אבן שתיה יא

היינו נמי מהאי קרא ושם הא מבואר להדיא בכורות בקרך ומזה ילפינן ג"כ שגם בבכור מותר להערים וברור הוא

הארכתי קצת בזה לפי שראיתי בח"ס ח' א"ח סי' ס"ב אחר שחקר שם בדין הערמה של מכירת חמץ הקשה לנפשו האיך התירו מכירת חמץ ע"י הערמה הא מבואר בירושלמי פ"ד דמ"ש שהבאתי לעיל דהא דמותר הערמה במ"ש הוא משום דכתיב ברכה וא"כ לענין חמץ דלא גלי לן קרא שהערמה מותר קשה האיך התירו הערמה ע"ש ודבריו שגבו ממנו כי מה זה, קושיא הלא הם סוגים נפרדים לגמרי דהא במכירת חמץ לאו הפקעת מצוה הוא הלא כל עיקר החקירה של הראשונים הוא לענין הערמה אי מהני או לא היינו מטעמא דנאמר כיון דסוף סוף הרי נעשה המכירה או המתנה ואף שהוא ע"י הערמה מ"מ כיון, שנגמר ונעשה המעשה אמרינן מה שעשוי עשוי ואם היינו אומרים כן אז לענין חמץ בודאי היה מועיל ואדרבא ע"י זאת היה מקיים המצוה של תשביתו משא"כ התם לענין מעשר שני הרי בערמימותו הוא מפקיע נפשו ממצות פדיון ואף אם היה הדין שכל מעשה הנעשה ע"י הערמה הוא ממש כמו שנעשה בלא הערמה והמכירה שמוכר המעשר שני הוא מכירה ממש מ"מ הא מפקיע נפשו מהמצוה וזה הוא קושיית הירושלמי האיך התירו לו למכור כדי לעשות טצדקי לפטור נפשו ממצות פדיון ופשוט היא וכן מצאתי אח"כ בשו"ת בית אפרים סי' ל"ג שמחלק ג"כ באופן שכתבתי

ויותר מזה קשה לי על תירוצו שכתב שכוונת הירושלמי להקשות על המשנה שאמרה כיצד מערימין על מ"ש דמוכח מהלשון שזה היה תקנת חכמים להערים וע"ז מתמה הירושלמי מה ראו על ככה לעשות תקנה זו ומשני משום דכתיב ברכה ר"ל גבי לא תוכל שאתו כתיב בו כי יברכך והבעה"ב שיש להם המע"ש מפני שהם צריכין להוסיף החומש היו נמנעין מלפדותן והיו מוליכין הפירות עצמן לירושלים וע"י זה היו מפסידין הברכה כי הברכה נאמרה על הפודין המע"ש דוקא וכדי שלא יפסידו הברכה המציאו חז"ל הערמה לפדות בלא חומש כדי שיעלו המעות לירושלים ויקבלו הברכה ע"כ ופי' זה הוא פלא בעיני חדא מה שכתב כי יברכך הנאמר בקרא קאי על מצות פדיית מעשר הלא פשט הקרא קאי על לא תוכל שאתו הנאמר מקודם בקרא וכמו שפי' רש"י בחומש שם. כי יברכך השם בהרבה תבואה עד שלא תוכל שאתו ולא הוזכר כאן ברכה כלל על פדיון מעשר שני. גם בעיקר הדבר שחידש הח"ס שדוקא כשפודה המעשר ומביא המעות אז מקיים המצוה כתיקונו ויש לי הברכה משא"כ כשמביא גוף הפירות לירושלים לאכלם שם בקדושת מעשר שני בזה אינו מקיים עדיין המצוה כתיקונו ואינו מקבל הברכה לא ידעתי אנה מצא זאת הלא בהכתוב גופא משמע להיפוך דמתחילה כתיב, עשר תעשר את תבואת זרעך וכו' ואכלת לפני ה' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו' היינו המצוה של אכילת גוף הפירות בירושלים כדכתיב ואכלת שם שקאי על הפירות ואח"כ כתיב כי ירחק ממך המקום ולא תוכל שאתו להביא הפירות לירושלים אז ונתת בכסף והלכת אל המקום הרי מבואר בקרא שעיקר המצוה הוא להביא גוף הפירות לירושלים רק אם אינו יכול להביא הפירות התרתי לך גם פדיון. וכה"ג אמרינן בסוף פ"ק דבכורות מצות יעידה קודם למצות פדיה דכתיב אם לא יעדה והפדה וכן מצות פדיה קודם למצות עריפה ג"כ מהאי טעמא דכתיב זאת ברישא אלמא דכל דכתיב ברישא יש לה דין קדימה להבא אחריה לכל הפחות לא תהי' פחותה ממה שהזכיר אח"כ וכן מצאתי להדיא בהרמב"ן בספר המצות שלו מצוה קכ"ח וכבר דקדק הכתוב במצוה זו אם אי אפשר לו להביא הפירות מפני ריחוק הדרך יפדה אותן וזה שאמר הכתיב כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף ע"ש עוד הרי מפורש יוצא מפי הרמב"ן שמצות הבאת הפירות הוא קודם למצות פדיה ותמה אני על עין הבדולח האיך העלים עין בזה מדברי הרמב"ן הללו ועיי' ברמב"ם בפ"ד מהלכות מע"ש הלכה ב' שכתב שכשם שיכול לחלל מעשר שני על כסף כך יכול לחלל אותן על פירות שיהי' מזה המין גופא והקשו הראשונים הובא בכ"מ שם הא קי"ל דאין מחללין מע"ש אלא על המטבע שיש עליו צורה דוקא והאיך התיר הרמב"ם לחלל פירות על פירות שהוא דבר שאין עליו צורה ועוד דבריש פ' הזהב איתא שאסרו לחלל אפי' כסף על זהב משום דדהבא לגבי כספא פירא הוי ולפי זה כש"כ שאין לחלל על פירות עצמן והאיך התיר הרמב"ם לחלל על פירות ותירץ הכ"מ דדוקא אם מחלל על כסף שזה אינו אוכל אז בעינן דוקא שיש בו צורה ויוצא בהוצאה אבל כל שמחלל על אוכל גופא לא איכפת לן בכל זה ע"ש וע"כ הטעם הוא משום דעיקר המצוה להביא הפירות גופא כדי לאוכלן שם בקדושת מעשר וכל שהביא פירות לא החמירה עליו התורה בהחילול הרי מבואר להדיא שמצות פדייה אין לה מעלה על הבאת גוף המעשר. ועיי' בב"מ ד' נ"ה פלוגת' של רש"י ותוס' איזה מהן עדיף אם פדיי' או להביא גוף הפירות של מעשר שני בירושלים אבל כ"ז דוקא בכסף שכבר נתחלל אבל בתחילה בזה אין פלוגתא ע"ש ובודאי כשם שהברכה הנאמר בקרא קאי על פדיון המעשר כן קאי ג"כ אם מביא גוף הפירות גם המעיין בירושלמי פ"ק דמעשר שני מבואר להדיא שהירושלמי סובר ג"כ דהאי כי יברכך קאי על הבאת גוף הפירות דקאמר התם פירות של מעשר שני אין ממשכנין אותן ומפרש הירושלמי הטעם משום דכתיב בה כי יברכך ואין זה ברכה להשכין המעשר הרי מבואר להדיא היפוך דברי הגאון הזה גם דקדוקו שמדקדק מלשון כיצד מערימין שזה היתה תקנת חכמים להערים והוא מצוה לכתחילה אין זה כ"כ דיקדוק דהא מצינו ג"כ כיצד מפרישין חלה בטומאה והכונה ע"כ אם צריך לכך והכא נמי אפשר לפרש כיצד מערימין על מ"ש היינו אם הוא צריך לכך כגון אם אין לו החומש או כה"ג אבל לא לדייק שהוא מצוה ותקנה להערים הילכך מה שכתבתי נראה לי עיקר

