אבן שתיה י

מותרת לעלמא בלא חליצה ויבום מ"מ אסור לאדם לגרום שיתבטל ממנו המצוה והא התם כיון שעכשיו אחיו השני חי הרי אין המצוה של יבום יבמה השני' חל עליו ואדרבא הוא אסור לייבם שניהם משום אחות אשה ואפילו הכי חששו אולי אח"כ יהי' המצוה חל עליו ועשה ר' מאיר תקנה שלא יתבטל המצוה ממנו וכן מצאתי בספר קרן אורה ביבמות ד' מ"ו שכתב ג"כ שר' מאיר סובר שאסור להיות גורם לבטל ממנו המצוה אפילו אם עדיין לא חל עליו ע"ש וקשה הא אנן קי"ל דסתם משנה ר' מאיר ותנן במס' מעשר שני כיצד מערימין על מעשר שני וכו' דמשמע שאף לכתחילה מותר להערים כמו שפירשו המפרשים ואמאי הא מפקיע ממנו בידים מצות החומש שהוא מ"ע דאורייתא וזה הא אסור לר' מאיר ובמה גרע זאת מביטול מצות יבמין שאסור לר"מ הא בשניהן המצוה עדיין לא חל עליו ואינו אסור אלא משום לאחר זמן אמנם כ"ז ניחא עפ"י הירושלמי בפ"ש דמ"ש הלכה ג' על המשנה דכיצד מערימין וז"ל למה מערימין אמר ר' אלעזר מפני שנאמר בו ברכה ע"כ הירושלמי ופי' שם הפני משה והקרבן העדה ושאר המפרשים משום שהי' קשה להירושלמי למה התירו כאן הערמה להפקיע מן המצוה ואמר על זה ר' אלעזר משום שנאמר בו ברכה ר"ל דבקרא כתיב כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי יברכך השם והאי יברכך הוא מיותר לגמרי דהא אין זה ברכה בשביל המצוה רק הוא נתינת טעם על לא תוכל להביא הפירות לירושלים משום כי יברכך השם בהרבה פירות וא"כ אטו אנן לא ידעינן כי אם יש לי הרבה תבואה הוא ע"י ברכת השם ולמה כתב לן התורה זאת משום הכי דורש מזה ר"א שהתורה רמזה לן כי אף שגזרתי עליך ליתן לי חומש בפדיון מעשר שני שלך מ"מ פעמים יש לך ברכה שאתה יכול להחזיק החומש לנפשך והיינו ע"י הערמה של מכירה כן פירשו שם המפרשים ע"ש וכה"ג מצינו נמי בתלמודא דידן והוא בבכורות ד' ל"ב לענין מעשר בהמה שאסור במכירה ואמר התם רב שמואל בר רב יצחק שדוקא מחיים אסור במכירה אבל לאחר שחיטה מותר במכירה ויליף זאת מהא דכתיב בפ' ראה רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזה דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ע"כ בגמרא והכונה הוא ג"כ משום דכאן כתיב תזבח ואכלת כברכת השם אשר נתן לך וברכה זו נמי מיותר כיון שאין זה בשביל המצוה הילכך דריש לה הגמ' דהכתוב מרמז לן בזה כי אף שמחיים אין לך ברכה זו של היתר מכירה אבל לאחר שחיטה יש לך ברכה זו שאתה יכול למוכרו כמו שפי' רש"י שם שזה נקרא ברכה במה שיכול להציל לעצמו בשביל הנאתו וכה"ג מצינו לענין הברכה הנאמר אצל הענקה של עבד עברי שהגמ' דורש ע"ז כמה דרשות והיינו נמי משום דהברכה הנאמר שם לא קאי בשביל שכר המצוה של הענקה רק הוא ג"כ נתינת טעם שמאחר שיש לך צריך אתה ליתן לו ומהאי טעמא כתב המל"מ בפ"ק מהלכות עבדים שמצות הענקה אינו מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרין עליה אף שנאמר בו ברכה והיינו משום דהאי ברכה אינו בשביל המצוה רק הוא נתינת טעם ע"ש וכיון שהוא אך למותר הילכך לא נאמרה אלא לדרשה וה"נ לענין הברכה הנאמר אצל פדיון מעשר כיון שהוא מיותר דריש לי' ר"א לומר שהתורה נתנה לו ברכה זו שפעמים יכול הוא ג"כ להנות מזה לעצמו כמו דדרשינן שם בבכורות

