אבן שתיה קכב

לא בעי דאונס פטיר מקרבן נמצא לפי טענתו שאומר שמחמת אונס שכח לא מרעי נפשי' כלום הילכך מכל הנך טעמים נראה דסגי לו בקבלת ד"ח ולהזהירו על להבא משום דהא בלאו הכי דעת הרמב"ן הובא בחידושי הר"ן פ' זה בורר דעובדא דהתם בההוא טבחא שהחמירו עליו לילך למקום שאין מכירין אותו ולהחזיר אבידה בדבר חשוב מיירי דוקא בממונה על הציבור דמאחר שמנוהו רבים עליהם מחוייב הוא להיות זהיר במלאכתו יותר משאר אינשי דומיא דאמרינן האי שתלא טבתא אומנא כמותרין ועומדים הם משא"כ בשאר טבח סגי בקבלת דברי חבירות ע"ש ועל עובדא השנית שהעיד עליו העד שרצה להעלים הנקב הנמצא בבה"כ נראה שאף לדעת היש"ש והת"ש דסברי דכל היכא דהעד נאמן אצלינו ונכרין דברי אמת צריכין לחוש לדבריו מ"מ בנ"ד נראה דאין חשש משום דהא כאן עדיין לא הוציא הטריפה מת"י רק רצה למכור ואולי גם אם לא היינו אוסרים עליו גם הוא בעצמו לא הי' מוכר ואף שהסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ט"ו כתב שבשביל שרצה למכור אף אם עדיין לא מכר מחמת שלא הניחו לו אחרים נעשה ג"כ פסול ע"ש וכן הוא בח"ש אמנם לכאור' דבריהם אינם מובנים לי דבאמת למה יפסל בשביל רצון בעלמא הא לא נעשה רשע וראי' ברורה לזה מד' הרא"ש בפ' המדיר דאמרינן עוברת על דת דמפסדת כתובתה היכי דמי כגון מאכילתו שאינו מעושר ופריך הגמ' אי דידע נפריש והקשה הרא"ש מאי קושיא אין ודאי הוא ידע ובאמת פריש אבל מה בכך היא היתה רוצה להאכילו את האיסור כי היתה סבורה שהוא אינו יודע הילכך יוציאה שלא בכתובה שלא תאכילנו פעם אחרת כשלא ידע וי"ל דרצתה להאכילו ולא אכל אינה יוצאת בלא כתובה דמצי אמרה אם הי' רצונך לאכול הייתי מונעך ע"ש הרי להדיא שבשביל הרצון עדיין לא נפסל דאל"כ אין לך עוברת על דת יותר מזה דהוא מתירא להיות עמה פן תכשילנו באיסור כיון שהיא חשודה לאכול דבר איסור אלא ע"כ דבשביל רצון לחוד עדיין לא נפסל האדם ועוד ראי' לזה דאמרינן בב"ק ד' ק"ח באם תבע השומר לגנב והודה בפניהם שאם השומר לא נשבע לשקר אזי הודאות הגנב לשומר הודאה היא ונפטר מכפל מאחר דלא הוחזק כפרן אצל הבעלים אמרינן דניחא לבעלים דליהוי יד השומר כידם משא"כ אם הוחזק כפרן אמרינן דלא ניחא לבעלים ובעי התם רבא עמד לשבע בשקר ולא הניחוהו מהו אם בשביל זאת הוחזק לכפרן אצל הבעלים אי לא תיקו הרי משמע מלשון הגמ' דזה פשיטא שבשביל הרצון לחוד לא נעשה פסול מצד הדין רק עיקר הספק הוא אולי שוב אינו נאמן אצל הבעלים דאל"כ בלאו הכי הא כבר נעשה פסול לשבועה. לכן נראה דגם להסמ"ע אינו פסול בודאי אלא רק מספיקא וכה"ג אמרינן בכתובות ד' ל"ו דהיוצא משום שם רע אין לה קנס ולא פיתוי ומוקמינן לה בגמ' דאתי בי' תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא ע"ש אלמא דבשביל רצון לחוד לעשות איסורא ואף שהמניעה מהאיסור היתה ע"י אחרים מ"מ ג"כ לא נעשה פסול ודאי ומדמה לה הגמ' לשטרי ריעא והתם אינו אלא ספק כדמוכח התם ואין להקשות לפי"ז דהיא פסולה מספיקא א"כ באמת למה אינה מפסדת כתובתה באם נתנה לו שאינו מעושר ואף שלא אכל עדיין דדילמא היתה מאכילתו ויכול הבעל לומר שהוא מתירא להיות עמה שמא מכשילתו באיסור ואף שאינו אלא ספיקא מ"מ הא הבעל מוחזק הוא ונימא המע"ה י"ל משום דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דהא נתחייב לה בכתובה ולא דמי לנסתרה בזמן הזה דליכא מים המאררים לבודקה דקי"ל דמפסדת הכתובה ואף דהוי ג"כ אינו יודע אם פרעתיך מ"מ מפסדת כתובתה משום דאמרינן מאחר שהיא יודעת שאם תסתרה שוב אי אפשר לברר הילכך פשעה בעצמה במה שנסתרה ולפי"ז הא סברא זו שייכי ג"כ כאן ואמאי לא הפסידה כתובתה וי"ל דמ"מ התם שאני משום דהסתירה גופא הוא חטא גדול הילכך גם לפי דבריה חטאה משא"כ הכא הא לפי דבריה לא חטאה כלל כי יכולה לומר שלא עשתה זאת אלא משחוק בעלמא ואם היה רוצה לאכול לא היתה מניחו משום הכי אינה מפסדת כאן כתובתה כן מוכרחין אנו לתרץ אליבא דהסמ"ע ועיי' בנזיר ד' כ"ג באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין אינו סופגת ארבעים ר"י אומר תספוג מ"מ ומבואר מדברי התוס' לעיל כ"ב ד"ה לעולם דרבנן פטרי אפילו ממכות מרדות ע"ש ומשמע דכל כה"ג אין ע"ז שם פסול והא אין לך הוכחה גדולה מזו שרצתה לעבור על איסור דאורייתא הלכך בנידן דידן כיון דליכא כאן רק עד אחד והוא מכחיש לו אין כאן בית מיחוש כנלע"ד

