אבן שתיה קיג

שגם נטל"פ נמי אסור מהא דכלי מדין וא"כ לדידי' מה שציותה התורה להגעיל כלי מדין אין זה חידוש כלל דבאמת אף שאז הכלים הם לפגם מ"מ טעם פגם נמי אסור עכ"ד ועיי' בספר נחלת יעקב במסכת ע"ז מה שתירץ בזה ולדברינו ניחא דאנן קי"ל ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב מין בשאינו מינו שנתבטל מן התורה ברוב מ"מ מדרבנן אסור עד ששים וכתבו הראשונים דהטעם הוא משום גזירה שמא יבשלם ויתן טעם ואז יהי' אסור מן התורה והסכימו רוב הפוסקים שלאחר הבישול אז נתעורר ונעשה איסור דאורייתא ואף שכתב הרא"ש בפ' ג"ה לענין מין במינו שנתבטל שאף אם מבשלים אח"כ באינו מינו נמי מותר משום דלא אשכחן דדבר היתר יאסר פליטתו ולהיפך מצינו שציר של דג טמא אף שהדג אסור מ"מ צירו מותר וא"כ ה"נ אחרי שכבר הותר אינו חוזר ונאסר ע"ש מ"מ זה הוא דוקא מין במינו שאף שהוא טועם אח"כ האיסור מ"מ עדיין אינו יודע אם זה הטעם הוא מהחתיכה האסורה או מחתיכה של היתר אבל במין בשאינו מינו כיון שהם טעמים נפרדים רק שהטעם אינו מורגש כיון שהוא ביבש אבל לאחר הבישול כיון שאז נרגש הטעם הוי כהוכר ונברר האיסור ונודע מקומו איה והיכא דהוברר האיסור אז אסור מן התורה ולא מהני ביטול כמו שכתב הר"ן פ"ק דסוכה לענין סכך פסול ע"ש ודמי זה לנתערב איסור בהיתר ואח"כ הכירו את האיסור בט"ע כי מה לי הכרה של ט"ע שבודאי חוזר לאיסורו ובין הכרה של הרגשת הטעם ועיי' בפ"מ בפתיחה להלכות תערובות אמנם דעת האו"ה הובא בש"ך בסי' צ"ח ולפי מה שביארתי לעיל נראה שגם דעת הרשב"א הוא כן שכל שכבר נתבטל מן התורה אזי לא משגחינן על הרגשת הטעם ואמרינן שאף הטעם הוא דמי ליוצא מן הטהור שהוא טהור שהרי האיסור כבר הותר: ולא דמי להכרח גוף החתיכה שכיון שאין מכירין החתיכה גופא והיא עצמה מותרת אז הטעם שלה נמי מותר זה הוא תוכן הפלוגתא של הפוסקים והנה הרמב"ן בפ' מטות כתב דהא דלא ציותה התורה להגעיל גם כלי סיחון ועוג כשם שציוה התורה על כלי מדין משום שאז הותרו להו נמי כתלי דחזירי משא"כ במלחמת מדין לא הותרו. אמנם הרמב"ם בהלכות מלכים סובר דגם אז לא הותרו אלא בשעת כיבוש מלחמה גופא וגם אם אין מצוי להם מה לאכול ועיי' בזה בספר פרשת דרכים דרוש דרך הקודש. וביערת הדבש סוף חלק שני אבל לאחר כבוש חזרה ונאסרה. נמצא לפי זה לסברת הרמב"ם אז הבלוע שבקדירה דמי ממש ליבש ביבש שלא במינו שנתבטל ברוב ואח"כ נתבשל שדעת רוב הראשונים שכיון שאח"כ מרגישין אנו הטעם חוזר לאיסור ונעשה איסור דאורייתא הילכך הכי נמי בכלי סחון ועוג לאחר המלחמה כיון שאז אסור א"כ כשמרגישים הטעם של האיסור שוב חוזר ונעשה איסור נמצא לפי זה אפשר לומר דבזה פליגי הסוגיא דע"ז והסוגיא דפסחים דסוגיא דפסחים סברי כרוב הפוסקים שכל שמרגישין שוב הטעם לא מהני בזה מה שכבר נעשה היתר משום דחוזר לאיסורו לפי זה לסברת הרמב"ם היו צריכים להגעיל גם כלי סיחון ועוג ומדלא אמרה התורה אז להגעיל ע"כ שגם כלי בת יומא נמי פגמה פורתא ונותן טעם לפגם מותר א"כ ע"כ מה שציוה התורה להגעיל כלי מדין הוא באמת חידוש דהא גם כלי מדין הם לפגם כמו כלי סו"ע וכיון שהוא חידוש הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן משא"כ הסוגי' דע"ז סברי כסברת שאר פוסקים דכל שנעשה פעם אחת היתר שוב לא איכפת לן במה שמרגישין אח"כ הטעם הילכך מה שלא ציוה התורה להגעיל כלי סו"ע הוא מצד הדין דהא הוי היתר משא"כ כלי מדין שקיבלו טעם של איסור אז אין חידוש מה שכליהם צריכין הגעלה ואף שקדירה בת יומא נמי פגמה מ"מ ילפינן באמת שנטל"פ אסור ומתורץ קושיית התוס'

