אבן שתיה קד

ג"כ אינו מגין על הדם שבחללו שלא יהי' נחשב זאת לאיסור דבק. גם בעיקר דברי הש"ך בסי' כ"ב שהחליט דלא מבעי למאן דאית לי' בחולין ד' צ"ז דקרום של הכוליא מגין על חלבו שלא יבלע בבשר הכוליא אז בודאי אמרינן שהורידין ג"כ מגינין על הדם שבהם שלא יבלעו בהעוף אלא אפילו מאן דאית לי' התם בגמ' דהקרום אינו מגין היינו דוקא בקרום של הכוליא שאינו כ"כ חזק אבל הורידים הם בודאי מפסיקין בין הדם להבשר לא הבנתי דבריו הקדושים כי הלא להדיא מבואר להיפוך בר"ן בפ' ג"ה על הא דאמרינן התם בכוליא שהקרום מפסיק כתב ואפשר דלסברא זו יכול להיות שגם הורידין מפסיקין ע"ש הרי להדיא מבואר בהר"ן דלא מבעי למאן דאית לי' בכוליא שאין הקרום מפסיק הכא בודאי אינו מפסיק אלא אפילו למאן דאית לי' התם מפסיק מ"מ בורידין יש ספק אם מפסיק והוא לכאורה היפוך סברת הש"ך שכתב דכאן לכולי עלמא מפסיק וכיון שכן א"כ מכש"כ דהלב בודאי אינו מפסיק ועל קושיית הש"ך הא כבר תירצו המפרשים בכמה פנים וא"כ כיון דמדברי הט"ז מבואר להדיא שאף היכא דנמלח הלב נמי דינו כמו איסור דבק צ"ע להקל בזה

סימן מד

שאלה בפרה שנשחטה ונמצא בה סירכא מגב לחיתוך בענין שנטרפה ובתוך שלשה ימים לשחיטתה בישלו החלב ויש הרבה תערובות של המאכלים והקדירות אם יש איזה סברות לצדד בזה להתיר כי להטריף הכלים הוא הפסד מרובה

תשובה ידוע הוא דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות מ"א שכתב שחלב של בהמה טמאה ובצים של עוף טמא כיון דרק מריבויא דקרא קאתי אין לוקין עליהם ע"ש ולפי זה בודאי הוא הדין לחלב של טריפה נמי כיון דאין איסור בחלב אלא משום דהוי בכלל ציר דילפינן מהטמא ים או מגמל גמל כדאיתא בבכורות ד' וא"ו ממילא שוב אין לוקין עליהם ג"כ כי הוא אזיל לשיטתו בשרשים דכל דאתי מריבויא אף שהוא אסור מן התורה מ"מ אין לוקין ע"ז וכבר כתב הנב"י במהדורא תנינא סי' ס"ו דטעם כעיקר אף למאן דאית לי' שהוא מן התורה מ"מ כיון דלא ידעינן זאת אלא מגיעול כלי מדין או ממשרת דכתיב אצל נזיר ובעינן דומיא דהתם שהוא איסור לאו אבל לא באיסור שאין בו מלקות או באיסור עשה ע"ש לפי זה ה"ה בחלב של טריפה ובזה תרצתי מה שהקשה הפרשת דרכים דרוש דרך הקודש על הרמב"ם בהלכות מלכים שכתב כשהיו ישראל נלחמים עם הצרים עמהם הותרו להם לאכול דבר איסור אם אין להם דבר היתר דכתיב ובתים מלאים כל טוב ודרשו חכמים דהוא כתלי דחזרי והקשה דמשמע מזה שאם יש להם דבר היתר אסורים לאכול דבר איסור א"כ נשאר קושיית הרמב"ן פ' מטות שהקשה שם אמאי לא ציותה התורה להגעיל כלי סיחון ועוג שהיו מקודם לעובדא דמדין כמו שציותה התורה להגעיל כלי מדין ותירץ הרמב"ן משום דכיון שהותרו להם אפילו כתלי דחזרי א"כ הוי אז כמו היתר ממש לדידהו הילכך אין צריכין הגעלה ע"ש אבל לדברי הרמב"ם שגם במלחמות סיחון ועוג לא הותרו להם דבר איסור אלא כשאין מצוי להם היתר אבל כשיש להם היתר אסור כמו בכל איסורין לפי זה לאחר המלחמה היה להם להגעיל הכלים ע"כ ועיי' בספר יעה"ד סוף חלק שני אבל לסברת הנב"י ניחא משום כי כל דבר שאינו כמו משרת ושרצים או גיעולי מדין לא אמרינן בהו טעם כעיקר וא"כ הכא נמי כיון דלא דמי למשרת דהתם אין לו היתר לעולם אפילו אם אין מצוי לו דבר היתר אם לא במקום סכנה אבל כל דבר איסור שהוא איסור קל שהתירו הכתוב במקום שאין מצוי לו כ"כ דבר היתר כל כה"ג לא מצינו למילף זאת ממשרת ומחטאת דאמרינן בהו טעם כעיקר משום דהני אסורין לעולם הילכך חמור איסורא דידהו לאסור אף טעמן משא"כ באיסור קל שהתירו הכתוב היכא שאין מצוי לו כ"כ היתר בזה לא החמירו בטעמו להיות כעיקרו דהא לא דמי למשרת והילכך כיון שהבלוע בהכלים אין בהם אלא טעם לחוד לא ציותה התורה להגעילו בשביל איסור קל כזה

