אבן שתיה קיט

שכתבתי ניחא כי המעיין בתוספתא פ"ח דתרומה בפלוגתא דרבי ור"א בר"ש לא הוזכר שם כלל דפליגי אם מותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס או לא ולא נזכר שם רק הסיפא היינו באם נתן היין לתוך המורייס אם מותר לזרים או לא ורק ר"י היה לו בקבלה שגם בזה פליגי רבי ור"א בר"ש וכן מבואר בירושלמי שם שר"י היה תני לה האי פלוגתא ע"ש הילכך ר"י לשיטתו שהי' לו בקבלה שר"א בר"ש אוסר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס משום דכל דלא עבידא אלא לעבורי זוהמא הוא בכלל הפסד תרומה ממילא לפי זה סתם מתניתין דתרומות דסתם שמותר ליתן יין לתוך מורייס ע"כ לא סברי הסברא של עבורי זוהמא דאי לאו הכי היה אסור משום הפסד תרומה. נמצא לפי זה ע"כ הוכרח לומר בע"ז ד' ל"ח שם דכבשין אף שידוע שנותנין בהם יין נמי שרי ולא כחזקי' דאל"כ תקשה עליו ג"כ הקושיא שמקשה שם הגמ' על חזקי' מ"ש ממורייס דשרי אפילו בידוע שנותנין בו יין ולדידי' אי אפשר לתרץ משום דהתם לעבורי זוהמא דהוא ע"כ אינו סובר כן דאל"כ הא ר"י סובר דהלכה כסתם משנה וסתם משנה דתרומות סובר דלא אמרינן לעבורי זוהמא הוא משא"כ חזקי' לא היה מקובל בידו כלל דפליגי בזה רבי ור"א בר"ש אי מותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס כמו שהוא בתוספתא דידן רק היה לו בקבלה התוספתא דלעיל דכל דאינו זורק התרומה לחוץ לא איכפת לן בביטול הטעם של התרומה נמצא לפי זה אז אפילו אי אמרינן לעבורי זוהמא מ"מ מותר נמי ליתן יין של תרומה לתוך המורייס הילכך מפרש מתניתן דע"ז כפשטא דלישנא דמשמע דוקא בדרכן לחוד הוא דשרי אבל לא בידוע דאז אסור

והשתא לא קשיא כלל הילכתא אהילכתא דאף דקי"ל כחזקי' דיין לתוך המורייס אינו אלא להעביר הזוהמא מ"מ קי"ל כסתם משנה דתרומות שמותר ליתן יין לתוך המורייס ומותר אח"כ אפילו לזרים בשתי' משום דכבר נתבטל טעמו לפי"ז בנידן דידן נמי כיון שהאומנים אומרים שהטבע של הדבק הזה שהוא נימוס ויורד למטה עם הזוהמא והשמרים והוא בעצמו כלה ונפסד ואינו נרגש ממנו בהמשקה שום טעם הילכך לפי דבריהם דמי ממש ליין של איסור לתוך המורייס או לבצל של איסור לתוך צחנה אליבא דר' יהודה בתרומות פ"י שכל שאינו אלא להעביר הזוהמא אז האיסור גופא חוזר להיות היתר ומותר אח"כ לאכול אף גוף האיסור ואף אם נאמר שאין לנו לסמוך כ"כ בזה על האומנים מ"מ כיון דאשכחן בגמ' דוגמא לזה שיש כמה מיני דברים שע"י שנותנין אותן להצליל המשקה הם כלי ונתבטל טעמן לגמרי הילכך גם זה לכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא אולי גם בזה הוא כן כפי הגדת האומנין וא"כ כיון דבאמת הא יש בהמשקה השיעור כדי לבטל הטעם של האיסור ואין כאן רק משום אין מבטלין איסור לכתחילה וכיון שאין כאן אלא רק ספק איסור הא כבר כתב המ"מ והש"ך בסי' צ"ב וכן הסכימו הפוסקים דכל דאין רק ספק איסור אין בו משום אין מבטלין איסור לכתחילה וה"נ הא יש לומר שאין כאן טעם של איסור כלל ועיי' בתשו' רע"א סי' ר"ז

איברא דכ"ז הוא לסברת רש"י ושאר מפרשים שכתבו דכל לעבורי זוהמא הוי כנאבד אז יכולין לפרש כמה שכתבתי אבל דברי הרמב"ם פי"ג מהלכות מעשר אי אפשר לפרש כן שכתב דהמניח יין לחוך המורייס אם הוא של דמאי פטור מלהפריש עליהם משום דלא גזרו על תערובות דמאי אבל אם הוא של ודאי חייב לעשר ע"ש והוא מהגמ' חולין ד' ו' והשתא אם נאמר דע"י המורייס כבר כלה והלך כל הטעם של היין א"כ אמאי אסרו בודאי והא לא גרע זאת מיין של תרומה דמותר אח"כ לזרים אליבא דר"א בר"ש ולומר דהרמב"ם אינו פוסק כחזקי' וחולק על כל הפוסקים זה אי אפשר לומר מכמה טעמים ועוד דבירושלמי פ"א דדמאי הלכה ג' מבואר ג"כ להיפך דאיתא התם הקונה יין למורייס חייבים בדמאי והתערובות פטור מדמאי וחייב בודאי ופריך הירושלמי מה אנן קיימינן אי כרבי שסובר דיין של תרומה שנותן לתוך מורייס אסור לזרים א"כ אף של דמאי נמי צריך להפריש ואי כר' אליעזר בר"ש דמתיר לזרים אף בודאי אינו צריך להפריש ומסיק לעולם כרבי ולא גזרו על תערובות דמאי הרי להדיא מבואר מסקנת הירושלמי דלא אמרינן שכבר בטל הטעם של היין וכמו שפסק הרמב"ם ג"כ וכן הוא ג"כ מסקנת הש"ס דילן בחולין שם וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאנן קי"ל כחזקי' דיין במורייס הוא לעבורי זוהמא ומבואר בירושלמי פ' בצל ובפ' י"א שם דכל לעבורי זוהמא אז אין אסור אפילו בתרומה ממש שנתערב כמבואר לעיל

