אבן שתיה קטו

כחוכא ואיטלולא לא שייכי רק אם חכמים רוצים לתקן בזה הענין גופא ואינו מסתעף למקום אחר אז אין דרכם לתקן בענין שיהי' בו חשש חוכא ואטלולא ומוטב יותר שלא יתקנו כלל זה התקנה משיתקנו בענין שיש בו חוכא עיי' תוס' נדה ד' ס' לענין שני שבילין משא"כ במקום שהתקנה והדין הוא במקום אתר רק שממילא מסתעף ג"כ למקום אתר אז אדרבא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו ולא משגחינן כלל לחוכא הדוגמא פת של פלטר דעיקר תקנת חכמים הי' שפת פלטר יהי' אסור במקום שיש שם פלטר ישראל ובמקום שאין שם פלטר ישראל יהי' מותר וכיון שעיקר תקנתם בענין פת היה באופן זה הלכך שוב אין סברא לומר שחכמים יתקנו תחילת ועיקר תקנתא מלתא שיהיה בו דרך חוכא ואטלולא ומוטב להם יותר שלא יעשו בזה תקנה כלל וכן לענין מעל"ע שבנדה שעיקר תקנתם היה לגזור טומאה על מעל"ע שבנדה והלכך נמי אין סברא לומר שיתקנו תקנה שיהי' דבריהם כחוכא ומשום הכי תיקנו שתטמא בין ברה"י ובין ברה"ר משא"כ לענין בישול נכרי לחולה בשבת ששם האסור והתקנה של בישול עכו"ם לא לענין חולה נאמר רק זה הדין בכל מקום נאמר ונתקן שבישול נכרי ובישול שבת הוא אסור רק לענין חולה מקילין כמו שאר אסורין שמקילין לענין חולה הילכך שוב אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובשביל חשש חוכא שיהי' במקום זו אין לנו לשנות הדין הנאמר בכ"מ וכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון וזה ברור לדעתי

נמצא לפי זה דברי הפ"מ צריכין עיון דהוא מיירי התם בבישול בקדירה של בשר שאינו ב"י ואח"כ תחב בתוכו כף של חלב ב"י שהאיסור זה של נטל"פ שהוא אסור לכתחילה הרי הוא בכ"מ נאמר ואנו באין להתיר בשביל כבוד שבת א"כ שוב דמי ממש לדין של הרשב"א בבישול לחולה בשבת דלא אמרינן כיון דאשתרא אשתרא לפי זה קשה על הפ"מ בין לשיטת הרא"ה ובין לשיטת הרשב"א לכן נראה דעד כאן לא התיר הפ"מ משום סברת של הואיל ואשתרא אלא דוקא אם התירו מתחילה בשביל דבר מצוה אבל לא אם התירו בשביל הפסד מרובה ונעשה אח"כ הפסד מועט או כיוצא בו והוא עפ"י חדושי הרשב"א בקדושין שם דף נ"א שהקשה לשמואל דאיסר ביפת תואר ביאה שניה מ"ש מאשת אח במקום יבום דשרי אפילו ביאה שניה ולא אמרינן מצוה דרמיא עליו עביד ועתה קמה באסור אשת אח ותירץ דהתם מצוה הוא ובמצוה אין סברא לומר דבביאה שניה תהדר לאיסורא אבל יפת תואר לאו מצוה היא ודמי למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומשם ואילך באסורא קאי ה"נ מביאה ראשונה נתקררה דעתו ושוב אסור בביאה שניה ע"כ. ולפי המסקנא אליבא דהלכתא אף רב סבר כן ולפי זה אתי שפיר דברי הפ"מ דכיון דהתירו בשביל כבוד שבת א"כ התירו בשביל מצוה דהא יש אומרים דכבוד שבת הוא דאורייתא או אפילו להפוסקים דהוא דרבנן מ"מ כיון דנטל"פ הוא רק אסור דרבנן והתירו בשביל מצוה של שבת שוב אמרינן הואיל ואשתרא כמו ביבמה וכה"ג כתבו הפוסקים הטעם על הא דמבואר בא"ת ס' קס"ת וביו"ד ס' קי"ב דכיון דהותר לבצוע על פת של נכרי הותר בכל הסעודה דהטעם הוא נמי משום דאיכא כאן כבוד שמים דזה אינו כבוד שמים שיבצע עליו מתחלה משום מצות המוציא ואח"כ יחדל משום אסור לכך אמרינן הואיל ואשתרא הלכך הכא נמי דכוותא דאין זאת כבוד שמים של שבת שיחדל אח"כ בחול בשביל האסור כן יש ליישב דבריו ואין להקשות מהא דאמרינן סוף חגיגה לענין טומאת ע"ה שהותר ברגל ואעפ"כ היו מטבילין כל הכלים לאתר הרגל וכן המתחיל את חביתו ברגל לא יגמור לאתר הרגל ולא אמרינן הואיל והותרו כדאיתא התם דף כ"ו. ויש ליישב זאת עפ"י דברי התוס' זבחים דף ל"ב שהקשו על הא דאמרינן מצורע שחל שמיני שלו בערב הרגל וראה קרי שמכניס ידיו לעזרה משום דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דוישלחו ועולא דאמר דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו לפי זה למה לן הטעם דיבא עשה של פסח וידחה עשה דוישלחו תיפוק להו דכלאי הכי מותר הואיל והותר וכו' וי"ל דעל מחנה לויה שיכנס בו הוצרך לומר שיבא עשה וכו' ע"ש שהיוצא מדבריהם דלא שייכי הסברא של הואיל ואשתרא אלא שאם מקודם נאסרה כמו יפת תואר או דכוותה ואח"כ הותרו אז שייכי לומר האי סברא של הואיל והותרו אבל אם מעולם לא נאסר דבר זה אז לא שייך הואיל והותרו דהא לא התירה התורה מעולם דבר זה כיון שמעולם לא נאסרה הלכך לא שייך בזה לומר הואיל והותרו הותרו ע"ש והכא נמי בטומאת ע"ה דהא אילו היה נוגע ע"ה מקודם הרגל אז באמת לא היה נטהרת ברגל כדמוכח שם בגמרא והיינו דתנן במתניתין הפותח חביתו ברגל דדוקא אם היה התחלה ברגל גופא והיינו משום דתחילת גזירתם בשעה שגזרו על טומאת ע"ה לא גזרו זאת ברגל כי אף שהכלי מקבל טומאה כמו שמפרש רש"י שם אבל ברגל גופא טומאה זו לא נאסרה מעולם ע"ש בסוגיא לכך לא שייכי לומר הואיל ואשתרא דהא לא נשתרא רק שלא נאסרה והע"ה מותר לכתחילה ליגע בהמשקה אף בלא דוחק. וכל זה שלא הותרו רק שלא נאסרה הא בכה"ג לא אמרינן הואיל והותרו משא"כ לענין איסורים שאנו מקילין בשבת הא בחול הוא אסור וחל עליו שם איסור וגם בשבת גופא אסור לעשות כן לכתחילה רק כשבא שבת הותרו הילכך שוב שייך הסברא של הואיל ואשתרא וברור הוא

