אבן שתיה קיח

אבל בנ"ד שהציפוי שבפנים הוא עב ויכול לעמוד בפ"ע כמו שראיה כמה פעמים אף רש"י מודה בזה שנחשבת לכלי בפ"ע

ובזה ניחא נמי מה שהקשה הפ"מ בסי' תכ"א ס"ק כ"ו על האוסרים כלי חרס המצופים או כלי מתכות שחיפן בבדיל מ"ש מתנור שטחו עליו טיט המבואר בסי' תס"א דמהני בלא געלה מטעם דהטיט מפסיק והכא נמי אמאי אין הציפוי מפסיק ע"ש שחילק משום דהתם נפגם הבלוע ע"י שיוצא דרך הטיט ולכאורה זה דחוק חדא דהא הפוסקים כתבו דעיקר הטעם הוא משום שאין הבלוע יוצא מדופן אל דופן ועוד הא דקדירות המצופים למאן דאוסר וסובר דלא מהני בהו הגעלה הא אוסרן אפילו אם הם אינן בני יומן שכבר נפגמו כמבואר שם אבל לפי הנתבאר ניחא דהתם הא בעינן להטיח כעובי אצבע כמבואר שם וזה באמת נחשבת ככלי בפ"ע משא"כ חיפוי בדיל שהוא דבר דק וקלוש נחשבת רק לכלי א' נמצא בכלי זו שהציפוי הוא עב ויש בו ממש אז לכל השיטות דינו כשני כלים דלא בלעי מהדדי ועוד הא יש לצרף לזה ג"כ הסברא דהני כלים שיע הם ולא בלעי כמו דאיתא בש"ע א"ח סי' תנ"א לענין כלי זכוכית. ועיי' בפ"מ סי' ק"ג ס"ק י"ז לענין כלי פארצעלאייע. ועיי' בשומ"ח ח"ד סי' צ"א שהוא מצרף התם ג"כ לענין הפארצעלאייע הסברא דשיע הם ולא בלעי ובפרט בנ"ד בודאי יש לצרף סברא זו דשיע משום דהא עיקר הטעם דלא סמכינן של סברא זו הוא משום דאנו חוששין לדעת ר"י בשם ר"ת בחולין ובפסחים דף ע"ד שחולקין על דעת רש"י שסובר בחולין ד' ק"ש דאף למסקנא נשאר נמי הסברא דשאני לב דשיע אלא דסברי דלפי המסקנא נדחה זאת ע"ש והילכך לא סמכינן נמי להקל בכלי זכוכית וכיוצא בו משום האי טעמא דשיע ולא בלעי ע"ש בסי' תנ"א בשיטת הראשונים לפי זה בנ"ד הא יש להקל לכולי עלמא דלשיטת רש"י דמוכח מדבריו בע"ז שם דהציפוי בטל הוא לגבי הכלי הא לדידי' מותר משום דשיע הוא ולא בלעי ולשיטת התוס' דלא סברי האי סברא דשיע הא לדידהו בלאו הכי מותר משום דסברי דאפילו ציפוי קלוש נמי דינו כשני כלים. הילכך לענין הלכה נראה שכל שלא נתבשל האיסור בתוכו אף אם נבלע ע"י האור ואף אם נאמר דע"י האור בודאי מתפשט הבליעה בכולו מ"מ כיון שנבלע מבחוץ מהני להו הגעלה כנלע"ד

סימן נב

נשאלתי לענין מה שנתחדש כעת כמין דבק והוא נעשה מבשר טמא ונותנין אותו בתוך המשקה והטבע של זה הדבק שהוא מצליל המשקה ומוריד הפסולת למטה וגם הוא נימס ונשאר בהמשקה עד שאין ניכר מקומו איה אם רשאין לעשות כן לכתחילה משום אין מבטלין איסור לכתחילה

תשובה. הנה אף שכיוצא בזה נשאל כבר הנב"י במהדו"ק סי' כ"ו ע"ש מ"מ הא התם לא מיירי בענין שהאיסור נשאר שם אלא שמוציאין אותו מהמשקה ולא נשאר אלא פליטתו משא"כ בנ"ד נשאר שם גוף האיסור וגם הא האחרונים חולקים עליו בכמה סברות שכתב שם מ"מ לדעתי בראה להתיר מטעם אחר והוא דכיון דהאומנים אומרים שזה אינו מוסיף טעם כלל רק שמסיר הזוהמא של המשקה הילכך אף ששאר שם גוף האיסור מ"מ אינו אוסר והוא דאמרינן בע"ז דף ל"ח על המשנה שכבשין שדרכן לחת בהם יין מותר בהנאה אמר חזקי' לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע שנותנין בהם יין אסור אפילו בהנאה ופריך הגמ' מ"ש ממוריס לרבנן שידוע שנותן בהם הכותי יין ואפילו הכי מותר בהנאה ומשני התם לעבורי זוהמא הוא ופי' רש"י דכיון דלא נעשה אלא לעבורי זוהמא הוי כמאן דאזיל לאיבוד ושרי ע"כ