והנה לעיל בירושלמי פ"ק הלכה א' איתא שאף שאין מקדשין את האשה במעשר בהמה מ"מ היינו דוקא בהבשר משום דקדושי אשה דמיא למכירה ובמעשר בהמה כתיב לא ימכר ולא יגאל אבל יכול לקדש איתה בגידיה ובעצמותי' של המעשר משום דזה מותר במכירה ומפרש שם ג"כ ר"א משום דכתיב בו ברכה ומפרש הפני משה כי גם כאן כוונת ר"א כמו שפירש הוא עצמו לקמן לענין הערמה של מ"ש והיינו משום דכתיב כאן עשר תעשר ובשתי מעשרות הכתוב מדבר אחת מעשר דגן ואחת מעשר בהמה כמו שדרשו חז"ל בזה בכמה דוכתא ולבסוף כתיב כי יברכך והאי יברכך קאי על כל המבואר לעיל בפסוק והתם הא כתיב נמי מעשר בהמה הילכך עליה נמי קאי וגילה לן הכתוב שאף שאסרתי עליך מעשר בהמה במכירה מ"מ יש לך ברכה זו שאתה יכול ליקח לעצמך ולמכור הקרנים והגידין והעצמות והיינו מטעמא שבארתי לעיל כי האי כי יברכך הוא מיותר הילכך אתי לדרשא כן פירשו שם הפני משה והקרבן העדה והא דלא פירשו שר"א קאי על הפסוק הנאמר לעיל פ' י"ב בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר שמזה דרשינן ג"כ בבבלי בבכורות ד' ל"ב שמותר להבליע הבשר של מעשר בהמה בדמי קרניו ועצמיו היינו משום דתלמודא דידן עם הירושלמי הם דרשות נפרדות לגמרי דתלמודא דידן קאי אליבא מאן דסובר שמעשר בהמה לא נאסרה במכירה אלא מחיים דוקא כדאיתא התם בסוגיא וזאת ילפינן מתזבח ואכלת כברכת השם ר"ל שעד כאן לא אסרתי לך שאסור אתה למכור אלא קודם זביחה דוקא אבל אם תזבח יש לך ברכה זו של היה לך מחיים והיינו מכירה וכמו שהאריך שם רש"י ע"ש משא"כ הירושלמי הא קאי אליבא תנא דר' ינאי שסובר שמעשר בהמה אסור במכירה לעולם בין חי ובין שחוט מן התורה והילכך ליכא למילף שום דרשא מתזבח דאדרבא דמהתם הא מוכח שיש חילוק בין מחיים לאחר שחיטה והלכך ע"כ מוכרחין לפרש שר"א בירושלמי שבא לפרש תנא דר' ינאי קאי על הברכה הנאמרה אצל עשר תעשר והדין הוא עם המפרשים הראשונים רק מה שהפני משה שם משנה הפי' של ברכה לפי המסקנא זאת לא הבנתי כי יכולין לפרש גם להמסקנא כן וכן מפרש שם הקרבן העדה ע"ש

היוצא לנו מזה כי יברכך הנאמר בסוף הפרשה שקאי על עשר תעשר הנאמר בתחילת הפרשה קאי ג"כ על מה שמרבינן מכפל הלשון של עשר תעשר שמיירי בשתי מעשרות א' מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מרבינן נמי מוכי יברכך שיש לך ברכה שאתה יכול להיות נהנה ג"כ לנפשך כמבואר הכל בירושלמי אליבא דר"א והנה איתא בספרי פ' ראה על הפסוק זה של עשר תעשר אין לי אלא במעשר שני שבו דיבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשר ת"ל תעשר עיי' בב"מ ד' פ"ח וכן בירושלמי ר"ק דמעשרות מבואר שם דדרשינן זאת גם במעשר ראשון ע"ש נמצא לפי המבואר כאן בירושלמי דהאי כי יברכך הנאמר כאן לא קאי על מ"ש דוקא שבו דיבר הכתוב אלא קאי אף על כל דמרבינן מעשר תעשר הרי מוכרח הוא לדבריהם דקאי ג"כ על מעשר ראשון ממילא מבואר כמו דילפינן מכי יברכך לענין מעשר שני שהותר לו מן התורה לעשות הערמה להפקיע מצות החומש ה"נ דרשינן לענין מעשר ראשון שמותר לו לעשות איזה תחבולה שלא יצטרך לעשר מעשר ראשון והשתא ניחא הא דרבי ור"י שהיו מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפטרן מן המעשר. וכן ר' אושעיא שהוא מתיר להכניס במוץ שלה כדי שתהי' בהמה אוכלן ופטור מן המעשר וכן ר"מ אף שסובר שאסור לבטל מצות יבמין אף אם עדיין לא חל עליו מ"מ מודה שמערימין על מעשר שני להפקיע ממצות חומש היינו הכל מהדרשא של הירושלמי דכתיב כי יברכך והתורה נתנה לנו רשות בזה וקאי על כל מה דמרבינן מעשר תעשר והשתא ניחא נמי קושיית הח"ס שהקשה מהא דמערימין על הבכור האיך התירו זאת חכמים להפקיע מצות החומש היינו נמי משום כמו דדרשינן מהאי כי יברכך שמותר להערים במעשר שני כמו שדרשו בירושלמי ובתלמודא דידן בבכורות מהאי קרא של ברכת השם וכו' ה"נ איכא למידרש ממה דכתיב לעיל מזה פסוק ו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ותרומות ידכם ובכורות בקרכם וצאנכם וגו' ושמחתם בכל משלח ידכם וגו' אשר ברכך ה' אלהיך והאי אשר ברכך נמי מיותר הוא דהוא ג"כ אינו ברכה על המצוה וכן ראיתי בספר א' הנדפס מחדש על הירושלמי שם בפ"ק דמעשר שני שמפרש דהא דר"א דיליף מכי יברכך שמותר לקדש בקרניו ובעצמיו של מעשר בהמה דיליף מכי יברכך