אבן שתיה קיב

בדבר יבש האיך אמרו דמין בשאינו מינו בטעמא והא מין בשאינו מינו ביבשות ניכר הוא האיסור בתוך ההיתר ואיסור הניכר אין מתירין אותו בששים ואף לא באלף ע"כ ד' הרשב"א. וע"ש שמכח סברא זו מוכיח מזה כמה דינים. וקשה דמאי זה הוכחה והא שפיר מצי מיירי בדבר יבש ומה שהקשה הא דבר יבש באינו מינו ניכר הוא הא משכחת לה באופן שכתבו הפוסקים בסי' ק"ט שנפרך לחחיכות קטנות ואינן ניכרין או בכגוונא אחריתא אלא ע"כ משום דהרשב"א לא רצה לאוקמי הסוגיא במציאות רחוקה רק כפשוטו דנתערב חתיכה הניכרת מתחילה בשאר חתיכות וכפשטא דגמרא שנתערב חבית דאיסורא הידוע ברוב חביות של היתר ומשום הכי נמי אינו רוצה הרשב"א לאוקמי הסוגיא דזבחים דבנפל אחד מהם לים דתלינן דאיסורא נפל מיירי במין בשאינו מינו דזה אינו דהא ניכר הוא מי נפל אם דאיסורא או דהתירא ולכך כתב שפיר דלדידן לא שייך כלל סברת הראשונים ואף דמשכחת לה דלא ידעינן מ"מ הוא לא רצה לאוקמי הסוגיא במילתא רחיקא נמצא לפי סברא זו דגם במין בשאינו מינו כל שנאבד אחד מהם תלינן לקולא הילכך בנ"ד נמי הא יש להקל דמאי אמרת הא התם בעינן דוקא שלא לאכול כל התערובות בפעם אחת כדאיתא בזבחים שם ובש"ע סי' ז'. וכאן ע"כ נאכל הוא בפעם אחת זה אינו דהא עיקר הטעם הוא אלא כדי שיהי' ס"ס כמו שכתב הרא"ש בפ' ג"ה והיינו דאמרינן שמא האי דנפל דאיסורא היתה ואף אם של היתר היתה דילמא האי דאכל עכשיו דהיתרא הוא ע"ש והילכך הכא דאיכא בלאו הכי ס"ס היינו שמא יש כאן ששים ולא נאסרה מעולם ואף אם תאמר שאין כאן ששים דילמא האי דנפל דאיסורא היתה ולא הוי ס"ס משם אחד משום דכל היכא דהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון בכה"ג אמרינן ס"ס כדאיתא בכללא דס"ס ע"ש

ואין לומר דהאי ספק שמא דאיסורא נפל לאו ספק מעליא הוא משום דכיון דההיתר הוא הרוב אמרינן כל דפריש מרובא דהתירא פריש ואיסורא ברובא איתא כדאיתא התם בפרק התערובות ואף דבעלמא מצטרפין זה לספק ספיקא היינו דוקא בתערובות מין במינו דכבר נתבטל מן התורה ברוב ואינו אלא חומרא בעלמא הילכך שפיר תלינן בכל דבר משא"כ כאן כיון דיש בזה חשש איסור דאורייתא משום טעם כעיקר לא מצטרפין זאת אפי' לס"ס זה אינו דכאן מותר לכ"ע דהא שיטת הרא"ש בפ' ג"ה וכן הוא דעת כמה ראשונים שכל דבר שנתבטל כבר מן התורה וגם אין עליו איסור אפילו מדרבנן כגון יבש ביבש מין במינו שנתבטל ברוב אזי אמרינן שגם האיסור נהפך להיתר ונעשה הכל היתר גמור ומותר לבשלן כל אחת ואחת בפ"ע אפילו שלא במינו ואפילו בפחות מששים ואף שע"כ טועם טעם דאיסורא מ"מ לא איכפת לן כיון שנודע התערובות ונתבטל אפילו מדרבנן נעשה היתר גמור ולא דמי למין בשאינו מינו יבש ביבש שאף שמן התורה נתבטל ברוב ונעשה היתר גמור מ"מ כשמבשלין נעשה איסור מן התורה משום דהתם עדיין לא נקראת את שם היתר על התערובות דהא מדרבנן עדיין אסור אבל כל שנקרא שם היתר אפילו מדרבנן שוב אמרינן דאפילו האיסור גופא חוזר להיתר וא"כ ה"נ הא דעת הש"ך הוא בסי' ק"ב דיבש ביבש אפילו מין בשאינו מינו דבעינן ששים מ"מ כל שיש ספק אם יש כאן ששים או לא אמרינן כיון דמן התור' ברובא בטל א"כ הוי ספיקא דרבנן ומותר לאכול כך ע"ש וא"כ ה"נ הרי נקרא על התערובות הזה שם היתר וממילא לדעת הרא"ש ושאר פוסקים אמרינן שוב שגם האיסור נהפך להיתר ומותר אפילו אם נתבשל בשאינו מינו וא"כ ה"נ מותר ואפילו לרבינו ע"א בסי' פ"ב שחולק על דברי הש"ך הללו (ודע כי דברי רבינו ע"א הללו צריכין תיקון וגם המעתיקים עיי' בפ"ת סי' ק"ט נתנו טעות למעיינין כי זה לשון השאלה יבש בשאינו מינו שנתערב ונאבד קצת מהתערובות ויש ספק אם יש שם ששים ע"כ השאלה ונראה פשוט שאין כוונתו שנאבד ממש בענין שיש לתלות דהאי דנפל דאיסורא הוא שהיא כעין שאילתא זה אינו דא"כ אמאי לא הביא המחברים המתירים בנאבד לחוד עיי' בפ"מ בסי' ק"י אות נ"ב שהביא שני פוסקים המתירין בנאבד לחוד והגאון לא הזכיר מזה כלל וכל עיקר פילפולא שלו הוא בענין אחר ע"ש והוא לא נחית לזה שכתבנו משום דהוא מיירי שאיבד במזיד או כה"ג שמשום זה אין להתיר כלל ולא זכר שנאבד אלא משום שע"י זה נולד לנו הספק אם היה מתחילה ששים בהתערובות או לא ופשוט הוא למעיין שם) היינו משום דמיירי דליכא הספק השני שמא האי דנפל דאיסורא הוא רק ספק אחד לחוד שמא היה שם ששים או לא. אבל בנידן דידן שכיון שקודם הבישול נודע שני הספיקות ביחד ואז היתה עדיין רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא אמרינן בפ' התערובות ובש"ע בסי' ק"י דאפילו ספק זה שמא האי דנפל היתה של איסור נמי מצטרפין לס"ס ולא אמרינן הא דפריש מרובא הוא א"כ ה"נ הרי מתחילה קודם הבישול נקרא על התערובות שם היתר לגמרי אפילו מדרבנן וכל שנקרא שם היתר אז לדעת הרא"ש והגדולים אמרינן שגם האיסור חוזר להיתר הילכך שוב לא איכפת לן במה שנתבשל עוד ונותן טעם דהא כבר הותרו אפי' מדרבנן

