אבן שתיה קח

וחגבים טמאים היוצא ע"י בישול אבל באמת רוטב היוצא ע"י בישול לא דמי לרוטב היוצא מהם ע"י עצמו כמו שחילק הרא"ש בברכות פ' כ"מ סי' י"ח דיותר יוצא הטעם ע"י שריה ומכש"כ ע"י בישול מאלו סחט הפרי עצמו ע"ש בש"ע או"ח סי' ר"ב ובמ"א ס"ק כ"ג ממילא לפי זה יכול להיות שאף בדברים שהיוצא מהם ע"י סחיטה מותר מ"מ מה שיוצא ע"י שריה כבישה במים אסור. לבד ציר דגים דקי"ל להו לחז"ל דאינו אלא זיעה בעלמא אבל לא לענין ציר בשר הילכך אין לסמוך להקל אף בשביל טעם זה

ובר מן דין לא הבנתי דברי החו"ד בסי' צ"א דהא דמחלק שם דציר בשר היוצא ע"י מליחה אינו זיעה משום דהוא מקבל טעם ממש של בשר משא"כ ציר שיוצא שלא ע"י מליחה הוא רק זיעה בעלמא ע"ש הא כיון שהוכיח כן מסברת התוס' שכתבו דעיקר קרא של הטמאין לא נצרכה אלא בשביל צירן שלא נימא דהוא זיעה בעלמא כמו בדגים ולפי הבנתי הכוונה הוא בד' התוס' שבאמת הוא זיעה בעלמא ודמי ממש לדגים רק שהתורה אסרתו בטמאים משום גזירות הכתוב דהטמאים אבל לענין בשר בחלב שבטעמא תלי מילתא אז אמרינן כיון דזיעה בעלמא הוא אינו אוסר א"כ לפי זה היה לו להתיר גם הציר היוצא ע"י מליחה דהא מיירי שם להדיא אף בדגים שנמלחו וע"ז קאמר הגמ' דזיעה בעלמא הוא ולדבריו הא דוגמא דהכי קאמרי התוס' שגם ציה בשר הוי זיעה בעלמא כמו ציר דגים וא"כ לפי זה הא גם היוצא ע"י מליחה היה לו להתיר אם נפל לחלב וכי תימא דע"י מליחה יוצא יותר הטעם הרי ממילא ע"כ לא דמי ציר בשר לציר דגים שציר של דגים אפילו ע"י מליחה לא הוי אלא זיעה בעלמא וציר של בשר ע"י מליחה ע"כ יש בו טעם ממש וא"כ הא אפשר שהציר של בשר אפילו שלא ע"י מליחה נמי יש בו טעם משובח. מיהו במקום הפסד"מ אפשר לצדד בזה עפ"י ד' המרדכי בפ' ג"ה שדעתו שם שאף ציר של טריפה ונבילה כיון דליכא קרא אינו אסור אלא מדרבנן ואפי' היוצא ע"י מליחה ולא אסרו מן התורה אלא דוקא ציר של בהמה טמאה או של נבילת עיף טהור או של שרצים דילפינן זאת מקרא ע"ש א"כ אף דלא קי"ל כוותי' הא כדאיתא בכמה דוכתי היינו משום דילפינן כל שאר איסורים באיסור הבא מאליו משרצים ומבהמה טמאה לבד ציר. של דגים משום דלאו גידולי קרקע הם או משום דיש בהם מיעוט כדאיתא הכל בפוסקים והמרדכי אינו סובר כן אבל זאת עכ"פ חזינן שהמרדכי מפרש הא דאמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא הוא דלאו על ציר דגים לחוד נאמר כן אלא אף על כל ציר אפילו על ציר בשר ונהי דלשאר הפוסקים אסרו ציר בשר היינו רק משום דהא גזירת הכתוב הוא לאסור אבל מ"מ בזה שדעת המרדכי שציר אפילו של בשר הוא ג"כ אינו אלא זיעה בעלמא בזה הא לא מצינו שחולקין עליו וכסברא זו כתבו התוס' בפסחים ד' כ"ד ד"ה אלא לפי זה אפשר לומר בבשר בחלב כיון דבטעמא תלי מילתא אינו אוסרת החלב מן התורה הילכך כדאי הם הגאונים בעל החו"ד והח"ס לסמוך עליהם בשעת הדחק וכל הכלים שאי אפשר להגעיל מותרים הם לאחר מעל"ע וכל זאת אם הבשר היה כחוש אבל בבשר שמן צ"ע עדיין והנלע"ד כתבתי