הילכך נראה דהרמב"ם אינו מפרש כלל דאם הוא לעבורי זוהמא אז נתבטל הטעם לגמרי רק הוא מפרש הסוגיא ע"ד שכתב הוא בעצמו בפי' המשנה פ"ב דערלה וז"ל שילוש אדם עיסה בשאור והחמיץ הבצק אפילו יהי' אותו שאור פחות מכשיעור כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו ולא נחוש לא למאה ולא למאתיים ע"כ. וכוונתו מבואר דאף שאין נרגש הטעם של השאור כלל בהעיסה מ"מ כיון שניכר הפעילה היינו שע"י כן נתפח העיסה וניכר הגבהתה ע"י השאור בזה נמי אינו בטילה לאפוקי שלא נימא דהא דאוסרין אנו המתבל ומחמץ הוא משום שכיון שיש לו כח גדול לחמץ אז נרגש הטעם אפילו בכל דהו לכך ביאר לנו שאינו כן כי לא בשביל הרגשת טעם אנו אוסרין אלא רק בשביל שניכר בו הפעולה שנתחמץ ע"י כן לכך אוסר כן הוא ביאור דבריו וכן מפרש להדיא הפ"ח בסי' צ"ח ע"ש לפי זה יפרש הרמב"ם דהיין בהמורייס לעולם אין נותנין בתוכה אלא מעט בענין שיש בהמורייס שיעור לבטל את היין רק בהא פליגי חזקי' ור"י דר"י סובר כי היין למתוקי טעמא הוא היינו שאף שאין גוף הטעם של היין נרגש בהמורייס מ"מ ע"י היין הטבע הוא שהיא מיפה הטעם של המורייס ואף שאין מרגישין אנו הטעם של היין בהמורייס מ"מ המורייס גופא נתעלה טעמה ע"ד מלח שממתיק את הבשר והילכך כיון שניכר ונתפרסם פעולתו בהמורייס נאסרה המורייס ודמי ממש לשאור של תרומה שכתב הרמב"ם שאף שאין הטעם נרגש מ"מ נאסר מחמת הפעולה משא"כ חזקי' סובר דהיין אין עושה שום פעולה בגוף המורייס רק שמעביר את הזוהמא לחוד היינו שמצליל ממנה את השמרים ואת הפסולת אבל גוף טעם של המורייס לא נתעלה ונדע זאת אפילו מחזותא דאמרינן דלאו מילתא הוא כיון שאין כאן הרגש טעם חדש ומכש"כ כאן כי אף החזותא לא נתעלה רק כמו מסיר המכסה והילכך כיון שיש כאן שיעור ביטול לכן מותר המורייס בהנאה ומ"מ מותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס כיון שאין מאבד גוף הטעם של התרומה ובכל מקים שהוא עומד בטעמו הוא עומד משא"כ ר"א בר"ש הוא סובר שהמורייס מאבד גוף הטעם של היין הילכך לדידי' אסור ליתן יין של תרומה לתוך המורייס. אמנם אנן לא קי"ל כן רק כסברת חזקי' והילכך אתיא לדחזקי' ואתיא לסתם משנה דתרומות ולא סברי לן כהתוספתא שמביא ר"י בירושלמי ואין הכי נמי דלסברת חזקי' מותר נמי לזרים כל שיש בהם כדי לבטל ולכך לא הביא הרמב"ם בשום מקום שיין של תרומה שנפל למורייס שיהי' אסור לזרים משום שסובר כיון דלא הוי אלא לעבורי זוהמא ולא למתוקי טעמא אזי כיון שיש בהמורייס שיעור כדי לבטל נתבטל היין של תרומה ומותר לזרים והא דמוכח מדברי הרמב"ם פי"ג ממעשר ומהש"ס חולין ד' וא"ו דאם נתערב יין של טבל ודאי במורייס חייב להפריש נראה לי שהוא עפ"י מה דאמרינן במנחות ד' ל"א במעשה דר' שמעון שזורי שנתערב לי טבל בחולין שבא לפני ר' טרפון ואמר לו להפריש עליו מן השוק שיש בזה שני פירושים ברש"י פי' הראשון שמיירי שנתערב לו טבל של דמאי בחולין והילכך ציוה לו נמי לקנות מן השוק שהוא נמי דמאי ולהפריש עליהם ממקום אחר ועוד פי' שם דמיירי בטבל ודאי ואפילו הכי שרי מדאורייתא ופטור מן התרומה כיון שנתערב ברוב חולין הילכך מן התורה כבר בטל ופטור הוא מתרומה ומעשר רק מדרבנן אמרו דטבל אינו בטל ברוב וכיון