אבן שתיה קה

בזה דמי לכל איסורין דאמרינן בהו טעם כעיקר הא זה בודאי אינו דהא בחולין ד' ק"כ ילפינן שם בכמה דברים שאסורין הם שאז אף היוצא מהן נמי אסור ע"ש ואפילו הכי פסק הרמב"ם ושאר פוסקים דעל דבר שאינו אסור אלא משום לאו הבא מכלל עשה בזה לא אמרינן דהיוצא מזה יהי' כמוהו ויהי' אסור ומהאי טעמא חלב אדם מותר להרמב"ם אף שבשר אדם נמי אסור משום לאו הבא מכלל עשה דכתיב את זה תאכלו ולא בשר אדם עיין בר"ן בפ' אעפ"י ואפילו הכי היוצא ממנו מותר עיי' בש"ך סי' ע"ט ס"ק ד' והיינו משום דלא מצינו בקרא דהיוצא מן הטמא אסור אלא באיסור שיש בו מלקות אבל באיסור עשה כיון דליכא קרא ע"ז לא ילפינן מאיסור לאו ממש וא"כ אף אם נניח להמחבר הזה שלענין טעם כעיקר אסור אף אם יוצא מדבר שאין איסורו רק בלאו היוצא מכלל עשה מ"מ בזה הא חזינן אנן מהרמב"ם ומהפוסקים שזה אינו פשוט כ"כ לאיסור וא"כ לכל הפחות הי' להגמ' למיעבד בזה צריכותא דחטאת איצטריך לטעם כעיקר אפילו באיסור שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה כדי שלא ללמוד מאיסור היוצא מן הטמא דקי"ל התם שזה לא נאמר באיסור לאו הבא מכלל עשה ואז הא לא יהי' חטאת ומשרת שני כתובים הבאים כאחד ועוד דהא חזינן דיותר יש לדמות איסור לאו לאיסור כרת מאיסור עשה ללאו כמו שכתבו המחברים דאף דאמרינן ביבמות ד' קי"ט ובכמה דוכתא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו מ"מ באיסור עשה לא אמרינן כן. עיי' בנב"י ח' א"ח סי' כ"א וא"כ הא חזינן שם בחולין דף ק"כ דקאמר דאיצטריך למיכתב בחלב ובחמץ דהיוצא מהם אסור ואיצטריך נמי לכתוב בנבילה ולא ילפינן מחמץ ומחלב משום שכן בכרת משא"כ נבילה בלאו ע"ש הרי חזינן דבעינן קרא בפני עצמו ללאו ולכרת ולא חשבינן להו לשני כתובים הבאים כאחד וא"כ מכש"כ דאם היו שני כתובים לאיסור אחד שיש בו לאו ולאיסור שני שאין בו רק איסור עשה בודאי לא הוי שני כתובים הבאים כאחד משום דעשה מלאו לא ילפינן וכה"ג איתא בגמ' בכמה דוכתא דאמרינן אשכחן איסור לאו איסור עשה מניין עיי' ביבמות ד' נ"ה וא"כ האיך קאמר הגמ' בפשיטות דמשרת וחטאת הוו שני כתובים ומהאי טעמא לא ילפינן מינה בדוכתא אחריתא הא איצטריך חטאת לאיסור עשה הילכך נראה דאדרבא שמזה גופא הוא ראי' לסברת הנב"י והפוסקים והיינו משום דהי' פשוט לבעלי הגמ' התם דבאיסור שאין בו מלקות בזה לא אמרינן טעם כעיקר כיון דלא דמי לגיעולי מדין ומשרת לפי זה ע"כ צ"ל כי ילפינן טעם כעיקר נמי מחטאת ע"כ דהוא דוקא מעיקר איסורי חטאת היינו פסול נותר או פיגול או שאר איסורין שיש בהם מלקות והילכך הוי שני כתובים ומוכרח הגמ' לאוקמי' הקרא דחטאת דקאי לענין היתר מצטרף לאיסור והיינו נמי באיסור מלקות דוקא דהא אי לאו הכי לא שייך כלל צירוף בזה דהא חצי שיעור ממילא הוא אסור מן התורה והיינו אף שהקרא דכתיב יקדש להיות כמוהו קאי על כל הפסולים מ"מ מה דילפינן מיניה לענין איסור מצטרף להיתר ע"כ לא קאי אלא על עיקר פסול של חטאת לחוד והילכך הכי נמי אי אמרינן דקאי על טעם כעיקר לא קאי אלא על עיקר פסול של חטאת ומשום הכי הוי שני כתובים הבאים כאחד

