אבן שתיה קיא

מטומאה לא ילפינן ואמרינן דאדרבא מדלא אשכחן זאת אלא בטומאה אבל לא באו"ה וגם ליכא קרא ע"ז כמו שיש על ציר הילכך מסברא אמרינן דזיעה אין בו ממש וכן המשכנות יעקב חולק ג"כ בזה על הרא"ש נמצא בנ"ד יש בזה ס"ס חדא דשמא זיעה אינה אוסרת כלל וגם הא יש פוסקים דדוקא דבר צונן מקבל זיעה אבל לא דבר חם משום דהטבע הוא שתום של הרתיחה מעכבת מלקבל הזיעה כמו שכתב הרא"ש בתשו' כלל כ' שם וכן פסק הכו"פ להלכה בסי' ק"ה ס"ק ח' ואף דלדידי צ"ע בזה מתשו' הריב"ש סי' קכ"ה דמבואר שם להדיא דאפילו בחם לתוך חם מקבל זיעה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והילכך הוי בזה ס"ס להכשיר. ואף שיש חשש בזה משום דנבלע בחרסית התנור ונבלע תיכף בהפת כמש"כ הש"ך בסי' צ"ז זה אינו חדא כיון דנשפך הרוטב לתוך גומא עמוקה מהפת הרי אינו מפעפע למעלה דרך הלבנים של התנור וגם בודאי שם אין הלבנים חמים. וגם הא דעת הח"ס בהשמטות סי' ר"ו של חלק ח"מ דכל לבינה בפני עצמה אפשר דנחשבת ככלי בפני עצמה ואינו מפעפע מקדירה לקדירה ע"ש ומצורף לזה דעת הבית אפרים בסי' ל"ז שחולק על החו"ד בסי' צ"ה ודעתו להכריע שאף אם נפל דבר על הקדירה בשעת בישול לא אמרינן דהקדירה מקושר הוא עם המאכל ותיכף נבלע לתוך התבשיל אלא אמרינן דמתחילה נבלע בהקדירה ואח"כ בהתבשיל וא"כ הוי נטבנ"ט והכא נמי הוי נותן טבנ"ט דמתחילה נבלע בחרסי התנור ואח"כ נבלע בהפת ועדיין הוא היתר

וראיתי בספר באר יצחק בסי' ט' שהביא ראי' להחו"ד דזה לא הוי נותן טעם בנ"ט מהא דחולין דף קי"א דקדירה שבישל בה תרומה אוסרת בנ"ט כמו שפסק הרמב"ם בהלכות תרומה ולא חילקו בין תרומה דרבנן לדאורייתא א"כ לפי שיטת הפוסקים בהרמב"ם שסובר דדגים שעלו בקערה דמותר לאכול בכותח מיירי אפילו בנתבשל קשה אמאי אוסר הקדירה את החולין הא יש ספק אולי לא נבלע התרומה ממש בקדירה אלא ע"י המים וא"כ הוי נותן טעם בנ"ט ואף שיש לומר שהקדירה קיבלה הטעם מגוף התרומה שלא ע"י המים מ"מ הא אינו אלא ספק וספק דרבנן לקולא אלא ע"כ דמה שבתוך הקדירה הוא מקושר עם הקדירה ונחשב לטעם אחד ע"כ ת"ד ותמיהני על הגאון הזה האיך הביא ראי' מהרמב"ם בדבר שהרמב"ם בעצמו אינו סובר כן שהרי בפט"ו מהלכות תרומה הלכה י"ט אינו פוסק שם כגמ' זו דקדירה שבישל בה תרומה אוסרת החולין שנתבשל בה משום הבליעה שנבלע בקדירה רק עיקר האיסור הוא משום הבעין שישנו על הקדירה ומחמת כן פסק שם שאם רחץ הקדירה תחילה אפילו במים צוננים שוב אין הקדירה אוסרת החולין ע"ש ובכ"מ מה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל בזה וא"כ אין שום ראי' מהרמב"ם לנידן דידי' כלל והוא פלא ואף שהראב"ד באמת חולק על הרמב"ם וסובר דגם הבלוע מהקדירה של תרומה נמי אוסרת החולין מ"מ אין ראי' לדין שלו כי אפשר שהראב"ד סובר כשיטת הריב"ן בסי' צ"ה שע"י בישול אוסרת נותן טעם בנ"ט. גם בתשובה אחרת הוכחתי שמוכרח לומר לשיטה אחת דהא דקדירה שבישל בה תרומה מיירי בבישל בה תירוש ויצהר של תרומה דוקא עיי' בתשובה מ"ג וא"כ בודאי אין ראי' מזה לענין נותן טעם בנ"ט דהא התם לא הוי אלא טעם אחד הילכך מכל הני טעמא ומצורף לזה סברת הפ"מ דבאוכל לא אסרינן כלל משום זיעה וגם הוא הפסד מרובה יש להתיר הפת לאכלן עם חלב כנלע"ד

סימן מח

שאלה בבשר של בהמה גסה שנתערב בה חתיכות בשר של בהמה דקה מין בשאינו מינו ונחתכה לחתיכות קטנות וקודם הבישול נודע שהבהמה דקה נטרפה ואי אפשר להכירה וגם כבר לקחו קצת מהחתיכות ואכלו אותם קודם שגורע התערובות וגם לאחר הנודע התערובות בישלם המשרת כל החתיכות בקדירה אחת לצורך סעודת ברית ויש ספק ג"כ אולי יש שישים בהיתר נגד האיסור האיך הדין של האוכל והכלים שנתערבו