והנה עדיין אינו מבואר אם הכוונה הוא שהמורייס מכלה לגמרי טעם היין עד שמותר אפי' בשתי' ואין בו שום איסור אי שנימא כי רק לענין איסור הנאה הקילו מהאי טעמא דאזיל לאיבוד אבל לא לענין אכילה אמנם מדברי הירושלמי פי"א דתרומה מבואר להדיא שאף באכילה שרי דאיתא החם על המשנה שמותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס אמר ר' יוחנן דמתניתין אתיא כרבי דתניא יין של תרומה לתוך המורייס רבי מחיר ור"א ב"ר שמעון אוסר לפיכך אם עבר ונחנו בו רבי אוסר לזרים ופירשו המפרשים דרבי דמתיר ע"כ לא סבר דהוא לעיבורי זוהמא דא"כ הי' אסור ליתן להמורייס משום איבוד תרומה אלא ע"כ סובר דהיין למתוקי טעמא עבידי ואינו מאבד התרומה לפיכך אסור לזרים כדין תערובות תרומה אבל ר"א בר"ש שסובר שאסור ליתן היין להמורייס משום דלעבורי זוהמא הוא סובר שכבר נאבד טעם של היין הילכך מותר לזרים ע"כ בירושלמי שם וכן פי' הר"ש שם נמצא מבואר מזה דכל דאמרינן דהאיסור הוא אינו אלא לעבורי זוהמא מותר אפי' באכילה הן אמת שא"כ לפי דברי הירושלמי הללו ע"כ מבואר שאין הדין כר"א בר"ש דהא המשנה דנותנין יין של תרומה לחוך המורייס ע"כ לא אתיא כר"א בר"ש דהא הוא אוסר ואנן קי"ל כסתם משנה זו כמו שפסק הרמב"ם פי"א מהלכות תרומה לפי זה ממילא ע"כ שוב לא קי"ל כר"א בר"ש כמבואר כ"ז בירושלמי

איברא דלפי זה קשה הילכתא אהילכתא דהא אנן קי"ל בע"ז שם כחזקי' דיין למורייס הוא רק לעבורי זוהמא כמו שפסק שם הרי"ף והרא"ש וש"פ וא"כ לפי שיטת הירושלמי אליבא דחזקי' אסור ליתן יין של תרומה לתוך המורייס משום דמאבד התרומה כמבואר שם להדיא והא אנן קי"ל כסתם משנה דמותר וגם קי"ל כחזקי' והאיך נאחוז החבל בתרי ראשיו והא לפי שיטת הירושלמי הוי תרתי דסתרי. ונראה לי לומר דחזקי' אינו מפרש המשנה דתרומות כר' חייא בשם ר' יוחנן וכתוספתא דידי' רק כאידך תוספתא שמביא התם בירושלמי על המשנה שאין נותנין דבילה וגרוגרת של תרומה לתוך המורייס משום דמאבדן ותני עלה אבל נותן הוא דבילה וגרוגרת לתוך המורייס כדרך שנותנין תבלין ופירשו המפרשים דהא דאסור ליתן דבילה של תרומה לחוך המורייס משום שהדרך הוא שנתבטל הטעם של הגרוגרת והדבילה בתוך המורייס וזה אסור משום איבוד תרומה ע"ש בפני משה שמפרש שהברייתא חולק על המשנה. אמנם לדעת חזקי' נפרש כי הברייתא אינה חולקת על המשנה רק שיש חילוק בין אם הוא זורק הדבילה אז אסור משום מאבד התרומה אבל אם אינו זורקן רק הוא אוכל הדבילה של התרומה גופא עם המורייס בזה אין אנו חוששין מה שנסחט הטעם של הגרוגרת לחוך המורייס כיון שכן דרכן לתת אותן לתוך המורייס הוי דומיא דתבלין כמו שבת שהביא שם בירושלמי דאף דפולט כל הטעם שלו לתוך המורייס לא איכפת לן בזה כיון שהוא אוכל הכל הדבילה וגם הטעם הנפלט ממנה וזה ממש הטעם דמותר ליתן יין של תרומה לתוך המורייס אף שנתבטל הטעם של היין לחוך המורייס מ"מ כיון שדרכן ליתן אותן לתוך מורייס וגם אוכלין אותן עם המורייס אין בזה משום הפסד תרומה כמו שהביא שם מתבלין רק שבתבלין הדרך להשליך אותן לחוץ ואפילו הכי שרי כיון שדרכן בכך כדאיתא התם בירושלמי משא"כ בדבילה ובמורייס שאין דרכן לזרוק אותן לחוץ אזי אם זורקן הוי בכלל הפסד תרומה אבל כל שאין זורקן אמרינן כיון שדרכן בכך דמי ממש לתבלין של תרומה שמותר אף שמפסיד אותן

ונראה לי עוד דמה דאיתא אח"כ שר' חייא בשם ר' יוחנן אומר דהמשנה לא אתיא כמאן דאמר דיין לתוך מורייס אינו אלא להעביר הזוהמא הוא בתורת פלוגתא על התוספתא דלעיל והכי דייק לישנא דירושלמי למעיין שם ובזה ניחא דלכאורה שם בע"ז דף ל"ח הובא לעיל דפליג שם ר' יוחנן על חזקי' וסובר דאף בידוע שנותנין בו יין נמי מותר ויש להבין חדא באיזה סברא פליגי דהא לישנא דמתניתין כחזקי' דייקא דלא נאמר רק כבשין שדרכן לתת בהן יין מותר דמשמע דוקא בדרכן לחוד הוא דהתירו אבל לא בידוע וא"כ מאי סברתו לפלוג על חזקי' רבו בלי ראי' ולהוציא המשנה מפשטא. אבל לפי מה