אבן שתיה קיד

בעת שלא היה עליה איסור זונה אמרינן נמי הואיל והותרו מ"מ מה נעשה באביי דאית לי' בתמורה ד' כ"ט דכל כותית אפילו נבעלה מקודם נמי אין עליה איסור זונה עד אחר שנתגיירה הא לפי זה לא הותר לו מעולם איסור זונה ובודאי זה דוחק גדול דנאמר דלאביי לא נאמר כלל הלישנא קמא ועוד דאדרבא לפי הנראה כל הלישנא קמא הוא אליבי' דאביי דהוא סובר בזבחים דף ל"ב הסברא של הואיל ואשתרא משא"כ רבא משמע התם שחולק על הסברא של הואיל ואישתרא ע"ש הרי מוכח להדיא דמתירין אפילו איסור אחר לגמרי מהאי סברא דהואיל ואשתרא. ואין לומר דהתם שאני מאחר דאשתרא הביאה של נכרית שיש בו משום קנאין פוגעין בו הותר נמי הביאה של איסור זונה משא"כ כאן הרי תפלה לא אשתרא לה עדיין מעולם וקדושת תפלה לחוד וקדושת בה"כ לחוד משא"כ התם הכל איסור ביאה נקראת זה אינו דהא בוודאי התם גרע כי הרי שם איסור אחר לגמרי הוא כי מעיקרא לא הותר לו אלא איסור שאין בו לאו ואח"כ הוא רוצה לעבור איסור זונה שיש בו לאו וגם הוא בזמן אחר דביאה ראשונה היתה במלחמה וביאה שניה היא בביתו והא לא דמי להא דהותר לצרעתו הותר לקיריו דהתם נעשה בפעם אחת והאיך מדמינן לזה איסור אחר הלכך ע"כ צ"ל דהכוונה היא בהאי הותרו דהכי קאמרינן הואיל והתירה התורה להכהן לזלזל בכהונתו ביפת תואר לענין איסור אחד דאית בה אמרינן דהותר נמי לזלזל באיסור אחר דאית בה והכא. נמי אמרינן הואיל והותרה טומאתה נגד קדושת ימים נוראים בחדא קדושה דאית בה הותרה נמי באידך קדושה דאית בי' והכא עדיף טפי דהא נעשה הכל בפעם אחת ואף דלא קי"ל כהאי לישנא הינו משום דיפת תואר הוא איסורא דאורייתא פסקינן כלישנא בתרא לחומרא משא"כ כל היכא דליכא רק איסורא דרבנן בזה הדרינן לכללו של הראשונים בפ"ק דע"ז דכל כה"ג קי"ל כהאי לישנא דאזיל לקולא ומתורץ היטיב דברי המ"א

אמנם עדיין יש להבין דברי הפ"מ מהא דאיתא ביו"ד ס' קי"ב סע' ד' לדעת המתירין ליקח פת מפלטר נכרי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת של פלטר נכרי אסורה ומפרש הרשב"א במה"ב דמיירי אף בהפת שכבר הם תחת יד הישראל הקונה מ"מ כל שבא אח"כ פלטר ישראל נאסר הפת שהם ח"י וכן מפרש הט"ז בסוף ס' קי"ד ע"ש הרי להדיא דאף באיסור דרבנן נמי לא אמרינן הואיל ואישתרי אשתרי וכן מצאתי אח"כ קושי' זו ביד שאול ס' רי"ח ונשאר בקושיא ועוד יש להבין כי אף הרשב"א במשמרת הבית שם שהתיר הפת של הפלטר נמי קשיא שכתב שם וז"ל פת פלטר אינה כנבילה שנאמר עליו במקום סכנה מותר בא לו על שולחנו בשר שחוטה חזר ונאסר דהתם איסור דאורייתא הוא משא"כ כאן כיון שהותרו הותרו ולא נעשה מילי דרבנן חוכא ועל שלחן אחד נאסר וחזר והותר ונאסר עכ"ל ויש להבין דהוא עצמו כתב לקמן ע"ג בנכרי שבישל לחולה בשבת אסור לאחר השבת אף להחולה גופא וז"ל חלילה וחס שאף לחולה גופא לא הותר אלא בעת הצורך הא במוצאי שבת חוזר לאיסורו דומה לנבילה שהתירו לחולה שיש בו סכנה שאם הבריא נאסר לו וכל דתיקון לו רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל הרי להדיא להיפך דאף בדרבנן דבישול הנכרי בשבח אין בו רק איסור דרבנן אפילו הכי לא אמרינן בי' הואיל והותרו הותרו מיהו לענין דינא יכולין לתרץ בטוב משום דהרשב"א לשיטתו אזיל דבזבחים ל"ב פליגי אמוראי חד סבר דוקא היכא דהותרו אמרינן הואיל ואשתרו וכו' משא"כ היכא דלא הוי רק דחויה אזי אמרינן להא אדחאי ולהא לא אדחאי וחד סבר איפכא ומשמע שם דהלכה דדוקא היכא דהותרו אז אמרינן הואיל וכו' דהא לא קי"ל כרב יוסף דאמר רובן טמאי מתים ונעשה זבים הואיל והותרו לטומאת מת הותרו לזיבתן והיינו משום דטומאה לא הותרה רק דחייה ודלא כרבא התם דאמר איפכא ומכש"כ להתוס' ביבמות דף ח' ד"ה רבא משמע שם דרבא ג"כ סבר כאביי רק שאמר איפכא מסתברא היינו הסברא נוטה להיפוך אבל בגוף הדבר מודה לאביי ע"ש דבדחויה לא אמרינן מה לו חד דחויה מה לו תרי דחויה