ובזה תרצתי ג"כ היטב מה דלכאורה קשה לשיטת רבינו יוסף מאורליינוש בתולין דף צ"ט ובשאר דוכתא דלר"ע שסובר טעם כעיקר הוא מן התורה מ"מ אין בו איסור לאו אלא עשה לחוד והיינו משום דילפינן זאת מגיעולי נכרים ושם הא לא כתיב אלא בלשון עשה ואת אשר יבא באש תעבירו באש וכיון דמזה ילפינן טעם כעיקר אין בזה אלא איסור עשה ע"ש וקשה דהא הגמ' בפסחים ד' מ"ה קאמר לר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי מדין אייתר לו משרת וחטאת לענין היתר מצטרף לאיסור והוי להו שני כתובים ולא ילפינן מינה לדוכתא אחריתא ע"ש. ולסברת הר"י מאורליינוש דכל דילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין אז אין בטעם כעיקר אלא איסור עשה לחוד לפי זה אמאי הוי נזיר וחטאת שני כתובים הא כל עיקר הטעם הוא דהוי שני כתובים משום כיון דמגיעולי מדין ילפינן לכל התורה כולו דטעם כעיקר אסור ולפיכך הוי נזיר וחטאת שני כתובים ואמאי לא נימא דגם הקרא דחטאת צריכין בשביל טעם כעיקר דאילו מגיעולי מדין לחוד ילפת אז אין בטעם כעיקר אלא איסור עשה דהא לא כתיב אלא תעבירו באש שהוא אינו אלא עשה הילכך בעינן חטאת ללמוד דבטעם כעיקר איכא נמי ל"ת ותרווייהו צריכי דאי כתיב בחטאת לחוד אז הוי אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן כדאיתא התם בגמ' ואי אמרינן כן אז ממילא לא נשאר לנו לענין היתר מצטרף לאיסור אלא חד קרא של נזיר לחוד ואז לא הוי שני כתובים ואמאי קאמר הגמ' בפשיטות דנזיר וחטאת תרווייהו קאי על היתר מצטרף לאיסור והוי ש"כ וטעם כעיקר מגיעולי מדין ילפינן לכל התורה כולו אבל לדברינו ניחא שכבר הקשה התוס' בנזיר ד' ל"ז ד"ה ור"ע טעם כעיקר וכו' דמאי מקשה מנ"ל לר"ע טעם כעיקר דילמא לית לי' כלל טעם כעיקר ותירצו אי לא דשמעינן מקרא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי הקרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור משום דטפי מסתברא לאוקמי הקרא לענין טעם כעיקר ע"כ ואף אנו נאמר לשיטת הר"י מאורליינוש דסברת הגמ' הוא דעד כאן לא אמרינן דמסתבר יותר לאוקמי לטעם כעיקר אלא דוקא אי לא אמרינן דקאי על טעם כעיקר לא יהי' אז בטעם כעיקר שום איסור כלל אפילו איסור עשה והילכך מסתבר להגמ' לאוקמי הקרא על טעם כעיקר אבל כל דידעינן מקרא אחרינא בטעם כעיקר שאסור אפילו אי לא ידיענן רק על איסור עשה לחוד מ"מ תו לא מסתברא להגמ' לאוקמי קרא אחרינא ג"כ על טעם כעיקר כדי לחייבו בל"ת כי די לחייבו בעשה ויותר מסתברא לאוקמי הקרא אחרינא על היתר מצטרף לאיסור כדי שיהיו שני כתובים הבאים כאחד משום דמסתבר להגמ' דבטעם כעיקר ובהיתר מצטרף לאיסור אי אפשר לעבור עליהם באיסור ל"ת הילכך טעם כעיקר דמסתבר יותר לאסור כמש"כ התוס' שם ילפינן מכלי מדין לעבור ע"ז בעשה וממילא אסור נמי בכל דוכתא והיתר מצטרף לאיסור שאיסורו קל יותר לא ילפינן מינה כלל בדוכתא אחריתא משום דהוי שני כתובים אבל זה אין סברא כלל לאוקמי חד קרא ללמוד ממנו על טעם כעיקר שעוברין ע"ז בל"ת כדי שלא יהי' שני כתובים משום דזה היה פשוט להגמרא דבטעם כעיקר בודאי ליכא בה ל"ת כן נראה לומר לשיטת מהר"י מאורליינס

עוד הקשה הגאון המחבר הזה על סברת הנב"י מזבחים ד' ע"ת דאמרינן התם מהמשנה העושה עיסה מחיטים ואורז דאם יש בו טעם מצה דיוצא ידי חובתו בפסח שיש להוכיח מזה דכל נותן טעם אף שיש רוב ממין אחר מ"מ הוא דאורייתא דהא אמרינן הכא שכל שיש נותן טעם מהחיטים אף שהרוב הוא מן האורז מ"מ יוצא חובתו בפסח ע"ש ואי נימא כסברא הנ"ל שכל הדין של טעם כעיקר לא נאמר אלא באיסור שיש בו מלקות דוקא ולא באיסור עשה מנא להו להוכיח דאי טעם כעיקר דאורייתא דאז ע"כ גם באכילת מצה יוצא בזה דהא חזינן אנן דלאו בכל דוכתא אמרינן טעם כעיקר א"כ ה"נ נימא דלענין מצות מצה לא אמרינן בי' טעם כעיקר אלא ע"כ דאין לחלק בזה וכיון שמצינו בחד דוכתא שטעם הוא כעיקר ממש שוב אמרינן כן בכל דוכתא ע"כ ת"ד וגם בזה אין שום השגה על הנב"י דהא קי"ל בפסחים ל"ה דכל שיש בו משום בל תאכל חמץ אנו יוצאין בו משום מצה אבל אם אין בו משום איסור חמץ אין יוצאין בו משום מצה ואנן קי"ל דעל אורז אין עוברין עליו משום חמץ דלא כר' יוחנן ב"נ וא"כ אי נימא דאם יש כאן מיעוט חטים ורוב אורז ונתחמצה לא אזלינן בתר טעם החטין רק הוי אזלינן בתר רוב האורז ולא היה חייב משום חמץ ממילא לא נפיק משום מצה דהא ליכא משום בל תאכל חמץ ומאחר דאמרינן דקנפיק בה משום מצה ע"כ יש בו משום חמץ לפי"ז ממילא מוכח דטעם כעיקר בשאר איסורין אסור