עוד תירצתי בזה מה שהקשה הכרו"פ בסי' ל"ט בפ"ק דחולין שרוצה להוכיח דאזלינן בתר רובא ומביא הגמ' שם כמה ראיות ודחי לה ואמאי לא הוכיחו מהא דהתירה התורה חלב של כל בהמה ולא חיישינן דילמא הבהמה טריפה וחלב של טריפה אסור מן התורה. עוד הביא שם קושית רש"י על האותן שאוסרין לאכול הבשר בלא בדיקה של הבהמה ואמאי לא סמכינן על רוב בהמות כשירות הן והאיך אכלנו אתמול מחלבה ע"ש מה שתירץ בזה ולפי מה שביארתי ניחא דהא כבר כתב המל"מ בהלכות יו"ט דהא דחייש ר"מ למיעוטא היינו דוקא במצות ל"ת שלוקין עליהן אבל במ"ע אף ר' מאיר מודה דלא חיישינן למיעוטא והובאו דבריו בספר נחלת יעקב מהגאון ר' אברהם תאומים ועוד הוסיף שאף לדידן שמצינו בכמה דוכתא שהחמירו לחוש למיעוט המצוי היינו נמי משום דאז חששו לדברי ר' מאיר שסובר בכל מקום דחיישינן למיעוטא הילכך כיון שהוא מצוי כגון במים שאין להם סוף או בנפל וכיוצא בזה גם אנו החמרנו לחוש לדברי ר' מאיר אבל במקום שגם ר"מ אינו חושש למיעוט אז אף במיעוט המצוי נמי אין אנו חוששין כי כל כה"ג אין אנו צריכין להחמיר יותר מדבריו ע"ש היטב: וא"כ מתירץ הכל דהא עיקר מה שהגמ' רוצה להוכיח דאזלינן בתר רובא היינו לאפוקי מר"מ דחושש למיעוטא כדאיתא החם בסוגיא הילכך מביא הגמ' ראי' מראשו של עולה ומשחיטה דלא חיישינן שמא במקום נקב שחיט שהוא איסור שיש בו מלקות דלר"מ חיישינן התם למיעוטא ואנן לא חיישינן משא"כ בחלב של סתם בהמה כיון שאין בו מלקות הא גם ר"מ לא חייש למיעוטא וא"כ אנן בודאי לא חיישינן וע"ש שדעת שאר ראשונים אינו כן. אבל לשיטת הרמב"ם יש לומר כן ובזה מתורץ נמי קושיית רש"י מאתמול אכלנו מחלבה היינו נמי משום דהא דצריכין לבדוק הריאה הייני משים דחוששין למיעוט המצוי כדי לחוש לדברי ר"מ וזה לא שייכי אלא בלאו שיש בו מלקות אבל לא לענין חלב שאין בזה מלקות הילכך לענין החלב אזלינן בתר רובא אף שהוא מצוי

וראיתי בספר בא"י סי' י"ד שהקשה על סברת הנב"י הנ"ל מדברי התוס' בזבחים ד' צ"ז ד"ה ניתי וכו' כי בפסחים ובנזיר ד' ל"ז דרוצה ללמוד שם דטעם כעיקר הוא מן התורה ממשרת קאמר הגמ' דלא ילפינן מזה משום דהוי משרת וחטאת שני כתובים הבאים כאחד משרת הא דאמרן וחטאת משום דכתיב יקדש להיות כמוה שאם נגע בפסול תפסול והשתא לפי מה שכתב התוס' בזבחים שם דהא דאמרינן בחטאת שאם נגע הרי הוא כמוה קאי על כל פסולין אף שאין לוקין עליהן ע"ש וא"כ לפי זה לא הוי חטאת ומשרת שני כתובים דחטאת איצטריך למילף דאמרינן טעם כעיקר אפילו באיסור שאין לוקין עליו אלא ע"כ דאין לחלק בזה ובכל ענין אמרינן טעם כעיקר ע"כ

ולדעתי אין זה קושיא כלל דהא לפי סברת התוס' דיקדש דכתיב בחטאת קאי נמי על כל פסולין שבקודש א"כ ממילא קאי נמי על מחוסר זמן ומחוסר זמן הא אינו נפסל אלא משום לאו הבא מכלל עשה כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי מזבח והיינו משום דכתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו וכו' הא לאו הכי פסיל וכמו שהביא שם הוא בעצמו דברי הרמב"ם הללו וא"כ הא בלאו הכי קשה אמאי קאמר הגמ' דחטאת ונזיר הוי שני כתובים הבאים כאחד דילמא איצטריך חטאת לומר דאפילו באיסור שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן בזה נמי טעם כעיקר ובזה לא שייך סברת המחבר הזה משום דגם זה היה פשוט להגמ' דאין חילוק ואף