אבן שתיה קיז

בב"ח. וכה"ג ראיתי בהגהות בעל שלום ירושלים שם שמתרץ בזה הסתירה מירושלמי דכ"ג הנ"ל להירושלמי דהנודר מהמבושל. ולדעתו מוכרח הוא דנתינת ביצה בצד המוחם דחייב משום מבשל היינו משום דזה אורחא דהא בביצה ד' כ"ג לענין מוגמר על גבי חרס שהסיקו דהוא ג"כ תולדות אש כתב שם רש"י דליכא כאן משום מבעיר משום דהוי הבערה ע"י שינוי והתם הא קאי רש"י למאן דאית לו דהבערה שלא לצורך חייב עליו ביו"ט ע"ש בתוס' ד"ה על וא"כ מ"ש בביצה בצד המוחם דחייב חטאת אלא ע"כ דהיינו אורחא ואין להקשות דלפי מה שכתבנו דבתולדות האש לא גזרו כלל דין ב"נ א"כ מה קמבעי להו בירושלמי אי במעושן יש בו משום ב"נ תיפק לו דאף אם נאמר דעשן דינו כת"א. מ"מ הא בת"א לא גזרו בו ב"נ י"ל משום דכל היכא דמזכיר תולדות האש מיירי דליכא שם האש כלל עיי' בירושלמי פ' כיצד צולין דכל תולדה מיירי הכל דליכא האב גבה והכא גבי העשן אם לא היה בו הטעם משום דאין דרך בישול בכך היה אפשר לומר דכיון דכל זמן דהעשן עושה פעולתו אז ע"כ האש אצלו ומחממו א"כ אפשר דדינו כאש ממש ולא כתולדה וכעין זה מחלק הירושלמי בפ"ג דע"ז הלכה י"ב בהסיק בעצי איסור את התנור דאמר רב חסדא אם להסיק מותר ואם לעשן אסור. וע"ש במפרש משום דלהסיק בעת הנאה כבר כלה האיסור ואם לעשן שהוא לגמר הכלים ע"י העשן נחשב יותר האיסור בעין

ויש לי קצת עיון בדברי האו"ה כלל מ"ג דין ט"ז וז"ל דגים מעושנין שעישנן נכרי ונאכלין כך חיין וכו' מותרין ואף דבפ' כ"ג חשיב מעשן בכלל אופה מ"מ לגבי ב"נ לא גזרו וכו' דהא אפילו אפייה לא הוי בכלל בישול מדאיצטרך לגזור על הפת אף שכבר נאסר שלקות דגזירת פת הוא מי"ח דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל ושלקות קדמה בזה הרבה ע"ש ופשטת לשונו משמע דאפייה קל הוא מבישול והיינו משום דאפייה לא הוי רק תולדה דבישול כמו דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת ושאר דוכתא וקשה דהא כבר כתבו כל הראשונים בשם הגאונים והובא ג"כ בטור ובשו"ע סי' קי"ב וכן האו"ה עצמו מביא זאת ג"כ בכלל מ"ד דין ט' דכ"ז הוא דוקא בפת של נכרי עצמו אבל פת של ישראל שאפה נכרי הוי לגמרי בכלל שלקות ולא הותרו מעולם ע"ש לפי"ז הא ליכא שום קולא באפייה יותר מבישול ועיי' בת"ה להרשב"א שכתב דלא גזרו בישול עכו"ם אלא דוקא ע"י תולדת האש דמשמע לכאורה דאף על ת"א נמי גזרו אמנם המעיין שם יראה דלא נחית לזה כלל רק כלפי שיטת ש"פ דסברי דאף דעל מליחה גזרו נמי משום ב"נ כתב דלא גזרו רק ע"י ת"א ומיירי כגון באפייה או בצלי דזה נמי תולדה מיקרי אבל לא מיירי במידי דלא אורחה ע"ש ותראה שכן הוא

סימן מח

נשאלתי ע"ד הכלי ברזל המצופים מבפנים הנקראין ציגונעס שכתב הח"ס בחלק יו"ד סי' קי"ג דלא מהני בהו הגעלה משום דחוששין להשיע שבפנים שהוא נעשה מחרס ע"ש האיך הוא הדין אם נבלע בהם רוטב של איסור מבחוץ ע"י האור שאז אפשר שנתפשט הבלוע בכולו והוא באופן שאין במה שבתוך הכלי ששים אם מהני להו הגעלה

