אבן שתיה קכג

כמומר לכל התורה כולה ואילו בהלכות תפילין פוסק דמומר להכעיס לדבר אחד פסול הוא לכתיבת תפילין משום דאינו בכלל קשירה וכתב הר"ן בפ' השולח דלהרמב"ם פסול הוא מן התורה ע"ש הרי להדיא מבואר דכל דעובר הוא להכעיס אפילו אם אינו חשיד רק לדבר אחד מ"מ חשוד היא לכל התורה כולה וא"כ אמאי מביא קרבן הא אינו שב מידיעתו הוא כיון דאף מדאורייתא נמי נפסל

והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח כתב שמומר להכעיס אף רק לדבר אחד הוי בכלל אפיקורס ע"ש והקשה הג"מ שם דא"כ אמאי מומר לדבר אחד מביא קרבן להרמב"ם הא כיון שהוא אפיקורס הרי הוא בכלל מומר ומומר הא נתמעט קרבן מדכתיב מכם להוציא את המומר ומחמת כן רוצה לומר דהא דכתב הרמב"ם דמומר לדבר אחד דהוי אפיקורס הוא רק מדרבנן ע"ש אבל לדעתי זה אינו דהא להדיא כתב הר"ן דהוא מן התורה הלכך נראה שבאמת יכול להיות שגם הרמב"ם סובר דהחשוד לדבר אחד חשוד הוא לדכוותא אף מן התורה ולפי"ז החשוד בחלב אינו שב מידיעתו אפילו מאיסור דם משום דזה איסורא דדכוותא והא דמביא קרבן על הדם סובר הרמב"ם כיון דאמרינן שם בחולין ד' ה' מן הבהמה להביא ב"א שדומין לבהמה מכאן אמרו שמקבלין קרבן מפושעי ישראל ע"כ בגמרא ורש"י פירש ביומא ד' ל"ו דפשעים היינו להכעיס והנה זה ברור דרשע כזה אשר כוונתו להכעיס את הבורא יתברך אפילו אם הוא רק בעבירה אחת מ"מ כיון דפקיר הוא כולי האי בודאי חזקה הוא שאינו מאמין בדברי תורה כלל כיון דהוא עושה להכעיס ורשע כזה בודאי אינו שב מידיעתו אף מכל עבירות שבתורה דמה איכפת לו בהידיעה כיון שרצונו להכעיס ואפילו הכי מבואר בגמרא דמביא קרבן והיינו ע"כ משום דזה הוה גזירת הכתוב שמקבלין ממנו והטעם הוא כדי שיחזרו בתשובה כדאמרינן התם בגמרא ולפי"ז הא יש להבין באמת אמאי אין מקבלין קרבן מהאי טעמא ג"כ קרבן ממומר לכל התורה כולה הא גם במומר כזה נמי שייך הסברא שמא יחזור בתשובה אלא ע"כ דהתם ג"כ גזירת הכתוב הוא מדכתיב מכם דדרשינן מזה להוציא את המומר כזה שאיני מביא קרבן נמצא דהכל גזירת הכתיב הוא הן מה שמומר להכעיס לדבר אחד מביא קרבן וגם הא דמומר לכל התורה איני מביא ולא איכפת לן במה דאינו שב מידיעתו ודלא כר"ש והאי דרשה דדרשינן משב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא מוקי לה הרמב"ם לענין חשיד לאכול חלב שמביא קרבן על הדם משום דזאת יליף לה הרמב"ם ממן הבהמה כדלעיל רק דמוקי לה למה דדרשינן בפ"ג ממסכת שבועות להיכא שטעה בדין כגון בנשבע על הככר שלא לאכלו ומצטער עליו ואכלו דאיש כזה בודאי שב מידיעתו נקרא כיון שלא עבר אלא מחמת טעות וכמו שהביא הרמב"ם זאת ג"כ בפ"ג מהלכות שבועות

ולפי"ז עדיין אין ראי' מהרמב"ם דמה שהוא חשוד לדכוותא הוא רק מדרבנן ולפי מה שכתבתי יש לתרץ מה שהקשה המ"א בסי' ל"ט ס"ק ג' על הרמב"ם שפסק שמומר להכעיס לדבר אחד פסול אף לכתוב תפילין משום דלא הוי ג"כ בכלל קשירה א"כ בחולין שם דמקשה הגמרא על הא דאמרינן דחוץ מן המומר והמנסך את היין דאין מקבלין ממנו קרבן דאמאי אין מקבלין ממנו הא לא הוי מומר רק לדבר אחד ומחמת כן מוכרח הגמרא לאוקמי דהכונה הוא חוץ מן המומר לנסך את היין והשתא לדברי הרמב"ם מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי כן ואמאי לא מוקמינן כפשטא דהאי מומר מיירי להכעיס ע"ש אבל לפי מה שכתבנו לא קשה כלל להרמב"ם דהא איתא התם בברייתא דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל וסובר הרמב"ם בזה ג"כ כרש"י דפושעים היינו להכעיס וכמו דאיתא ג"כ ביומא שם וממילא לפי"ז ע"כ הא אי אפשר לחלק בין להכעיס או לא

