אבן שתיה קכא

אותו ודי בקבלת ד"ת לחוד. ועיקר ראייתו מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מ"א שכתב שטבח שנמצא אחריו חוטין או קרום של חלב מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורים אבל אם נמצא חלב כשעורה מעבירין אותו וכו' והיינו ע"כ משום דכיון דחוטין וקרומים הם רק איסור דרבנן לחוד די באזהרה בעלמא. הרי מוכח מהרמב"ם שבאיסור דרבנן אין מעבירין אותו רק מזהירין לחוד ואפילו אם הוא טבח למכור לאחרים ויש בו חשש של חימוד ממון נמי הדין כן וכן מפרש הת"ה הובא בב"י סי' ס"ד דהגמ' בפ' ג"ה ד' צ"ג בטבח שנמצא אחריו חלב דאמרינן דמעבירין אותו מיירי בטבח המוכר לאחרים ע"ש ואפילו הכי אם נמצא אחריו חוטין וקרומים דהוא רק דרבנן אין מעבירין אותו ודי באזהרה לחוד ע"כ ת"ד. אבל מ"מ לדעתי קשה לסמוך על סברא זו לחוד חדא דהא כתב הג"א בפ' ג"ה שם וז"ל אבל אם מוכר חלבים בחזקת שומן או טריפה בחזקת כשרות מחמירין עליו יותר מפני שהוא מזיד וכו' עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב ע"ש הרי משמע ומוכח שמחלק בין טבח שנמצא אחריו חלב שלא ניקר יפה למוכר תלב ממש משום דהיכא דלא ניקר יפה אינו כ"כ מזיד כי יכול להיות שע"י איזה שגגה נעשה זאת שנדמה לו שניקר הכל ושוב אין בו חלב וזה הוא באמת דבר המצוי ולכך לא החמירו עליו החשובה המבוארת בפ' זה בורר ומשום הכי נמי באם לא נמצא אחריו אלא החוטין והקרומין שהוא רק איסור דרבנן לא החמירו עליו כ"כ ודי לו באזהרה לחוד מאחר דאפשר לומר דנעלמה ממנו והוא סבר שכבר ניקר הכל וכה"ג מחלק הראב"ד הובא בר"ן שם דהא דטבח שנמצא חוטין לא פשע כ"כ וא"כ לפי"ז הא אדרבא מוכח מכאן להיפוך דדוקא בכאן מיקל הרמב"ם באיסור דרבנן משום דאפשר לומר דשגגה היא: אבל אם מוכר להדיא בשר טריפה בחזקת כשירה אפילו אם אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ משמע דמעבירין אותו ג"כ ועוד קשה לי לפי אא המנ"ח ושאר מפרשים שכתבו שאם מכשיל לחבירו אפי' באיסור דרבנן דאף דחבירו לא עבר רק על איסור דרבנן לחוד מ"מ המכשיל עצמו עובר על איסור דאורייתא של פני עור משום דלא גרע זה מה שמכשילו באיסור ומאבד נפשו בעצה רעה כזו מכל הנותן עצה רעה לחבירו שהוא עובר על לפני עור מן התורה והיינו מאחר שרצה להכשיל לחבירו בדבר מה עובר על ל"ע ומכש"כ אם רוצה להכשילו בדבר איסור: ובאמת כן מוכח כן ברמב"ם פ' י"ב מהלכות רוצח שכתב שם וז"ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינו הוגנת לו או שהחזיק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בל"ת שנאמר וכו' ע"ש הרי להדיא דאף בעצה שאינו הוגנת או מכשילו באיסור עובר בל"ת ואין לנו עצה שאינו הוגנת יותר מזה במה שמאנה אותו ונותן לו עצה שיאכל מזה שהוא מותר ובאמת הוא אסור ולפי"ז יש להבין דהא פסק הרמב"ם והובא בח"מ סי' ל"ד בטבח שהוציא טריפה מח"י שפסול לעדות והקשה הכ"מ הא קי"ל דאינו נפסל אא"כ עובר על לאו שיש בו מלקות וכאן לא עבר אלא אלאו של ל"ע ומפני זה הא לא נחשד להעיד שקר ותירץ הסמ"ע דהכא מיירי בטבח שמוכר לאחרים ואף שהוא אינו אוכל ממנו מ"מ מאחר שמחמת חימוד ממון רוצה להכשיל לאחרים אמרינן שבשביל הנאת ממון יעיד ג"כ שקר ע"ש הרי מבואר מהרמב"ם לפי ביאורי הסמ"ע דאם עובר על לפני עור בשביל חמדת ממון רשע הוא ופסול לעדות וא"כ לפי"ז מאחר שכתבו המפרשים דאפילו באיסור דרבנן מ"מ המכשיל עובר מדאוריי' משום לפני עור ממילא ה"נ מאחר דאיכא כאן חמדת ממון ולפני עור הרי שוב הא נעשה פסול מן התורה ולא מהני לו אלא התשובה הנזכרת בפ' ז"ב ולכל הפחות לאותו דבר בודאי הא נפסל ולא מהני לו אזהרה בעלמא ולשיטה זו בודאי קושיא גדולה היא על בעל העבודת הגרשוני ואין לומר שהוא מפרש ד' הרמב"ם דהיינו טעמא דטבח שהוציא טריפה מת"י דפסול לעדות אף שאין בו מלקות הוא מטעם שכתב הכ"מ שם משום כיון דמוכר טריפה