אבן שתיה קי

כיון דמרבינן בהו דין תולדות כדאיתא התם במשנה והוא מקרא דכתיב כל משקה כדאיתא התם בתוספתא מרבינן נמי מי חלב כמו דמרבינן נמי מי רגלים או משקה היוצא מהחוטם דהוא בכלל תולדת המים או תולדת הדם כדאיתא התם משא"כ בבישול בב"ח הא ליכא התם חולדות הלכך אינו חייב על מי חלב והתם תלי הכל במה שחל עליו שם חלב ממש ולא תולדתו רק דדעת הרא"ש הוא דנסיובא היוצא מן הגבינה כיון שיש בו עדיין קצת שמנונית חלב כחוש מיקרי והוי בכלל חלב האם אבל כל דידיענן שלא נשאר בהמי חלב כלום אין נפק"מ בין המי חלב היוצא ראשונה מן הגבינה או הנעשה ע"י בישול או לא אלא העיקר בזה כל דלא נשאר בהמי חלב מאומה מהחלב יהי' בכל אופן שיהי' הוי בכלל מ"ח ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהרא"ש מיירי בהגבינה הנעשה ע"י קיבה כי כן הוא דרך עשיית רוב הגבינות הנזכרים בגמרא ובפוסקים ובזה באמת נשאר אח"כ חלב ממש כי כן שמעתי מהאומנין העושין הגבינות אבל הגבינות שעושין הבע"ב בביתן רוב פעמים לא נשאר בהמי חלב מאומה מהחלב הלכך בנשפך ולא הספיקו לראות אם נשאר בהם ממש חלב אחר הבישול או לא יש לצדד להקל בזה ובעיקר סברת הרא"ש והחולקים עליו בזה כתבתי בתשובה בסמוך כנלע"ד

סימן מז

שאלה בפת שנאפה בתנור וסמוך להפת בהפסק שני לבנים עמד שם קדירה רותח עם בשר ונשפך מהרוטב לתוך גומא שהיה שם בתנור ולא הגיע מהרוטב להפת דק שהבל הזיעה עלה עד הפת ובודאי היה היד סולדת בהזיעה האיך הדין של הפת ההוא

תשובה הנה מתחילה עלה בדעתי לצרף כאן מה שיש סברא לומר דלא אמרינן דזיעה אוסר אלא של משקין דוקא אבל לא של אוכלין כמו שהביא הפ"מ בהנהגות או"ה שלו שהוכיח כן מהרמב"ם והילכך ה"נ כיון שאין כאן אלא משום איסור הזיעה ואף שיש כאן ג"כ רוטב מ"מ הא המים והרוטב מצד עצמן אין בהם איסור רק עיקר האיסור הוא משום הבשר והבשר הא הוי אוכל שאין זיעתו אוסרת ודמי ממש למקפה של גריסין המבואר בנזיר ד' נ' שאין הזיעה של הגריסין מכשיר שמזה הוכיחו שאין זיעת האוכלין אסור והתם הא המקפה ע"כ היא נתבשלה במים ואפילו הכי לא אזלינן בתר המים אלא אחר הגריסין הכא נמי דכוותא

אמנם קשה לי מאד לסמוך על היתר זה כי עיינתי במקור של הדין ברמב"ם פ"ז מהלכות ט"א ובגמ' דנזיר דף נ' וראיתי כי לא מחמת שאין זיעת האוכלין דינן כאוכלין אתינן עלה דהא זיעת אוכלין לא שייכי כלל לענין הכשר דהא אינו מכשיר אלא שבעה משקין רק דהתם מיירי בניצוק חיבור לענין טומאה דכל דבר שאינו מתדבק וסולדת לאחוריה או שאין להתבשיל ריר לא הוי חיבור להדדי. ועיי' בפ"ג מאהלות לענין דם קרוש אם הוא חיבור ולא שייכי כלל לאיסור והיתר וכן מוכח מש"ע סי' ק"ה ובהלכות פסח סי' תנ"א דאין חילוק בזה ודברי הפ"מ לא הבנתי כעת כלל לכן אין רצוני לסמוך ע"ז איברא מה שנראה לי בזה הוא דהא עיקר המקור של זה דזיעה אסורה הוא מתשו' הרא"ש כלל כ' והוכיח כן מפ"ש דמכשירין דאמרינן התם דזיעת המרחץ אם היה המרחץ טמאה גם הזיעה מטמאה וכן אפילו של מרחץ שהורה מ"מ הזיעה מכשרת לקבל טומאה וכן אמרינן התם בפ"ה שהאשה שהיא מגסת קדירה טמאה אם הזיעה ידיה מחמת הקדירה נטמאו ידיה אלמא דזיעה נחשבת כממש הילכך לענין איסור נמי אוסר ע"כ ע"ש