ואפילו לשיטת הרשב"א בתה"א שסובר שיבש ביבש שנתבטל חד בתרי לא אמרינן דנעשה היתר ואם שוב בישלן ברוטב אסור כל שאין ששים מטעם דשוב נעשה עם הרוטב שלא במינו ואוסר מן התורה עד ששים ע"ש הרי אף שנתבטל מקודם אפילו מדרבנן ואפילו הכי לאחר הבישול אוסר עוד עד ששים מ"מ בנ"ד אף הרשב"א מודה שמותר. ואדרבא שיש לנו ג"כ ראי' מדבריו כי כתב הגש"ד הובא בב"י בסי' ק"ט שלשיטת הסמ"ג שכתב שיש להחמיר ביבש שנתערב במינו אף שהוא אינו מהדברים החשובים מ"מ לא יאכלם אדם אחד א"כ לפי זה ע"כ צ"ל דסביר להסמ"ג שאין האיסור נעשה היתר לפי זה אם בישל כל התערובות בקדירה אחת וליכא ברוטב ששים כנגד האיסור נאסר הרוטב מן התורה משום טעם כעיקר ע"ש נמצא לפי זה ע"כ הרשב"א נמי סובר כן משום דהא גם הוא סובר שאין האיסור ניתר לגמרי. וכן כתב להדיא הש"ך בסי' ק"ט בדעת הרשב"א ואפילו הכי סובר הרשב"א שכל שנודע מתחילה התערובות מותר לבשל אח"כ בשתי קדירות משום באז הוי על כל קדירה ספק אם יש בו האיסור או לא ע"ש הרי דסובר הרשב"א דאפילו נגד חשש איסור של טעם כעיקר נמי מותר כל שנודע מתחילה ויש ספק הילכך בנ"ד נמי כיון שנודע מתחילה ויש ג"כ ספק אולי יש שם ששים נמי שרי ועוד הא דעת האו"ה כלל כ"ו סי' י"א להדיא דיבש ביבש אפילו מין בשאינו מינו שנתערב פחות מששים ונפל אחד מהם בשוגג ונתבשל אח"כ אף דודאי ליכא ששים מ"מ שרי כל שנודע התערובות מתחילה ע"ש ואף דבזה אפשר דלא קי"ל כוותי' משום די"ל דהוא אזיל לשיטתו שסובר שיבש ביבש שלא במינו שבעינן ששים אין הטעם משום שמא יבשלם ויתן טעם ויהי' אסור מן התורה שזה אינו שגם אם יבשלם לא יהי' אסור מן התורה כיון שכבר נתבטל כמו שהביא הש"ך משמו בסי' צ"ח מ"מ בנידן דידן כיון שיש עוד ספק שמא יש שם ששים וגם כבר נפל אחת מהתערובות יש לסמוך עליו להתיר הילכך לענין הלכה יש לצדד בזה

ומדברי הרשב"א והאו"ה אמרתי פרפרת נאה לתרץ קושיית התוס' בע"ז ד' ס"ד שהקשו דהכא בסוגיא אמרינן דמאן דאית לי' שאפילו קדירה שהיא בת יומא מ"מ פוגמת פורתא ואפילו הכי ציותה התורה להגעיל כלי מדין א"כ ע"כ מוכח מזה שנותן טעם לפגם אסור דאל"כ למה לן הגעלה הא הוי נטל"פ. ובפסחים פ' א"ע אמרינן דמאן דאית לי' דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא הוא סובר ע"כ דלא אמרינן טעם כעיקר הוא מן התורה דהא מהיכא ילפינן טעם כעיקר מהא דאמרה התורה להגעיל כלי מדין וזה הא חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר והכא אסור ומחידוש לא ילפינן ע"ש בסוגיא וקשה דהא מאן דאית לי' דכלי בת יומא נמי פגמה הוא סובר בע"ז דבאמת