אבן שתיה קכד

א"כ מנ"ל לן לומר דהאי גברא לא ידע דין זה ואצלו טבל הוא קל יותר משביעית ואמאי לא נאמר דגם הוא יודע זאת ובפרט אי ידעינן אנן שהחשוד הוא עצמו יודע הדין והוי לי' חשוד לחמור דנעשה חשוד להקל ובפרט אם נאמר דהוא מן התורה הא הוי ספיקא דאורייתא אלא ע"כ כל היכא דאיכא ספיקא ויש לתלות לקולא תלינן ולפי"ז נראה נמי דלשיטת הפוסקים דהחשוד לדבר שהוא קל בעיני האדם אף שהוא חמור מצד הדין מ"מ ג"כ אינו נעשה ע"י חשוד לדבר שהוא חמור בעיני אדם אף שעפ"י הדין הוא קל יותר כדאיתא ביו"ד סי' קי"ט והיינו כי לשיטה זו שוה ממש חומר וקולו של בני אדם לחומרו וקולו שהוא מצד עצם הדין א"כ היכא דמסתפקא לן בהאי גברא אי איסור זה חמור לו מחמת דבעי חומה או כה"ג או דאיסור אחר חמור לו משום דלית ליה פדיון דהוא הכל סברא דאורייתא אזלינן אנן לקולא ואמרינן דלא נעשה חשוד לאחרינא ה"ה נמי אם יש לן ספק בהאי גברא לחוד או בכל העולם נמי איזה דבר הוא חמור בעיני ני אדם מחמת כי יש סברא לכאן ולכאן ג"כ צריכין אנו ליזול להקל והיינו הכל מהאי טעמא דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות הלכך בנידן דידן נמי כיון שיש ספק אי שאר איסורין חמור לו מעגלים קודם שבעת ימים אי לא מספיקא אזלינן לקולא ולא נעשה חשוד לאחרינא

עוד נראה לי דאף בחשוד לאותו דבר ממש מ"מ אם הוא אומר ברי שהוא מתחרט על מה שעבר ועשה תשובה אף שאין מאמינין אותו עד שיעשה תשובה כפי המבואר בפ' ז"ב מ"מ שוב אינו נפסל אלא מדרבנן אבל מן התורה כשר הוא חדא דהא מדברי התוס' בב"ק ד' ק"ח ד"ה תרי כפילא שכתבו שאף אם נתברר עליו שנשבע לשקר כדי להכחיש ממון חבירו מ"מ מה שפסול עוד לשבועה לא הוי זאת רק מדרבנן ע"ש והיינו דסברי דאף חשוד לאותו דבר עצמו מ"מ אינו פסול אף לאותו דבר רק מדרבנן ועוד דהא אמרינן בקדושין בפ' האומר ד' ס"ג דהאומר לאשה הרי אח מקודשת לי ע"מ שיש לי מנה שצריך דוקא לברר שהיה לו המנה בעת הקדושין אבל כל זמן שאינו מברר לא הוי רק ספק קדושין אף שהוא אומר ברי שהיה לו ובמקדש ע"מ שהוא צדיק קי"ל דאף אם הוא רשע גמור מ"מ אם אומר שהוא עשה תשובה כיון שהיא אינה יכולה להכחישו הוי ודאי קדושין עיי' בב"ש סי' ל"ח ס"ק נ"ה ועיי' ברבינו ירוחם שדעתו הוא שאף אם גזל מחבירו והגזילה עדיין היא בידו מ"מ אמרינן שמא הסכים בדעתו לחזור לו הגזילה ע"ש והיינו טעמא שאף שהוא בחזקת רשע מ"מ לא שייך כה"ג לומר דמספיקא מוקמינן אותו על חזקת הראשונה כמו דאמרינן בע"מ שאני עשיר שאם היה מוחזק בעני אזי לא הוי אפילו ספק קדושין ולא אמרינן אולי יש לו איזה עושר טמון כמו דחיישינן בע"מ שיש לו מנה והיינו מטעם דכיון שמוחזק לנו בעני מעמידין אותו על חזקתו הראשונה ולא הוי אפילו ספק קדושין מ"מ בהיה בחזקת רשע נאמן שעשה תשובה והיינו כמו שחילקו הפוסקים עפ"י דברי התוס' בריש גיטין שכתבו שאף דעד אחד אינו נאמן נגד החזקה מ"מ היכא שהוא בידו נאמן והכא נמי הא בידו לעשות תשובה וכל כה"ג נאמן אף נגד החזקה עיי' במקנה באה"ע סי' ל"ח סי' ל"א ולפי"ז ע"כ צ"ל הא דקי"ל במומר לאכול חלב ואכל בשוגג דאינו מביא קרבן מטעם דאינו שב מידיעתו ע"כ אי משום דמומר שאני או דמיירי דעדיין עומד במרדו כגון שאוכל עדיין האיסור ואומר בפירוש שאינו מתחרט ע"ז אי משום חומר דחשש חולין בעזרה מחמרינן מספיקא משא"כ היכא דהוא חייב שבועה והוא מוחזק לרשע ואומר שכעת עשה תשובה ואינו רשע בודאי נאמן כיון שהוא בידו כמו דאמרינן לענין קדושין. והלכך בנידן דידן נמי כיון דלא נחשד רק באיסור מכירת העגלים קודם זמנן דלכל הפוסקים ואף לדעת הרמב"ם כפי מה שביארו הפוסקים דבריו הוא רק איסור דרבנן לחוד הלכך לא מבעי לשיטת הראשונים המפרשים דהא דאמרינן בבכורות דהחשוד לקל שאינו חשוד לחמור הכוונה הוא מה שהוא חמור מצד הדין אז בודאי נאמן הוא על שאר בשר שיש בו חשש איסור דאורייתא דהא משנה שלימה