חזקה שהוא אוכל בעצמו ממנו וא"כ עובר על לאו גמור ע"ש זה אינו דהא כבר דחו המפרשים דברי הכ"מ בזה וגם באמת אינם מובנים לי ד' הכ"מ בזה דהא איתא בבכורות ד' ל"ז במשנה במוכר בשר ונודע שהיא טריפה שמה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו מחזיר הלוקח הבשר והם יחזירו לו הדמים ומבואר שם ברש"י דמיירי דוקא שהמוכר ידע שהוא טריפה וכן מפרש להדיא הנ"י בפ' המוכר פירות והובא בש"ך יו"ד בסי' קי"ט והסכימו כן כל הפוסקים ע"ש והפרישה והסמ"ע בסי' רל"ד הקשו האיך יחזירו הבשר לבעלים והא איכא למיחש שמא יאכל ממנו ועובר על לפני עור כמו דאסור מה"ט להושיט אבר מן החי לב"נ ותירצו שאע"ג שחשוד הוא למכור ולעבור על לפני עור מ"מ אינו חשוד לאכול ע"ש שכל הבאים אחריו הסכימו לזה ולדברי הכ"מ קשה מאחר שדעתו שכיון שמוכר חזקה שהוא אוכל ממנו וא"כ האיך קאמר המשנה יחזיר לו הבשר הא הלוקח יעבור על לפני עור ודמי ממש למושיט אבר מן החי לב"נ ואף שמוכר לו ואינו נותנו בחנם מ"מ גם בזה איכא איסור מדרבנן. עיי' במ"א סי' שמ"ז ובש"ך בסי' קכ"א והוי לן לומר שיקבור או יעשה תקנה אחרת כמו דאמרינן בבכור דהלוקח צריך לקברו בעצמו ואסור לו להחזיר להבעלים שמא יחזור וימכור לישראל אע"כ דלא אמרינן דהוא חשיד לאכול ולפי"ז ע"כ מוכרחין אנו לחלק כפי סברת הסמ"ע דמאחר דבשביל הנאת ממון עובר על לפני עור נעשה פסול מן התורה ממילא בנ"ד נמי הא נעשה פסול מן התורה. מיהו י"ל דנידן דידן אפשר דדמי בזה ג"כ לטבח שנמצא אחריו חלב מחמת שלא ניקר יפה דאמרינן דלא חשוב כ"כ לפושע משום דעינו הטעתו כמו שכתבתי לעיל והיינו משום דכאן נמי שייך הסברא לומר שלא עשה במרד ובמעל רק בשוגג ומהני לו ג"כ קבלת ד"ח והוא דהא דעת הנ"י הוא בפ' כיצד הרגל והובא בא"ח סי' ק"ח במי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להחפלל מפני שסבר שעדיין ישאר לו זמן אתר שיגמר העסק ואח"כ לא היה לו פנאי חשוב אונס משום שהאדם יכול לסמוך נפשו שיקיים המצוה המוטלת עליו אח"כ ע"ש שכן הוא הדין בכל דבר חיוב שמוטל על האיש יכול להניח עד שיהיה לו פנאי ולא חיישינן שמא ישכח ויעבור הזמן. והנה הר"ן בפ' כל הנשבעים מביא שם קושיא בשם הרשב"א דשבועות העדות דקי"ל דבעינן שיעבור עליה במזיד דוקא מנא ידעינן זה דהא אמרינן בכתובות ד' ל"ג עדים זוממין דבעי התראה נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין התראה וא"כ ה"נ בשבועות העדות יכולין לומר שכחנו העדות ע"ש ומחלק הר"ן דבאמת אם נוכל לומר ששכחו תלינן ששכחו והכא מיירי שידוע שלא שכח כגון שנעשה המעשה מקרוב בענין שודאי לא שכת לפי"ז ה"נ מאחר דבמה שלא מלח תיכף הבשר בזה אין עליו אשמה משום דסבר שעדיין יש לו שהות כמש"כ הנמ"י ואח"כ כאשר כלתה השלשה ימים הא באמת יכול להיות שנשתכח ממנו ונתחלף לו שמלח בשר אחר וסבר שג"כ מלח בשר זו וכל היכא שיש לתלות שלא לפסול אדם תלינן והארכתי בזה בתשובה אחרת ודמי למנקר שנמצא אחריו חלב שתלינן שלא עשה כן במזיד וכמו שכתב הראב"ד שם ואף שמוכח שם שהרשב"א לא ס"ל זאת וסובר שאינו נאמן לומר שכחתי וכמו שמביא הש"ך בשמו בסי' ל"ד מ"מ בנידן זה אמרינן דכיון שבשר ששהה שלשה ימים הוא רק חומרא בעלמא שוב סמכינן על הר"ן ושאר הפוסקים שנאמן לומר ששכח וכמו שכתב המ"א שם לענין תפלה כיון שהוא דרבנן סמכינן על הפוסקים שסוברים שזה חשיב אונס וה"נ דכוותא עוד יש סברא להכשירו כאן כי נתברר שבעת ההיא חלה בנו חולי שיש בו סכנה והוא מתנצל שמחמת הטרדא נשכח ממנו וזה הא חשיב אונס גמור כדמוכח בפ' האומנים ולדעת כמה פוסקים הא דטבח אינו נאמן לומר שוגג הייתי היינו טעמא הוא משום דגם שוגג גופא צריך כפרה דאיבעי לי' לעיונא שלא יבא לידי מכשול והלכך בזה גופא שבא מכשול ע"י בשוגג מרעי נפשי' דאינו חושש כלל באיסורים וכ"ז הא לא שייכי אלא בשוגג דוקא משא"כ כאן דאונס הוא הא אונס רחמנא פטרי' ואף כפרה