אבן שתיה קו

דהא חמץ דמי לשאר איסורין נמצא דעיקר הוכחת הגמ' הוא מאיסור של חמץ אבל לא ממצות עשה של מצה ופשוט הוא

היוצא לנו מדברינו ששיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דעל חלב של בהמה טמאה וטריפה אין לוקין עליהן. וממילא לסברת המחברים לא אמרינן בזה טעם כעיקר. אמנם דעת התוס' דאף על חלב בהמה טמאה וטריפה לוקין עליהן עיי' בפ"מ בסי' פ"ו ס"ק א' וגם דעת רש"י נראה נמי שדעתו כסברת התוס' דאל"כ לא הוי מקשה על אותן שאוסרין לאכול בלא בדיקה מהא דמתירין לאכול החלב בלא בדיקה הא לפי שיטת הרמב"ם הרי לא דמו איסורן זה לזה דזה הא הוי איסור מלקות ובזה לא הוי אלא איסור גרידא כמו שבארנו כאן וע"כ משמע שדעת רש"י הוא כתוס' דגם על חלב של בהמה טמאה וטריפה יש בזה מלקות מ"מ בנידן דידן לפי מה שהכריעו הפוסקים דאפילו החלב הנבלע בכלי אין דינו אלא כמו טעם בעלמא ואף דחלב הוא צלול מ"מ לא נחשב כבעין רק לטעם בעלמא ועיי' במ"ז סי' צ"ה יש לצדד בזה דהא ידוע הוא הפלוגתא של הראשונים אם יש סירכא בלא נקב או כל סרכות באות ע"י נקבים דוקא וכתבו הפוסקים שיש נפק"מ ג"כ מפלוגתא זו לענין הא דאיתא בסי' פ"א בשחט פרה ונמצא סירכא שיש אוסרים כל החלב מה שנחלב בתוך שלשה ימים משום דזה מה שנמצא הסירכא הוא כמו הוגלד פי המכה וסתם הוגלד המכה הוא בשלשה ימים הילכך אוסרים כל מה שנחלב בתוך שלשה ימים מיהו כ"ז לא שייכי אלא להשיטה דסברי שאין סירכא בלא נקב דהנקב הוא המכה וכיון שעלה קרום ונסתם ע"כ צריכין לזה שלשה ימים משא"כ להפוסקים דסברי שיש סירכא גם בלא נקב הא יכול להיות שלא היה כאן מכה כלל ממילא לא שייך כאן לומר אם הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה דהא אין זה ראי' משום דמה שנמצא כאן הסירכא אין זה כלל גלד של מכה דהא לא היה כאן מכה מעולם וא"כ הא יכול להיות שסמוך לשחיטה נעשה הסירכא ואין אוסרין למפרע. עיי' בכרו"פ ובפ"מ שם. נמצא לפי"ז נ"ד הא לשיטת הרמב"ם בחלב של טריפה לא אמרינן בזה טעם כעיקר אף למאן דסובר טעם כעיקר הוא מן התורה ואף אם באנו לחוש לשיטת התוס' שגם בחלב של טריפה אסור בו טעם כעיקר הא שיטת התוס' שיש סירכא בלא נקב וא"כ אמרינן דהשתא סמוך לשחיטה נעשה הסירכא ואף ששיטת רש"י הוא שחלב טריפה לוקין עליה וגם אין סירכא בלא נקב מ"מ הא לשיטת רש"י אין זה סירכא שלא כסידרן דהא בעינן דוקא שיהי' אונה אחת מפסקת בנתיים הילכך כיון דלרוב הראשונים אין כאן איסור וגם שהוא הפסד מרובה לכן כל הכלים שאי אפשר בהגעלה ושיש בהם ספק אולי לא השתמשו בהם אלא בכלי שני יש לצדד להקל ועיי' בלבושי שרד בחידושי דינים שלו שלא כתב כן והנלע"ד כתבתי

סימן מה

שאלה בציר של בשר כחוש שיצא מעצמו לאחר מליחה והדחה ונפל לתבשיל של הלב ובודאי יש שם רוב רק שיש ספק אם יש בו ששים או לא האיך הדין של התבשיל והכלים

תשובה אף שדבר זה ממש מבואר הוא בחו"ד סי' צ"א ס"ק ט' שהוכיח מדברי התוס' חולין דף קי"ב ד"ה רוטב שהקשו למה לן הקרא של הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן למאן דאית לי' טעם כעיקר הוא מן התורה ויליף לה ממשרת לפי זה למה לן הטמאים לאסור רוטבן וכו' תיפוק לי' משום טעם כעיקר ותירצו דעיקר הדרשה משום צירן קאתי דאמרינן לעיל בציר דגים דזיעה בעלמא הוא קמ"ל דהכא אסור ע"ש לפי זה בב"ח דבטעמא תלי רחמנא וכיון דציר אינו רק זיעה בעלמא הילכך אינו אוסר בהציר של בשר מן התורה ע"ש נמצא אם נימא כן אזי ממילא כיון דזה לא הוי אלא איסור דרבנן הא קי"ל דכל איסור דרבנן אם יש רוב ונשפך אזלינן להקל כדאיתא בסי' צ"ח לפי זה בנידן דידן נמי יש להקל