ונראה לי דכל שלא נתבשל בתוכו רק שנשפך מבחוץ אזי אף אם נשפך הרבה בענין שאין בתוך הכלי ששים כנגד מה שנבלע מבחוץ מ"מ מהני הגעלה כל שמכניס גוף הכלי בתוך מי הגעלה והיינו משום דאם נאמר דהשיע שבפנים היא נעשית ממיני חרס כמו שחושש לזה הח"ס א"כ הא הברזל שבחוץ עם הציפוי שבפנים דמי ממש כשני כלים דהא החוץ הוא של ברזל והפנים של חרס והילכך דמי ממש לשני קדירות הנוגעין זה בזה דקי"ל דאין הבלוע יוצא מזה לזה כדאיתא ביו"ד סי' צ"ב ס"ח הילכך ממילא גם בתחילה כשנפל על הדופן מבחוץ לא בלע כלל הפנימי ואף שאנו רואין שהציפוי שבפנים דבוק מאד להברזל מ"מ לא דמי לדופן עב שהבלוע יוצא ומתפשט בכל הכלי דהתם הא חד מין הוא משא"כ היכא דהוא משני מינים דמי ממש לשתי קדירות. ועיי' במסכת' כלים פ"ג משנה ה' דהטופל כלי חרס הבריא וכן בטופל כלי מתכת כל שאין הכלי צריך להטיפול נחשבת כשני כלים ע"ש בר"ש ועיי' ביבמות ק"ג ובשבת קי"ב וראי' מפורשת לזה מדברי התוס' בע"ז דף ל"ג ע"ב ד"ה קוניא שרש"י מפרש שם שהוא ציפוי של אבר והתוס' הקשו ע"ז דמה נפק"מ אם הוא כולו של אבר או הציפוי לחוד ומפרש שם המהרש"א דכוונת התוס' הוא להקשות דכיון דאם הי' כולו של עופרת הי' מהני הגעלה משום דדינו ככלי מתכות הילכך שוב אף אם הוא רק מצופה על החרס נמי מהני הגעלה. וכן פסק להדיא הסמ"ג בהלכות חמץ ומצה שבזה מהני הגעלה אף היכא דבלע ברותחין ע"ש וא"כ יש להבין התם ג"כ דהא מתחילה בלע החרס שמבחוץ את האיסור שנתבשל בו ואח"כ הא קי"ל דכלי חרס אינו יוצא ע"י הגעלה דהא כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם אלא ע"כ צ"ל דבאמת לא נבלע כלל בהחרס שמבחוץ כיון שבפנים הוא מצופה בשאר מינים דמי ממש בזה לשתי קדירות הנוגעת זו בזו דלא בלעי מהדדי והכא נמי לא בלע צד הפנימי מהחיצון וכן מצאתי אח"כ בסוף ספר בית אפרים סי' י"ט שמחלק ג"כ בין מין אחד לשני מינים רק כי לא נחית למה שכתבתי שזה הוא ממש הדין של שתי קדירות הנוגעות זו בזו שאין נאסרת משא"כ אם מחפה במינו אז נעשה גוש אחת ודמי ממש כמו שנעשה כן מתחילת ברייתו שאז אפילו אם הדופן עב מאד מ"מ עובר הפליטה דרך כל הדופן כמו שחילקו בזה הפוסקים לענין מה דקי"ל שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה אפילו אם החתיכה שנבלע בה האיסור היא דק מאד משא"כ באותו חתיכה גופא קי"ל דאפי' אם היא גדולה הרבה מ"מ האיסור הבלוע שבה מתפשט בכולו כי כן הוא הטבע כמו שכתבו בזה הראשונים וזהו ממש כוונת המהרש"א שם בתוס' ד"ה קוניא ע"ש הרי מוכח מזה דאף אם נדבקו השתי קדירות ע"י אומן מ"מ כל שאינו נעשה כך בתולדתו בתחילת עשייתו דינן כשתי קדירות שאין אוסרות זו את זו וכן יש להוכיח מדברי סה"ת הובא בביאור הגר"א בסי' צ"ב ס"ק כ"ה שכתב הטעם דשתי קדירות הנוגעות זו בזו שמותרות הן הוא משום דדמי לשתי חתיכות דקי"ל דאין מפעפע מזו לזו. כדאיתא בפ' כ"ה ע"ש והנה הא התם קי"ל דאפילו אם ע"י הצליה נדבק החתיכה של היתר אצל החתיכה שיש בה האיסור מ"מ ג"כ אמרינן שאין הבלוע יוצא מזו לזו דהא כזה לא נק' איסור דבוק כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק י"ז דאם ע"י הבישול נצטמק הלב ונדבק אל העוף מ"מ לא נקרא בשביל זה איסור דבוק וכן הסכימו כל האחרונים וכתבו הטעם משום שכל שאין נעשה כן בתולדתו לא הוי איסור דבוק ע"ש בחו"ד ומכש"כ לענין שתי קדירות משום כי יותר מתפשט הטעם מחתיכה לחתיכה ממה שמתפשט מקדירה לקדירה כמו דאמרינן לענין איסור שמן הנבלע בחתיכה שיוצא מחתיכה לחתיכה אף בלא רוטב ובשתי קדירות אף באיסור שמן נמי קי"ל דאינו יוצא מזה לזה כדאיתא בסי' ק"ה א"כ בודאי אמרינן שכל שאינו נעשה גוש אחת אף שהם מדובקים זה אל זה מ"מ אין הבלוע מתפשט מזו לזו כה"ג ראיתי בח"ס ח' ת"מ סי' ר"ו שכתב שם בזב חלב או שומן בתנור המבואר בסי' צ"ז שאם הוא נעשה כתנורים שלנו העשוים מלבנים אז כל לבינה בפ"ע נחשבת כקדירה בפני עצמה ואינו מפעפע מזו לזו ע"ש הרי אף שהטיט מחבר כל הלבנים ונעשה ככלי אחת מ"מ כיון שהלבנים נעשים כל אחד בפ"ע ודינם ככלי חרס כיון שנשרפו באש והטיט אף שמחברם אח"כ מ"מ לא איכפת לן בזה ונחשבת כל אחת כקדירה בפ"ע ונראה דאף רש"י שם בע"ז ובשאר דוכתא שחולק על סברת ר"ת וסובר דאם ציפוי בעופרת או בבדיל מ"מ דינן ככלי חרס היינו משום דסתמא דמילתא שהציפוי הוא דק מאד ואינו יכול לעמוד בפ"ע ובטילה היא לגבי הכלי חרס כי אי אפשר לציפוי דק כזה לחשוב לכלי בפ"ע כמו שכתב המ"א סברא זו בסוף סי' תנ"א