תשובה לענין פרט הראשון שנפל אחד מהם בשוגג ונודע קודם שנתבשל הנה בזה הוכיחו הפוסקים מתה"א ד' קי"ז שסובר דהא דאמרינן בזבחים שאם נפל א' מהם לים הותרו כולן לא נאמר זאת אלא דוקא במין במינו אבל לא במין בשאינו מינו ועיקר ההוכחה הוא מהא דהביא הרשב"א שם בתחילה דעת הרמב"ם ורש"י דהא דאמרינן יבש ביבש בטל ברוב האי רוב הוא לאו דוקא אלא ר"ל ברבי' והיינו ששים וכתב שאם נתערב יבש ביבש פחות מששים ונפל אחד מהם לים יש בזה פלוגתא אי תלינן דהאי דנפל דאיסורא הוא או לא משום שיש אומרים דלא תלינן שאיסורא נפל אלא בנתערב ביותר מששים רק שאסור משום חהר"ל או כיוצא בו אז תלינן בי' אבל כל זמן שאין בו ששים אף שמדאורייתא כבר בטל מ"מ כיון שנתערב בפחות מששים אז אף אם נפל אחד מהם לים לא תלינן בי' לומר דהאי דנפל דאיסורא הוא דנפל וכתב ע"ז הרשב"א דלפי מה שבארתי לעיל דכל יבש ביבש אם אינם מדברים החשובים נתבטל ברוב אפילו מדרבנן א"כ ממילא לא שייך כלל לחלק בזה ולפרש הגמ' דזבחים דמיירי במין במינו דוקא דהא זה בלאו הכי אפילו אם לא נפל אחד מהם לים הא כבר הותרו ע"י ביטול ברוב התערובות ע"כ בהרשב"א ע"ש. ומזה הוכיחו דמשמע דוקא משים דכיון דמין במינו נתבטל ברוב הילכך שוב לא משכחת כלל להאי דינא ממילא דבמין שאינו מינו דלכ"ע אף ביבש בעינן ששים אז בזה להיש אומרים דלא תלינן דהאי דנפל דאיסורא הוא אלא בנתערב ביותר מששים ה"נ בכה"ג נמי לא תלינן. עיי' בפ"מ בסי' ק"ט ס"ק ח' שכתב שאפילו במקום הפסד"מ יש להחמיר בזה וכן החו"ד בסי' ק"ט כתב נמי שמדברי הרשב"א כאן מוכת דבמין באינו מינו לא תלינן בנפל אחת מהם ע"ש אמנם לא ידעתי כוונתם כי המעיין בתה"א יראה שאף שמתחילה כתב כן מ"מ לא כתב זאת אלא כנגד שיטת הראשונים שהביא מתחילה אבל הוא בעצמו מסיק לבסוף דהעיקר תלי בזה שכל שנתבטל מתחילה מדאורייתא אף שמדרבנן עדיין לא נתבטל שוב אמרינן שאני אומר וחולין דהאי דנפל דאיסורא הוא אפילו אם נתערב בפחות מששים. וא"כ ממילא לשיטת הרשב"א ולדידן דקי"ל בסי' ק"י דהא דאמרינן בזבחים בנתערב חבית בחביות או תאנה בתאנים מיירי אפי' בנתערבו בפחות מששים מ"מ כל שנפל אחד מהם הותרו כולן הרי חזינן אנן דלא קי"ל כשיטת הראשונים דסברי דלא תלינן בשאני אומר אלא בתערובות של ששים דוקא אלא ה"ה אפילו בנתערב בפחות מששים והעיקר הטעם הוא משום דכיון דמן התורה כבר נתבטל שוב אמרינן בכל דוכתא שאני אומר ממילא ה"ה יבש ביבש באינו מינו נמי תלינן דהא זה נמי כבר נתבטל מן התורה ע"ש היטב ותראה שכן הוא

ואין להקשות בד' הרשב"א למה מדחה דברי הראשונים שכתבו יבש ביבש שנתערב בפחות מששים ונפל אחד מהם לים דלא תלינן וכתב הרשב"א ע"ז דלפי מה דקי"ל דיבש ביבש בטל ברוב אפילו מדרבנן אין מקום לדבריהם כלל ויותר מזה כתב בתשובותיו דלדידן לא שייך כלל הדין של הראשונים ע"ש ואמאי הא יש נפק"מ רבתי בנתערב יבש ביבש מין בשאינו מינו ונפל אחת מהם לים דבזה אף לדידן בעינן ששים וא"כ הא יש מקום לדברי הראשונים דבזה אם אין ששים לא תלינן. ונראה משום דהרשב"א אזיל לשיטתו במה שכתב בתשובה סי' רכ"ה שהביא שם הגמ' דזבחים ד' ע"ט דאמרינן התם אמרו רבנן ברובא ואמרו רבנן בטעמא מין בשאינו מיני בטעמא ומין במינו ברובא ע"כ הגמ' וכתב הרשב"א דזה ע"כ מיירי בדבר הנבלל דוקא ולענין דאורייתא מיירי דמין במינו בדבר הנבלל מדאורייתא די ברובא ובמין בשאינו מינו בעינן ששים דאי מיירי