אחרי כותבי זאת מצאתי בספר הנדפס מחדש שם ארי' סי' ל"ט באמצע התשובה חקר ג"כ לענין ציר היוצא מהבשר לענין איסור בב"ח ומדבריו שם משמע שלא ראה החת"ס שהבאתי והוא רוצה לומר דגם ציר היוצא מבשר בחלב שכבר נאסר נמי אינו אוסר ועיקר סברתו הוא כיון דחזינן דבדגים דליכא קרא לאסור צירן קי"ל דמותר וא"כ מכש"כ בב"ח דחידוש הוא בודאי אין ללמוד מהטמאים. וצירן מותר וכתב דהיינו טעמא דהמבשל במי חלב פטור משום דזה לא הוי אלא בכלל צירן ולגבי בב"ח צירן מותר מן התורה משום הכי המבשל בהם פטור וכתב שזה טעם נכון מאוד ע"ש. אמנם לדעתי תמוהין מאד דבריו להתיר ציר היוצא מחתיכה הנאסר ע"י בב"ח שהיא עצמה אסורה בהנאה מן התורה והיוצא ממנו יהי' מותר אפילו באכילה זה הוא תימה. ומה שכתב שלא מצינו קרא בב"ח לאסור היוצא מהן זה אינו דהא כתבו התוס' בפסחים ד' כ"ד ע"ב ד"ה אלא דאף המשקה היוצא מזיתים וענבים נמי זיעה הוי כמו משקה היוצא מתותים ורימונים רק דגזירת הכתוב הוא בערלה דעל משקה של זיתים וענבים לוקין עליהן משום ערלה ע"ש וא"כ כיון דהא דבב"ח אסור בהנאה ילפינן זאת מערלה וחמץ בפסח כדאיתא בפסחים שם ובחולין ממילא כיון דבערלה אסור זיעה היוצא ממנה וכן בחמץ לרוב הפוסקים וכן בכלאי הכרם. עיי' בח"צ סי' כ' שמוכח שם שגם בכלאי הכרם אסור זיעה היוצא מהן. א"כ ה"ה בב"ת ועוד הא אנן קי"ל דציר טריפה אסור מן התורה כדאיתא בסי' ע' וצ"א ואיסור אכילה של בשר בחלב הא ילפינן מגזירה שוה נאמר כאן ואנשי קדש תהיון לי ונאמר התם ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה התם אסור באכילה אף בב"ח אסור באכילה ממילא ילפינן כמו דהתם אסור צירן ה"ה אף בב"ח נאסר צירן גם מה שרוצה לומר דהיינו טעמא דמותר מי חלב מן התורה משום דמי חלב אינו אלא ציר בעלמא וציר היוצא מן דבר שהוא כשר לאכילה לא מצינו שאסרו הכתוב ע"ש תמה אני א"כ הא דקי"ל דמי חלב מכשיר כדאיתא שם בסוגי' ובפ' וא"ו דמכשירין ע"כ היינו טעמא הוא משום דקי"ל דגם ציר של משקה מכשיר כמו המשקה גופא וא"כ אמאי במוחל היוצא מן השמן פליג ר' שמעון לעיל וסובר דאינו מכשיר כמו השמן עצמו וכתבו שם הר"מ והרא"ש דהיינו טעמא משום דמוחל אינו אלא מי פירות בעלמא והיינו ציר של השמן ולשיטתו אמאי לא פליג ר"ש על מי חלב דהא שניהם הם ציר היוצא ממשקין בשלמא לשיטת הראשונים והרא"ש בחולין שם ד' קי"ד ובפ' ו' דמכשירין דבאמת מי חלב יש בו טעם חלב הילכך דינו כחלב ממש לכל דבר רק שלענין איסור בב"ח התירו התורה משום דדרשינן בחלב אם כמו שיצא מן האם מעורב עם האוכל ניחא דקי"ל להו לחז"ל דבהמי חלב עדיין נשאר בו טעם החלב משא"כ במוחל של השמן סובר ר"ש דבאותן המים אינו נרגש טעם השמן אבל לדברי המחבר הזה שסובר דגם במי חלב אין בו טעם של החלב כלל קשיא מ"ש זאת ממוחל של שמן וראיתי בח"ס סי' ע' שהקשה מ"ש מי חלב דלא נחשב כמו מים ומכשיר כמו החלב גופא ובצלילתא דדמא היינו מים המתמצין מדם ונעשים צלול אמרינן בחולין פ"ז שאינו מכשיר את הזרעים ותירץ דכמו דדרשינן בחלב אם למעט מי חלב ה"נ בעינן דם הראוי לכפר על גבי המזבח ע"ש אבל לא תיקן עדיין מהא דמוחל של שמן דהתם ליכא לתרץ כן אבל לפי מה שחלקתי ניחא משום דהכל תלי בטעמא וקי"ל להו לחז"ל דבצלילתא דדמא לית בהו טעם של דם כלל גם בלאו הכי לא קשה כלל דהא ילפינן בנדה מקרא דדם בעינן אדום דוקא ואי לאו הכי לא נקרא כלל בשם דם דבעינן דם חללים דמזה ילפינן שדם נקרא משקה לענין הכשר זרעים ובעינן דומיא דהתם שהוא אדום משא"כ חלב שהוא משקה ילפינן מן ותפתח את נוד החלב וכו' ע"ש ומי יאמר שלא היה שם רק מי חלב דגם זה נקרא חלב ועיי' בנדה ד' י"ט לענין דם ירוק

ונראה דהרא"ש מוכרח לפרש דהטעם דפטור במי חלב הוא משום דבעינן בחלב אם והיינו משום דאזיל לשיטתו בתשובותיו סי' כ' שהוכיח מפ"ש דמכשירין דאמרינן התם דזיעת של מים טמא מכשיר את הזרעים. ומזה הוכיחו הרא"ש ושאר פוסקים דכיון דחזינן דזיעת המים נחשב משקה כמו גוף המים לענין הכשר א"כ ה"ה שאם עמד מחבת של חלב רותח תחת בשר והזיעה עולה למעלה אוסר ג"כ מן התורה כמו טיפה של תלב שנפל על בשר משום דזיעה העולה מתבשיל דינו כמו גוף התבשיל ע"ש נמצא להרא"ש ילפינן דין בליעת איסור והיתר מהכשר זרעים וא"כ ה"נ כיון דאשכחן במשנה בפ"ו דמכשירין ובגמ' חולין ד' קי"ד דמי תלב נקרא חלב לענין הכשר זרעים א"כ לפי"ז ע"כ נחשב זה אוכל ג"כ לענין איסור דהא