והשתא אתי נמי שפיר מה הי' סבר רב קטינא מתחילה שאין אסור לעשות תחבולות להיות פטור ממצות ציצית ומה עלה על דעתו לחלק בין זה להא דקידושין לענין מצות קימה והידור שמבואר שם שגם בכה"ג אסור לעשות תחבולות לסלק מעליו המצוה אבל השתא ניחא משום דכבר נתנו הראשונים כלל הובא ביבין שמועה בענין מה מצינו ובנין אב והיקש שאף דאמרינן בכמה דוכתא בש"ס דהיכא דאיכא לאקושי לקולא ויש ג"כ היקש כנגד לחומרא דמקשינן לחומרא וזוהי מדה ברורה מן התורה לא דמחמרינן משום ספק דאל"כ היכא דאיכא עוד ספק, היה לנו להקל משום ס"ס אלא כך גזרה התורה דכל היכא דאיכא שני היקשין לחומרא מקשינן מכח ודאי כמו שהאריכו בזה המחברים עיי' בזה בשושנת העמקים כלל ב' מ"מ כל זה הוא דוקא היכא דתרי מלמדים הם שוים במשקל א' אבל אם לענין א' יש מלמדים שנים ולענין אתר אין לנו אלא חד מלמד או אפילו היכא דהמלמדים שוין מ"מ כל שיש סברא ללמוד מהקל אז לא אמרינן האי כללא דלחומרא מקשינן הובא כל זאת בבאר יעקב בכללות הסוגיות שלו כלל כ"ה ע"ש שהאריך והוכיח כן מכמה סוגיות בש"ס. ועיי' בחולין ד' קט"ו חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח וזה היה מתחילה סברת רב קטינא דלא ילפינן בזה ממצות קימה והידור שאסור לעשות תחבולות. כדי שלא יתחייב אח"כ בהמצוה חדא משום שיש מלמדין שנים היינו מעשר שני ובכור שכל כה"ג כיון שאין המצוה מוטל עליו עדיין יכול לעשות טצדקי למיפטר נפשי' מהמצוה ולא שייך כאן לאקושי לחומרא כיון דלקולא יש מלמדין יותר וגם מטעמא שכתבתי לעיל דבקימה והידור החיוב ממילא קאתי בלי שים מעשה והלכך שאל ממלאכא אפשר שגם על עשה כזו יש ג"כ עונש מן השמים וכמו שפי' שם התוס' ר"ל על עשה כזו שאינו מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו כמו שאינו מחוייב להשתדל שיהיו פירותיו חייבות דוקא במעשר עד שהשיב לו המלאך כי אף שבאמת אין העונש של