ולכאורה דברי הרא"ש כאן אינם מובנים כ"כ כי מה שייכות הוא הכשר טומאה לענין איסור והיתר של אכילה הא קי"ל בכל דוכתא דאיסורא מטומאה לא ילפינן כדאמרינן ביבמות דף ק"ג לענין חליצה בסנדל המוסגר ופי' רש"י שם משום דכל הלכות טומאה חידוש הם ומחידוש לא ילפינן וכן כתב הרא"ש בבכורות סי' ח' לענין דג טהור שבלע דג טמא דאף שלענין טומאה נחשב כמעוכל מ"מ לענין איסור לא נחשב כמעוכל משום דלא ילפינן איסור מטומאה ע"ש וכן לענין נצוק חיבור דקי"ל דבטומאה אמרינן דהוי חיבור ובשאר איסורים לא הוי חיבור עיי' כו"פ בסי' ק"ה ס"ק ח'. ועיי' במעילה ד' ט"ו ויותר מזה קשה לי מנ"ל להרא"ש לחדש דין כזה דהא אנן חזינן דזיעה של כל דבר אין לו כ"כ טעם משובח כמו ציר היוצא מכל דבר והחוש מעיד ע"ז ואפילו הכי לענין ציר של איסור בעינן קרא לרבות ציר של דבר איסור כדדרשינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן ובדגים דליכא קרא באמת מותר צירן וא"כ מנ"ל לחדש דין כזה מדעתא דנפשי' הא יש לומר דדוקא בטומאה אמרינן כן ולא בשאר איסורין ועיי' במשכנות יעקב סי' ל"ז שהקשה ג"כ על דין זה ונראה דהרא"ש לשיטתו יש לו הכרח בגמ' דכאן ילפינן איסור מטומאה והוא דהרא"ש אזיל לשיטתו בחולין דף קי"ד שהביא מתחילה דעת הרמב"ם שאסר מי חלב באכילה משום כיון דליכא קרא להתיר כמו חלב שוב אסור משום אבר מן החי והרא"ש דחה זאת משום דהא אמרינן במסכת מכשירין דמי חלב מכשיר אלא ע"כ דדינו ממש כחלב לכל מילי רק לענין איסור של בשר בחלב שאני משום דבעינן בחלב אם כמו שיצא מהבהמה מעורב עם האוכל ע"ש והיינו משום דסברת הרא"ש הוא דהא קי"ל דאין מכשיר הזרעים אלא שבעת משקים לחוד ותו לא ומהאי טעמא אמרינן בחולין ד' פ"ז דצללתא דדמא דהוא המים שנתהוו מדם כשהוא נקרש אינו מכשיר את הזרעים ואף שדם הוא מהמשקין המכשירין את הזרעים מ"מ הכא כיון דליכא מראה של דם ואין חייבין עליו משום דם אינו מכשיר ג"כ אלמא דכל דלא נחשב משקה לענין איסור והיתר אינו מכשיר ג"כ ואמאי מי חלב מכשיר (ועיי' בח"ס סי' פ' שהתעורר בזה) אלא ע"כ דבאמת מי חלב עדיין יש בו הטעם של חלב ולא דמי למי דם הילכך מכשיר נמי את הזרעים רק לענין אכילה שאני דבעינן בחלב אם דוקא נמצא לפי זה מוכרח הוא דהא דאמרינן דאף היוצא מן השבעת משקין נמי מכשירין הם כמו המשקין גופא מ"מ בעינן דוקא שיהי' בהם הטעם של המשקין דאי לאו הכי אינו מכשיר וזהו באמת הטעם של ר' שמעון בפ"י דמסכת מכשירין שסובר דמוחל היוצא מהשמן אינו מכשיר ולא דמי למי חלב דמודה ר' שמעון דמכשיר אף ששמן הוא ג"כ מהמשקין המכשירין והיינו ע"כ משום דבמוחל אין בו טעם של השמן וא"כ לפי זה יש להבין למה זיעה של המשקין מכשרת אלא ע"כ משום דבאמת דזיעה של משקין יש בהם ג"כ הטעם של המשקין גופא והילכך שפיר מוכיח הרא"ש מכאן דזיעת כל דבר איסור כל שהיד סולדת בזיעה אסור דהא מהכשר זרעים חזינן דזיעת המשקין ע"כ יש בהם הטעם של גוף המשקין דאל"כ לא היה נחשב כמשקה להכשיר הילכך ממילא ג"כ לענין איסור והיתר נמי כל זמן שהיד סולדת בהזיעה בענין שיכול להבלע בהיתר אוסרת דהא זיעה יש בה ע"כ טעם משובח נמצא דלשיטת הרא"ש יש לו ההכרח בגמ' דזיעה אוסרת כמו גוף הדבר אמנם זהו הכל לשיטת הרא"ש אבל הרמב"ם ושאר פוסקים הסוברים דמי חלב אסור באכילה משום דבר היוצא מן החי הרי ע"כ מי חלב אינו בכלל חלב דהא חלב התיר לנו הכתוב שאין בו משום דבר היוצא מן החי וא"כ הא דמי חלב נחשב כמשקה לענין הכשר זרעים אף דלא הוי בכלל החלב היינו ע"כ משום דלא גרע משאר מים המכשירים משום דהכשר זרעים תלי במשקה הראוי לשתיית אדם כמש"כ הח"ס בסי' ע' ומה לי מים הנובעים מקרקע או מאיזה דבר שיהי' שהוא מים מכשיר. ועוד דהא לא גרע ממי רגלי בהמה שמכשרת נמצא לפי זה שוב אין הכרח לומר דזיעה של כל דבר דינו כמו הדבר שיוצא ממנו הזיעה והא דמכשרת הוא משום דלא גרע ממים שמכשיר את הזרעים א"כ שוב הדרינן לכללא הנאמר בש"ס יבמות ד' ק"ג ואיפסקא כן להלכה דאיסור