שנינו החשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא ורוב הנטרפים הם ע"י סירכות או שאר נקבי האיברים שיש בזה איסור דאורייתא ודאי או ספק דאורייתא ואף שיש ג"כ חומרות שאנו מחמירין אף שעיקרם ג"כ מדרבנן כמו שהי' במיעוט קמא דקנה או כיוצא בו עיי' ח"ש סי' כ"ג ס"ק ט' דזה הא הוי איסור דכוותא מ"מ בשביל זה אין לנו לפוסלו מלהיות נאמן משום כיון דרוב הטריפות יש בהם חשש איסור דאורייתא דע"ז אינו חשוד ובשביל המיעוט שאין בזה רק איסור דרבנן אין לנו לחוש כיון דהוא מילחא דלא שכיחא לא חיישינן לזה תדע דהא מהאי טעמא מומר לתיאבון מותר לאכול משחיטתו הי כא דבדקו לו סכין ולא חיישינן אולי הזדמן לו איזה חשש של שהי' או כיוצא בו והיינו משום כיון דלא שכיח לא חיישינן לזה ואף אם יזדמן דבר שהוא ספק איזהו חומרא ואולי הוא ג"כ איסור דכוותא מ"מ מאחר דהא דחיישינן לו לדכוותא הוא רק חשש דרבנן לחודא ולדעת הרמב"ן לפי תירוץ הראשון של הב"י אינו חשוד כלל לדכוותא וכן הוא דעת הרשב"א ולדעת התוס' הא הוכחתי שאפילו לאותו דבר עצמו אינו רק דרבנן והא דחשבינן לו אינו שב מידיעתו הא מיירי הכל שעדיין עומד במרדו אבל אם אומר שהוא מתחרט על מה שנעשה אז לא הוי רק ספק חשוד הלכך הכא אפילו אם מסתפק לנו איזה איסור חמור עליו אינו רק ספיקא דרבנן ומצורף לזה דאינו נכשל בזה רק פעם אחת דלדעת כמה פוסקים נאמן לומר שוגג הייתי ועוד דהא דעת עוד פוסקים שאם לא רצה להכשיל לחבירו רק באיסור דרבנן לחוד נאמן אח"כ לומר שוגג הייתי ודי לו בהזכרה בעלמא עיי' ברמב"ם פ"ז מהלכות מ"א מכל הלין טעמא יש להכשירו ולהחזירו לאומנתו לבד בעגלים שנכשל בזה שוב אינו נאמן. הארכתי בזה לפי שראיתי במשכנות יעקב יו"ד סי' וא"ו שתירץ שם הקושי' שהקשו הפוסקים על הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה והובא זאת ג"כ ביו"ד סי' ב' דאף מי שהוא רק מומר לדבר אחד שאינו מעניני שחיטה מ"מ אין לשחוט אם לא ע"י בדיקת סכין תחלה והקשו עליו מהא דאמרינן בגמרא דאם נגנבו גדיו ותרנגוליו ומצאן שחוטין שהם מותרין אלמא אף שחשוד הוא על הגניבה מ"מ לא נעשה בשביל כן חשוד על השחיטה והא לדברי הרמב"ם כיון דחשוד לגניבה הרי צריך הוא בדיקת סכין דוקא ותירץ המ"י משום דהא מבואר בבכורות שהבאתי לעיל דהיינו טעמא דהחשוד לשביעית אינו חשוד למעשר משום דשביעית לא בעי חומה ומעשר בעי חומה וכו' משמע דלאו היינו טעמא היינו אמרינן דהחשוד לזה הוי נמי חשוד לאחרינא הלכך בכל שאר איסורים שלא נזכרו בגמרא ההפרש ביניהם חיישינן אולי האיסור האחר שאנו חיישינן עליו הוא קל אצלו יותר מהאיסור שהוא חשוד עליו והחשוד לחמור הא בודאי חשוד הוא לקל ומשום הכי שפיר פסק הרמב"ם דהחשוד לדבר אחד צריך בדיקת סכין משום דחיישנן שמא בדיקת סכין קל אצלו יותר מהאיסור שהוא חשוד עליו משא"כ גניבה יודעין אנו שהוא קל בעיני אדם כדאמרינן רוב בגזל והלכך דמי זאת לשביעית ולמעשר דאמרינן דהחשוד לזה אינו חשוד לאחרינא משום דהוי מקל לחמור דאינו חשוד ע"ש שכתב שמכאן הוציא הרמב"ם דינו דמצריך בדיקה לחשוד לשאר עבירות משום מאחר דלא ידעינן בהא קולא וחומרא חיישינן מדפקר בהא פקר גם באידך לבד מהני המפורשים בבכורות שם דמצינו טעם בכל אחד להקל ע"ש הרי להדיא מבואר מדבריו היפך ממה שכתבתי שכל מספיקא תלינן להקל ומדבריו מבואר דכל מספיקא מחמרינן ונעשה חשוד אף למילתא אחריתא דלא ידעינן אם הוא חמור אצלו או קל והנה לענין שחיטה היה אפשר לישב קצת משום כיון דספיקא הוא אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וחיישינן אולי דיני שחיטה קל אצלו יותר מהדבר שהוא חשוד עליו אך מדבריו נראה שגם בשאר איסורין ג"כ תלינן מספיקא לחומרא אבל לדעתי דבריו בזה תמוהים מאוד כי לבד מה שהוכחתי לעיל היפוך דבריו הא הרשב"א והרא"ש והכ"מ ושארי גדולי הפוסקים שכתבו שדוקא לענין בדיקת הסכין לחוד כתב