סימן מט

שאלה באחד שמלח בשר לצורך יו"ט ולא נשתהה במלחו רק שיעור מיל לחוד ומחמת טירדת יו"ט לא היה אפשר לו למלוח יותר והתירו לו לצורך יו"ט כדאיתא בסי' ס"ט. ועתה נשאר לו מבשר זו גם לאחר יו"ט אם רשאין לאוכלם בך או לא אף כי מבואר בפ"מ ביו"ד סי' צ"ד ס"ק ט' שכל דבר שאנו מתירין לצורך יו"ט או שבת אז אפילו אם נשאר לאחר יו"ט או שבת נמי מותר מפני שאמרינן הואיל ואשתרו אשתרו ע"ש. מ"מ י"ל דכל זאת הוא רק היכא דשוב ליכא דתקן כמו בעובדא דפ"מ ע"ש. אבל היכא דאפשר לתקן זאת אחר יו"ט כגון הכא דאפשר למלוח עוד. דמהני זאת לכמה פוסקים אפשר דצריכין לתקן ע"כ ת"ד

תשובה. לכאורה יש להבין דברי הפ"מ. הא לפי המסקנא בקידושין דף כ"א לענין כהן ביפת תואר דאסור בביאה שניה לכולי עלמא ולא אמרינן הואיל ואישתרא אשתרא וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים ואף דהתם איסור דאורייתא הוא מ"מ מנ"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וצ"ל דטעמא דידיה הוא מאחר דאיכא עוד לישנא שם בגמרא דרב מתיר אפילו ביאה שניה משום הואיל ואשתרא כו' הלכך באסור דרבנן סמכינן אנן על ההוא לישנא כמו שכתבו התוס' ע"ז דף ז' דכל היכא דאיכא תרי לישנא בגמרא אם הוא דבר דרבנן סמכינן על המיקל ע"ש ובזה מתורץ נמי ד' המג"א בסי' פ"ת ס"ק ד' שכתב שם לענין אשה נדה דקי"ל שמותרת לילך בימים נוראים לבהכ"נ כדאיתא החם שאז מותרת היא נמי להתפלל רמז לדבר מיבמות ח' גבי מצורע דאמרינן הואיל והותר ליכנס לעזרה לצרעתו הותר נמי לקריו ע"ש והח"ס חא"ח בסי' ס"ה הקשה עליו דאין הנידון דומה לראיה דהתם כניסה לעזרה אחת היא כי אינו נכנס שני פעמים חד בשביל צרעתו ואידך בשביל קריו וכן אחות אשה ואשת אח בחדא יבמה דבביאה אחת עביד שני איסורים הילכך שפיר אמרינן הואיל והותר איסור אחד הותר נמי אסור השני כיון דבחדא מעשה נעשו שניהם משא"כ הכא מנ"ל למימר הואיל והותרה לכנוס לבהכ"נ הותרה להתפלל זה לא שמענו וכו' וכן מבואר לקמן סי' קס"ח סעיף ד' הואיל והותר לבצוע הותר בכל הסעודה אבל מ"מ אינו אלא איסור אחד איסור ביאת מקדש או אכילת פ"ג הילכך אמרינן שפיר מה לי כולו מה לי מקצתו אבל הכא ב' ענינים המה לגמרי כניסה לבהכ"נ שהוא איסור בפני עצמו ותפילה שהיא ג"כ בפני עצמה זה לא שמענו ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא בהקדם דהא דעת התוס' הוא ביבמות ד' ס"א ובתמורה ד' כ"ט ובכמה דוכתא דאין כהן לוקה משום זונה על נכרית אלא א"כ נבעלה מקודם או לאחר שנתגיירה שאז שייך בה משום זונה לא יקח. ועיי' בב"ש ס' ו' ס"ק ט"ו והמ"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ח כתב שגם דעת הרמב"ם הוא כהתוס' בזה ולא כהב"ש שם והנה דעת התוס' והרמב"ם דביאה ראשונה ביפת תואר מותר לבוא עליה אף במלחמה ואף קודם שנתגיירה ואח"כ מביאה לביתו ומגיירה כמו שכתבו התוס' שם ד' כ"ב והרמב"ם בפ"ת מהלכות מלכים פסק שמותר לבוא עליה בין בתולה ובין בעולה כמו דאיתא בגמרא גם זאת ידוע דהא דאמרינן התם ללישנא קמא דרב דכהן מותר ג"כ ביפת תואר בביאה שניה היינו ע"כ לאחר שנתגיירה דביאה שנייה במלחמה קודם שנתגיירה לכ"ע אסור כדילפינן לקמן מוהבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה וכן פסק להדיא הרמב"ם בפ"ח שם

והשתא לפי מה שכתבנו קשה האיך פסק רב שם בלישנא קמא שהכהן מותר ביפת תואר אפילו ביאה שנייה משום הטעם דהואיל ואשתרא והא בביאה שניה נולד איסור חדש שלא הותר מעולם היינו איסור זונה שלא היה עד כה דהא בבתולה ליכא עדיין איסור של זונה עד אחר שנבעלה או שנתגיירה אלמא שאפילו לענין איסור אחר לגמרי ובזמן אחר ג"כ אמרינן הואיל ואשתרא ואף שיש לדחות קצת משום דאמרינן הואיל ואילו היתה בעולה מקודם היה נמי מותר בה ואז הי' מותר בביאה שניה ג"כ משום הואיל והותר לכן אפילו עכשיו נמי שלקחה