אבן שתיה קכ

שאינו חייב בתרומה ומעשר רק מדרבנן הילכך יכול להפריש עליהם מדמאי ע"ש ברש"י ופירשו המפרשים דהפלוגתא בין שני הפירושים הוא בזה דהפי' הראשון אינו רוצה לפרש דמיירי בטבל דאורייתא משום דאז היה חייב מן התורה להפריש מן התערובות ולא היו רשאין להפריש דמאי משום דאז הי' דמיא להא דאיתא במ"מ פ"ד מהלכות חמץ בנתערב חמץ במצה בענין שנתבטל לגמרי והכל מותר באכילה מ"מ כל שהאיסור הוא בעין רק שאינו ניכר לוקין עליו משום בל יראה ובל ימצא וביארו המפרשים שהוא ע"ד דאמרינן בבכורות דף כ"ג בטומאה שנתבטלה בטהרה שאף שנתבטלה לענין טומאת מגע כגון נבילה שנתבטלה בשחוטה שאף שאין מטמא במגע דהא אין נוגע בהנבילה בפני עצמה מ"מ מטמא במשא דהא מ"מ נושא הוא את כל הטומאה הכי נמי עובר הוא על בל יראה דהא נמצא ברשותו הכזית חמץ עיי' בדבריהם ועיין בהר"מ פ"ה מהלכות תרומה שכתב שגם דעת הרמב"ם הוא כפי' הראשון של רש"י שאם נתערב טבל ודאי הי' חייב להפריש מן התורה משום דאף שנתבטל גוף הטבל מ"מ המצוה של הפרשה לא נתבטלה דהא מ"מ חלק של כהן ישנו כאן בכל מקום שהוא הילכך בודאי טבל לא הקילו בתערובות משא"כ היכא שנתערב תרומה כיון שיש בהתערובות שיעור כדי לבטל התרומה הותרו הכל לזרים דהא מצות הפרשה כבר קיים ואין כאן אלא איסור אכילה לזרים ודמי לשאר איסורין שהם בטלים כל אחד כדינו רק שצריך להרים מדרבנן משום גזל השבט כן הוא שיטת הרמב"ם אליבא דחזקי' ולדבר זה התעורר לי אדוני אבי הרב נ"י נמצא לפי זה אין ראי' לנידן דידן לומר שע"י שנעשה לעבורי זוהמא אינו נותן טעם משום דבאמת אפשר דנותן טעם רק כאן מיירי שיש בו שיעור כדי לבטל הטעם. מ"מ לענין דינא יש להקל בנ"ד ג"כ עפ"י סברת הנוב"י סי' כ"ו ועפ"י סברת רע"א בסי' כ"ז ואף שכאן נשאר גוף האיסור בתוך המשקה מ"מ יש לצרף ג"כ עפ"י סברת התוס' בחולין דף קי"ב ד"ה תרי וכו' שכתבו שאף שנוטף השומן הרותח מעורב עם הדם מ"מ אינו נאסר השומן מחמת הדם שהיו בקיאין בדבר שע"י המלח נגרר הדם לשוליים ואינו נבלע כלל בהשומן אף שהוא רותח ע"ש ועיי' ביו"ד קכ"ב לענין החביות שמושחין אותן בחלב הרי שמצינו כיוצא בזה שיש דבר שהטבע שלו גורם שממשיך האיסור מההיתר ואינו מניח לבלוע בו רק שנגרר למטה וא"כ הכא נמי כיון שהאומנים אומרים שהטבע של זה הדבק הוא ג"כ רק לגרר הזוהמא למטה ואינו נבלע כלל בתוך המשקה והילכך מאחר שמצינו כיוצא בזה לכן גם זאת לכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא ושוב יש לסמוך על ההיתר שכתבתי לעיל כנלע"ד

לא הבנתי כעת דברי הר"ש והרע"ב בפ"י דתרומות שכתבו דהא דר' יהודא מתיר בבצל של תרומה שנתנו לצחנה משום דלעבורי זוהמא עביד דמיירי דוקא בלא נימוח הבצל ע"ש וקשה לי מנ"ל להו זאת דהא מבואר בירושלמי שם ובפי"א שם דכל דהוא לעבורי זוהמא אז מותר אפי' אם האיסור מעורב ממש עם ההיתר ועוד קשה לי דאמרינן התם בירושלמי רבנן דקיסרין אמרין דר' אבוה אמר ר' יוחנן שסובר דכל איסורין משערין אותן כאילו הם בצל וכן הא דחנן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מע"ש והשביחו השבח הוא לפי חשבון דלא כר"י דהוא סובר דאינו נותן טעם כלל בדגים ע"ש ומאי קושיא דילמא מיירי התם בבצל שנימוח שהוא נותן טעם וצ"ע

סימן נג

שאלה ע"ד קצב א' שהיה לו בשר שנשחט ביום א' בבוקר ומכר איתם ביום ה' לעת ערב ואומרים עליו שגם מכבר נכשל בזה והוא מתנצל עכשיו ששכח מחמת שהי' טרוד כי בנו הי' אז חולה גדול ר"ל. גם העיר עליו עד א' המוחזק בכשרות שבעת שנטל החלב מהכרס ומבה"כ מצא המשרת נקב שהוגלד פי המכה והראה לו את הנקב ואמר כמדומה לי שהוא טריפה וגער בו הקצב ואמר שאינו כלום ומכר הכרס לנכרי ונראה ממנו שרצה למכור הבשר לישראל רק שאח"כ לא הניחו לו השוחטים ע"כ השאלה