והנה הרשב"א פסק בתשובותיו בסי' תרפ"ט דשבת הוא רק דחויה אצל חולה ולא הותרה ע"ש לכך לשיטתו אוסר שפיר בבישול נכרי לחולה בשבת דהא לא שייך כאן הואיל והותרו משא"כ לענין פת פלטר משמע שסובר דהא הותרו כמו שמדייק שם בלשונו לכן אמרינן בזה שפיר הואיל והותרו. ובזה אמרתי דבר נכון לתרץ דברי הש"ע בסוף ס' קי"ג שפסק שם דלא כהרשב"א רק כהרא"ה שאם בישל נכרי לחולה בשבת מותר אח"כ לכולי עלמא והרא"ה כתב שם הטעם בזה משום דכאן אינו אסור בשביל עכו"ם דליכא כאן גזירה דחתנות כיון דאיכא היכרא דשבת הוא והקשה הט"ז בס' קי"ג ובס' קכ"ג דהא בסוף ס' קכ"ג כתב הב"י דלא כהרא"ה דהתיר בדבש שאין בו כ"כ גזירה דחתנות אלא בכל מקום אסור משום חתנות ולא מהני היכר ע"ש שנשאר בקושיא ולפי מה שכתבתי אפשר לתרץ בטוב משום דהמחבר אזיל לשיטתו שהוא פוסק בא"ח ס' שכ"ח ס' י"ד דשבת הותר אצל חולה לכך הותר בבישול נכרי בשבת לחולה משום דכאן לבד ההיכר של שבת שייך נמי הסברא של הואיל ואשתרא וכו' הילכך סמכינן שפיר על הרא"ה דכל היכא דאיכא היכר לא אסרינן משום חתנות משא"כ בסי' קכ"ג הא החם ליכא כלל הסברא דהואיל והותרו ולא נשאר רק הסברא של היכרא לחוד ועל זאת לבד לא סמכינן ובזה מתורץ נמי הקושיא השניה מס' קי"ב לענין פת פלטר דלא אמרינן התם הואיל ואשתרא היינו נמי משום דהמחבר תרתי בעי סברת אשתרא וגם הסברא דאיכא היכרא ובפת פלטר הא ליכא היכירא ומתורץ דברי המחבר. וגם אפשר לומר שהפ"מ ג"כ סומך עצמו על הרשב"א בזה דכל דבר שמתירין בשביל כבוד שבת הוי בכלל הותרו. כן היה אפשר לומר אבל מ"מ עדיין אינו מספיק לתרץ בזה דברי הרשב"א חדא דא"כ למה האריך כ"כ וכתב משום דלא להוי מלחא דרבנן כחוכא והאריך בזה תיפוק לי' משום דאמרינן הואיל ואשתרא. ויותר מזה קשה דהא ע"כ אי אפשר לומר כלל דהרשב"א סומך נפשו בזה על האי סברא דאישתרא מטעם דלא הוי רק איסור דרבנן דהא הרשב"א סובר בחולין ד' ע"ה ד"ה מקצת ספרים דבכל איכא דאמרי אף אם פליגי באיסור דרבנן הלכה לעולם כאיכא דאמרי לחומרא ע"ש לפי זה מכש"כ הכא ביפת תואר דפליגי באיסור דאורייתא בוודאי הלכה כאיכא דאמרי אפילו לחומרא דלא אמרינן הואיל ואשתרא משום דהוא אזיל נמי בשיטה של הראשונים המבואר בהרא"ש פ"ק דע"ז שבכל מקום קי"ל כאיכא דאמרי לחומרא אפילו בדרבנן ולדעתי זה הוא נמי טעם של המחבר שהחמיר בפת פלטר משום דהוא אזיל לשיטתו שחושש בס' י"ז לענין בן פקועה להאיכא דאמרי שם בחולין דבעינן תרי תמיהות דוקא אף שהוא איסור דרבנן והילכך לענין הואיל ואשתרי נמי לא סמכינן ואף שלענין מה שמבואר בחולין דף י"ז גופא סמכינן באסור דרבנן על סברת של הואיל ואשתרא כדאיתא ביו"ד סי' רי"ח התם שאני והחילוק קל להבין. עכ"פ מבואר לנו שהרשב"א אינו סומך על סברת אשתרא וא"כ ע"כ עיקר טעמא הוא משום דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא וכן כתב להדיא סברא זו הרשב"א בנדה ריש פ"ק דלכך במעת לעת שבנדה גזרו טומאה בין ברה"ר ובין ברה"י ולא הלכו בטומאה זו כדרך שאר טומאות סוטה שטמאה ברה"י דוקא משום דלא להוי מילא דרבנן כחוכא דהכא כיון דאשה זו ודאי נגעה בטהרות בין ברה"י ובין ברה"ר וכשנגעה בטהרות דרה"י טמאתם אלמא בטומאה מחזקת ואח"כ כשנגעה בר"ה טהרתה טומאה שלה דמעיקרא היכן פרחה ע"כ הרי מבואר להדיא שהרשב"א סובר דבשביל סברא זו לחוד שלא יהי' דברי חכמים כחוכא מכריע לנו לחלק בין דאורייתא לדרבנן לפי זה הדרא הקושיא לדוכתא הא במבשל בשבת נמי איכא הא סברא כל זמן שאין תבשיל אחר מותר ניטל התבשיל חוזר להיתרו וא"כ אמאי אוסר הרשב"א ואף שיש לחלק קצת בדוחק אבל האמת יורה דרכו דסברא זו שלא יהי' דברי חכמים