אמנם קשה מאד לסמוך על סברא זו לחוד והנה להאריך בדין ציר אם הוא רק זיעה בעלמא או לא כבר האריכו בזה הרבה המחברים כידוע דבריהם לכל. רק בזה קשה לי דהרי כתב התה"ב הארוך בדיני תערובות בית רביעי שער א' וז"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם כל אילו אסורין מדאורייתא כבשרן ואע"ג דאמרינן ציר זיעה בעלמא הוא ה"מ בציר של דגים וכו' ואע"ג דגם בדגים מרבינן בתורת כהנים לאסור צירן זה הוא רק אסמכתא בעלמא כי עיקר קרא אתא לרוטבן וקיפה שלהן ע"ש וכן הוא להדיא בחידושיו שם הרי חזינן שהרשב"א סובר דרוטב וקיפה של דגים טמאים הם אסורים מן התורה. וכבר האריך בזה הבאר יעקב בסוף חלק או"ח דמנ"ל זאת לחלק בדגים בין צירן לרוטבן דהא מחד קרא נפקא לן כי ז"ל התורת כהנים פ' שמיני על הפסוק ושקץ הוא אתא לאסור לנו צירן ורוטבן וקיפה שלהן ע"ש והוי ממש דומיא להדרשה דילפינן מהטמאים דכתיב גבי שרצים דדרשינן נמי לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם והתם הא צירן אסור הוא מן התורה וא"כ מנ"ל לומר דבציר יש חילוק בין ציר של דגים לציר של שרצים בשלמא להתוס' יש לומר דכל הפסוק דילפינן מיני' בדגים טמאים לאסור צירן ורוטבן הוא רק אסמכתא בעלמא אבל להרשב"א שהוא סובר דדרשה גמורה היא לענין רוטבן וקיפה שלהן א"כ מנ"ל לחלק לענין צירן וע"ש דמסקי שע"כ אין זה אלא מהסברא דקיים להו לחז"ל דבציר של דגים לית בהו מששא ואינן אלא זיעה בעלמא הילכך ע"כ אף שרוטבן אסור הוא מן התורה מ"מ צירן אינו אלא אסמכתא בעלמא משא"כ ציר של שרצים ושאר איסורין של תורה קי"ל להו לחז"ל דיש בהו טעם ממש ודמי לרוטבן ע"ש לפי זה שוב אין לנו לחלק בנידן דידן בין רוטבן לציר שלהן ונראה שגם בד' התוס' יש לכוון כן כי מה שכתבו בדף צ"ט שהדרשא דדרשינן בתורת כהנים הטמאים בדגים לאסור צירן ורוטבן הוא אסמכתא בעלמא זה לא קאי רק אצירן ע"ש והיינו נמי משום דקיים להו לחז"ל שציר של דגים אין בו טעם הילכך אין ראי' מזה כלל לציר של בשר וגם לפי מה שהביא שם בבאר יעקב מתורת כהנים פ' שמיני דאיתא שם לענין דגים מדכתיב את זה תאכלו לרבות טהור הנכבש עם הטמא שהוא מותר והייני קרא להתיר ציר של דגים טמאים לפי זה נמי אין ראי' מדברי התוס' שציר של בשר ג"כ אינו רק זיעה בעלמא משום דלפי"ז הא יש לפרש כוונת התוס' כפשוטא והיינו שהקשו למאן דאית לי' טעם כעיקר הוא מן התורה א"כ למה לן הטמאים לאסור צירן ורוטבן וע"ז תירצו דעיקר קרא לצירן אתי ר"ל דכיון דמצינו מיעוט בציר של דגים הרי חזינן דהתורה לא סמכה על סברותינו לחוד שנאמר שהוא זיעה בעלמא וא"כ הוי אמינא שאף ציר של בשר אף שיש בו טעם משובח מ"מ נמי שרי דהא ילפינן זאת מציר דגים שמותר אף שיש בהם ג"כ טעם משובח הילכך בעינן הטמאים לאסור וא"כ אין לנו ראי' שציר של בשר אינו רק זיעה בעלמא ובפרט להפוסקים דסברי שאף רוטב של דגים היוצאים ע"י בישול נמי שרי ועיי' ביו"ד בסי' פ"ג ובנב"י מהדו"ק ח' יו"ד סי' כ"ו והרי אנו חזינן דרוטב כזה יש להם טעם משובח ואפילו הכי התירו התורה וע"כ לפי זה בודאי לא תלי כלל אם הוא זיעה או לא רק הכל תלי בגזירת הכתוב שבדגים התירה התורה הציר ובבשר אסרו אבל באמת גם הציר של בשר טעמו משובח כמו הרוטב הילכך אי אפשר לסמוך ל סברא זו לחוד להקל באיסור של תורה ונראה לי עוד שגם החו"ד שהקיל בזה היינו משום שאזיל לשיטתו בסי' ק"ה ס"ק ב' שחידש מאחר דבחולין דף ק"כ מצריך הגמ' ילפותא בכל איסורין שבתורה שהיוצא ממנו אסור הילכך בדבר דליכא לימוד לאסור המשקה היוצא מהם אז בדידהו לא אמרינן בהם טעם כעיקר לכולי עלמא ומשום הכי בתרומה נמי דליכא קרא