וראיתי במהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ד שמביא שם פוסקים הסוברים שהחשוד לדבר אחד אינו חשוד אף לאיסורא דכוותא ע"ש וכן מבואר הוא בחידושי הרשב"א בחולין ד' ד' שכתב וז"ל ומומר לאחת מכל מצות השם חוץ מע"ז ומחלל שבת בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו בלא בדיקת סכין וכו' ע"ש חוץ ממי שחשוד לאותו דבר ומשמע שם שאף אם הוא חשוד במידי דאכילה כגון אוכל חלב או דם אף שהוא ג"כ ל"ת מ"מ כל שאינו חשוד לאותו דבר ממש נאמן אף ששניהם איסורין שווין הם וכן מבואר בתשובות הרשב"א בסי' תר"ל ותרפ"ז ע"ש וכן הוא מבואר בב"י בסי' קי"ט כי לאחר שהביא שם תשובות הרמב"ן בסי' ק"ע שכתב שאפילו החשוד לדבר חמור אינו חשוד אפילו לקל ממנו שהקשה עליו מהא דתנן בפ' עד כמה דהחשוד על השביעית חשוד הוא על הטהרות ומפרש טעמא בגמרא משום כיון דחשוד הוא על דאורייתא כ"ש שחשוד הוא על דרבנן אלמא דהחשוד על החמור בודאי חשוד הוא על הקל ותירץ הב"י שאפשר שדעתו הוא שלא אמרו כן אלא מדאורייתא לדרבנן שיש הפרש רב ביניהם דהא מן התורה שרי לגמרי היא אבל אם שניהם הם מן התורה או שניהם הם מדרבנן אז אפילו מחמור לקל נמי אמרינן דאינו חשוד ע"ש והמעיין בב"י יראה דלא מבעי אם בא להעיד לאחרינא בודאי אינו חשוד אלא אפילו אם בא להעיד בדנפשיה נמי נאמן אף מחמור לקל דהא הב"י התם בא לתרץ הסוגי' דפ' עד כמה שלא יהי' קשה מזה על הרמב"ן והתם הא מיירי אף אם בא להעיד בדנפשיה ע"ש הרי להדיא דלדעת הרמב"ן אינו חשוד אף לאיסורא דכוותא ואף לתירוץ השני שם בב"י מ"מ מבואר דדוקא מחמור לקל הוא חשיד אבל באיסורא דכוותא לעולם איני חשוד ע"ש היטב

ואין להקשות א"כ למה להגמרא ליתן טעם במעשר ובשביעית שיש בכל אחד חומר מה שאין בחבירו ומשום הכי החשוד ע"ז אינו חשוד ע"ז תיפוק לי דבלאו הכי דאפילו הם שוים נמי לא חשיד על איסורא אחרינא דהא אפילו בדכוותא נמי איני חשוד י"ל דכוונת הגמרא לא בא רק לומר שלא נאמר שהאיסור השני הוא קל מן הראשון והחשוד על החמור הא חשוד הוא על הקל לכך קאמר הגמרא מה שאתה רוצה לומר שכיון שהוא חשיד על מעשר אינו נאמן על שביעית משום דמעשר בעי חומה ושביעית לא בעי חומה דהוי מחמור לקל דכה"ג הוי חשוד ע"ז אני אומר לך שאינו חשוד על שביעית משום דהא יש ג"כ חומר בשביעית מה שאין במעשר דשביעית לית לה פדיון ואז ממילא לא הוי זאת מחמור לקל אבל באמת ה"ה בלא זאת ואפילו באיסור דכוותא כל שהוא שם איסור אחר אינו חשוד לי ופשוט הוא עכ"פ מבואר הוא ששיטת הרמב"ן והרשב"א שאף לאיסורא דדכוותא נמי אינו חשוד ודע כי תשובה זו מהרמב"ן היא אף שנדפסת היא בתשובות הרשב"א סי' ס"ז מ"מ של הרמב"ן היא

עוד נראה לי דאף לשיטת הרמב"ם שהוכחנו שסובר דהחשוד לאיסור אחד חשוד נמי לדכוותא ובאמת מוכח ג"כ מדבריו בפי' המשנה שלו בפ' עד כמה מ"מ נראה דכ"ז אי ידעינן בבירור דהאיסור השני הוא ממש דכוותו אבל אם הוא באופן שיש איזה ספק אולי האיסור השני חמור הוא מהאיסור שנחשד עליו גם הרמב"ם מודה דמספיקא תלינן לקולא ואמרינן דאולי לאיש הזה האיסור השני חמור אצלו והחשוד לקל הא אינו חשוד על החמור ותדע דהא שני אנשים שזה חשוד על השביעית וזה חשוד על המעשר מותר ליקח מזה שביעית ומזה מעשר ותלינן מספיקא דלזה טבל חמור משום דאית בו עון מיתה ולזה שביעית חמיר משום דלא מהני לה פדיון ומנ"ל לן להקל כ"כ וכי באובנתא דלבא יתבינן ואולי נהפוך הוא ואז ממילא שניהן חשודין הם אלא ע"כ כיון דכל ישראל הם בחזקת כשרות מש"ה כל היכא דאיכא ספיקא אוקמינן גברא על חזקתו ובמה דאיתרע איתרע ובמה דלא איתרע לא איתרע

גם נראה דהא באמת עפ"י הדין בודאי טבל חמור הוא יותר משביעית דטבל עון מיתה הוא משא"כ שביעית ואף ששביעית לא מהני לה פדיון מ"מ מה בכך הא כיין דקי"ל דהחשוד לחמור חשוד לקל ואנן ידעינן דטבל הוא חמור יותר