תשובה הנה בתשו' הרא"ש כלל כ' נשאל על טבח שנמצאת טריפה ת"י שתים ושלש פעמים אי מהני לו קבלת דברי חבירות אי לא והשיב כי כאן לא שייך להזכיר קבלת דברי חבירות כי ענין חבירות הוא דברי פרישות שאחרים נוהגים זאת ואחרים אינם נוהגים ולא מחמת רוע לבם רק לדעתם אין בזה שום איסור והילכך אחר שמקבלים עליהם דברי פרישות ומבטיחים לנהוג כדרך החברים מאז והלאה היו סומכים עליהם דהא לא איתרעו לעבור במזיד אבל בענין הטריפות שהוא מעיקר הדת והכל יודעין אותו ונוהגין בו וזה שלא חש לבדוק ולהוציא טריפה מת"י אם עשה במזיד רשע הוא בעיניו ואף אם מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא אין מאמינין אותו עד שיקבל עליו התשובה המבוארת בפ' ז"ב שילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו וכו' ע"כ ד' הרא"ש והנה הרא"ש התחיל בדבריו שהוציא טריפה שתים ושלש פעמים ומזה הוכיחו האחרונים והסכימו כי כוונת הרא"ש הוא דעד תרי זימנא אמרינן אולי שוגג הוא אבל אם עבר יותר משתי פעמים אמרינן בודאי מזיד הוא גם דעת הח"ש דאם ספק אם היה שוגג או מזיד אזי אם יש בו חימוד ממון אמרינן בודאי דהוא מזיד וכמו שכתבו הראשונים מהא דפ"ק דחולין בההוא טבחא דנפיק טריפה מת"י משמע רק פעם א' והעבירו ולא דנו כשוגג והיינו משום דהתם מיירי דהיה שלו ואית בי' משום חימוד ממון משום הכי אף בפעם אחת צריכין לדון אותו למזיד. אמנם מתשו' הרשב"א משמע דאף היכא דעובר על האיסורין המפורסמין לאיסור מ"מ משמע מדבריו דאפשר דמהני נמי דברי חבירות שכתב בתשו' סי' תרל"ה שאם הוציא טריפה מת"י פעם אחת ושתים צריכין לדקדק אם מהני קבלת דברי חבירות אם לא ואם ראינו שדואג ומתאנח על עבירה שבא לידו אזי מקבלין אותו ע"ש ועוד כתב בתשובה אחרת דטבח שתלש הסרכות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים וכו' ותקנה זו איתא בגמ' סנהדרין בפ' זה בורר והתקנה של קבלת דברי חבירות איתא בבכורות. ובכל זה כתבו כולם דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן. וראי' מעירובין פ' הדר בההוא דנפק בשבתא בחומרתא דמידותא. ולכמה מפרשים לא היה שם אלא איסור דרבנן משום דהוא תכשיט ואפילו הכי דנו אותו לפסול ע"ש נמצא בנידן דידן אף שנכשל באיסור דרבנן מ"מ צריך דוקא נמי לילך למקום שאין מכירין אותו וכמבואר בפרק זה בורר. דאי לאו הכי אינו מתכשר עדיין כן היה נראה לי לכאורה. והנה הר"ן בפ' זה בורר הקשה על סברא וחילוק זה של הרא"ש שכל היכא שהוא מעיקרי הדת לא מהני קבלת דברי חבירות מהא דאיתא בבכורות דהחשוד למכור תרומה לשם חולין מהני נמי קבלת דברי חבירות והא התם במזיד מיירי וגם הוא מעיקרי הדת ואפ"ה מהני קבלת דברי חבירות ולא בעינן דוקא שילבש שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב

אמנם לדעתי על הרא"ש לא קשה כלל משום דהרא"ש כתב בפ' זה בורר על הא דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אשה דהקשה התוס' מ"ש מאוכל נבילות לתאבון דפסול ומסיק דלישנא דחשוד הוא היינו היכא שלא ראינו שעבר עבירה רק הקול יוצא עליו אבל לא ידענו דבר ברור וארבעים בכתפי' דקאמר הגמ' דמשמע דמחייב מלקות לא בשביל העבירה הוא אלא היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה ע"ש הלכך לפי"ז לא קשה מהא דבכורות דהתם הא לא מיירי אלא בחשודים כדאיתא במשנה ובגמ' וכן הוא באה"ע סי' מ"ב. וכן הוא בח"מ סי' ל"ד החילוק לענין נאמנות בממון בין שעבר על עבירה ממש ובין רק חשוד בעלמא והיינו בשביל חילוק של הרא"ש הנ"ל אמנם ראיתי כי על דבר זה נשאל ג"כ בעל העבודת הגרשוני שאלה ט"ו ומסיק שם שאין מעבירין