ובזה יבואר היטב מה הוא החילוק של בין רבי אמי ור' יצחק נפחא שם כי לכאורה אין בו ביאור ולפי מה שכתבנו ניחא כי חד מהם היה סבר שאף אם נטמא קודם הרגל באה רגל ומטהרתם רק שמסתפק אולי לכתחילה אין להניחם על הרגל. והא דקתני הפותח חביתו דמשמע שפותח כעת היא לאו דוקא רק דנקיט בשביל סיפא וחכ"א לא יגמור ואידך השיב לו כי דוקא שלא נטמא מקודם רק נגע ברגל גופא אז לא אסרו לכתחילה משא"כ אם קודם הרגל נטמא לא התירו טומאה זו אף ברגל

אמנם יש לדקדק מד' הירושלמי פ"ב דדמאי והובא בתוס' בחולין פ' בהמה המקשה דבשבת שואלו לע"ה ואוכלו על פיו ולמצ"ש הוצרך לעשר ולא אמרינן הואיל והותר וכן מצאתי קושיא זו בספר י"ש שם וע"כ צריכין לחלק דהתם שאני דיש תקנה לעשר והיכא דאיכא תקנה לא סמכו על הסברה של הואיל ואשתרא לפי זה בנידן דידן נמי מאחר שיש תקנה גם עכשיו למלוח עד כשיעור צריכין לעשות כן כנלע"ד

סימן נ

נשאלתי ע"ד דגים קטנים סנעטקיס שמביאין אותן כאן והם נצולו ע"י עכו"ם ואופן צלייתן הוא: יש לזה תנורים גדולים ואחר הסקה נותנין שם חול ובוזקין עליהם מלח וע"י רתיחות החול והמלח ראוין הם לאכילה אם יש בזה משום בש"ג

תשובה הנה ע"ד מה שכתבתי לו שיש סברא לומר דעל תולדות האש לא גזרו עליו משום ב"נ וכת"ר שאל מנ"ל זאת הנה לא להלכה אמרתי כן רק לסניף בעלמא כי בירושלמי ע"ז פ"ש הלכה ח' איתא דרבי אסר תורמיסין של נכרי והקשה מ"ש זאת מחלוט והיינו ששופכין מים רותחין על קמת וע"י כן נתבשל ושרי והכא נמי התורמסין אמר ר' יוסי חלוט מחוסר מעשה ידי האור הוא וכתב המפרש דבמה שבישל הנכרי המים אין בזה חשש דהא לא גזרו על מים משים ב"נ כדאיתא סוף פ"ש דמס' ע"ז ומה שנותנין אח"כ הרותחין על הקמת הא אין שם האור תחת המים וע"ש שמפרשין דהא חלוט הוא מים רותחין ממש דומיא דחלוט דפליגי ב"ש וב"ה פ"ק דחלה ע"ש. וא"כ יש להבין לשיטת ר"ת דאית ליה בשבת דף מ"ב דעירוי בכלי ראשון מבשל ממש והכריעו הפוסקים דלדעתו מבשל הוא מן התורה כגוף הכלי ראשון ממש דהא