקת היתר עומדת ע"כ

ולדעתי אין ראי' מדברי הרמב"ן דהא ידוע הוא הקושיא שהקשה בעל בשמים ראש בדברי התוס' חולין ד' י"א ד"ה איתא מפרה דכתבו שם דכל חזקה שאין לה שעה ידוע ומבוררת לומר דהשתא אתילד לא נקרא חזקה לפי"ז האיך אמרינן דכל הנשים לבעלן דיין שעתן ולא מטמאינן למפרע אלא לטהרות לחוד משום דכל לבעלה מוקמינן לה בחזקת טהרה ואמאי הא הוי לה חזקה שאינה מבוררת דדילמא אם סילק ידיו ראתה כמו שכתב רש"י במשנה ריש נדה וכן הקשה האיך סמכינן על בדיקת העד היכא שהיא בחזקת טמאה ולא חיישינן נמי דילמא עם סילוק ידיה ראתה דהא זה הוי חזקה שאינה מבוררת אלא ע"כ מוכח מזה דגם חזקה שאינה מבוררת נמי מהני ועיקר התירוץ הוא משום דסמכינן על הרוב דרוב נשים אין דרכן לראות עד הוסת והוי חזקה הבא מכח הרוב דמהני אף אם אינה מבוררת כי מחמת הרוב נקרא מבוררת כי הרוב מבררה כמו שכתב שם רבינו שמשין ואף להתוס' דפליגי שם בזה על ר"ש מ"מ ברוב גמור מודה ובנדה הוא רוב גמור והנה שיטת הרמב"ן והרשב"א בחולין שם דאף דחזקה שלא נתבררה מ"מ כל שבא מכח רוב מהני מ"מ כ"ז הוא דוקא היכא דלא איתרע אח"כ אבל כל היכא דאיתרע והריעותא יש לה קצת זמן שאנו מוכרחין לומר שיצאה מעט מחזקתה כגון בבהמה שנמצא בה סרכא דאי אפשר בה לומר תעמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא מחזקתה ואי אתה יודע לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע ע"ש

והנה כחם אם הוא יבש בודאי יצא ג"כ מחזקתו איזה זמן דהא כשיצא מהגוף היה לח ואף בכתם לח דעת התוס' בנדה דף ג' דפעמים ניכר שהוא מקודם ועיין בנדה ד' מ"ג לפי"ז הא אין ראי' מהרמב"ן דהא הרמב"ן לא מיירי אלא לענין בדיקת חורין וסדקין בימי ספירתה בענין שעכשיו לא ראתה מאומה ולא איתרע כעת כלל הלכך אמרינן דהיא בחזקת היתר לענין זה ואף שהיא חזקה שאינה מבוררת מ"מ הא שיטת הרמב"ן הוא דכל חזקה הבא מכח רוב כיון דלא איתרע לא בעינן שתהי' מבוררת משא"כ בעובדא דהחו"ד דנמצא כחם או דם בימי ספירתה דאיתרע החזקה דהא נמצא ואינו ידוע מאיזה זמן הוא רק שאנו רוצין לתלות דם זו במכתה מכח דמוקמינן אותה בחזקת טהרה מחמת חזקה הבא מכח רוב הלכך כיון דאיתרע הא קי"ל דבתר חזקה כי האי לא אזלינן כיון דאינה מבוררת

עוד הביא מנזיר ד' ס"ו דאמרינן משנזקק לזיבה אז ספיקא שלו נמי טמא ומפרש רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה כיון שנזקק לטומאה ספיקא טמא ומפרשים התוס' דמיירי שמצא ש"ז וגם זיבה רק שלא נודע אם בא הש"ז לבדה והזיבה לבדה ויסתור שבעה ימים או שבא בפעם אחת ולא סתרה רק יום