סימן נד

שאלה בטבח שמכר בשר עגל באמרו שהוא לאחר שבעת ימים ואח"כ נתברר ששקר דיבר אם נאמן עוד למכור שאר בשר כשר או נאמר מדפקיר בהא חשוד נמי בשאר איסורין דכוותא

תשובה גרסינן בבכורות ד' ל' החשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל והחשוד לדבר הקל אין חשוד לדבר החמור החשוד לשביעית אינו חשוד למעשר מ"ט שביעית לא בעי תומה ומעשר בעי תומה החשוד על המעשר אין חשוד על השביעית מ"ט דמעשר יש לו פדיון שביעית אין לו פדיון וכו' החשוד בדאורייתא חשוד על דרבנן החשוד בדרבנן לא חשוד על דאורייתא ע"ש בסוגי' והנה כאן אינו מבואר רק לענין מחמור לקל או להיפך אבל זאת עדיין אינו מבואר בחשוד באיסור אחד אי חשוד הוא לאיסורא דכוותא או לא כיון שמ"מ הוא שם איסור אחר ואף ששוה הוא בחומר מ"מ הא אינו שוה בשמו עוד זאת יש לבאר אף בהדברים שהוא חשוד עליהן כגון מחמור לקל או לר' מאיר דס"ל שם בסוגי' ובעירובין ד' ס"ט דהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה אם זאת הוא מן התורה או אינו רק מדרבנן אבל מן התורה אינו חשוד הוא לאיסור אחר ולכאורה יש להביא ראי' מהא דחולין ד' ה' דאמרינן התם מעם הארץ פרט למומר שאין מקבלין ממנו קרבן ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מאי ביניהו ואמר רב המנונא במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא ביניהו דלת"ק אינו מביא קרבן דהא מומר הוא ולר"ש חייב דהא מדם שב מידיעתו הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות בזה כר"ש דמומר על החלב מביא קרבן על הדם והנה חלב ודם איסורין שוין הם לגמרי כמש"כ התוס' בחולין שם משום דהא שניהם בכרת הם ועולין לגבוה וגם שניהם נאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם וכו' וממילא החשוד לחלב בודאי חשוד הוא ג"כ על הדם כדאיתא בפוסקים והשתא אם נאמר דמה דאמרינן בכל דוכתא דהחשוד לדבר אחד הוא חשוד לאיסורא דכוותא הוא מן התירה א"כ לפי"ז ע"כ הוא אינו שב ג"כ מידיעתו דהא חשוד הוא ע"ז מן התורה וא"כ להרמב"ם שסובר ג"כ דבקרבן בעינן דוקא שיהי' שב מידעתו אמאי סובר דמומר לחלב מביא קרבן על הדם הא מן התורה לא שב מידעתו הוא אלא ע"כ מוכת מזה דהא דנעשה חשוד לאיסורא דכוותא הוא רק מדרבנן וראיתי בספר קרן אורה במסכת הוריות שמביא ג"כ דהא דחשוד הוא לאיסורא דכוותא הוא רק מדרבנן ומוכיח זאת מהא דר' מאיר שסובר דמומר לדבר אחד דהוי מומר לכל התורה כולה א"כ האיך מקבלין קרבנות מפושעי ישראל והיינו מימר לשאר עבירות כמו שמפרש רש"י שם בחולין ד' ה' דפשעים אלו המורדים הא אמרינן התם בסוגי' דמכם בא להוציא את המומר דאין מקבלין ממנו קרבן לכולי עלמא ולר' מאיר הא כיון שהוא מומר לדבר אחד הוי נמי מומר לכל התורה כולה והאיך מקבלין ממנו קרבן אלא ע"כ דהוא רק מדרבנן ע"ש מיהו עדיין יש לדחות את הראי' שכתבנו משום דהא יש להבין דכאן כתב הרמב"ם שאם הוא מומר לעבירה אחת אפילו אם הוא להכעיס מ"מ מביא קרבן על עבירה אחרת ולא נחשב