אבן שתיה קא

וכן מוכח מהראב"ד גופא שם שהוכיח מדקתני בסיפא שאם היי שניהם בבת אחת זה אוסר וזה מתיר הולכין אחר הגדול וברישא לא קתני כן ש"מ שברישא היכא שהאוסר אסר קודם לא מהני אפילו אם השני גדול ממנו בחכמה ובמנין והנה שם בסיפא איתא ר' יהושע אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וזה נשנית על הסיפא היכא דהיו שניהם בבת אחת ולפי הוכחת הראב"ד הא מבואר דברישא שבא השאלה תחילה לפני האוסר אז אין חילוק בין דברי סופרים לדברי תורה וכן מבואר שם מהקושיא שהקשו מפ' אין מעמידין דאיתא התם דנפיק שיפורי דרבא ואסר ודרב הונא ושרי והקשו והא אין חכם רשאי להתיר מה שאסר חבירו והתם הא לא הוי אלא איסור דרבנן כדמוכח התם בסוגי' ועיי' בר"ן שם ד' מ' שהוא מפרש דהפלוגתא דרבא ורב הונא הוא בדג הנקרא חילק דאיתא במשנה ד' ל"ה והוא סולתניות וכתב שם רש"י שיש לחוש לאחד מאלף ביניהם שמתערב בהן דבר טמא והתם במשנה הא לא חשיב אלא איסורא דרבנן ובפרט הכא שחזי בו קלפי וחששו שמא בא ממקום אחר שנדבק מדג אחר כשר. וכל זאת אינו אלא איסור דרבנן דמדאורייתא אמרינן כאן נמצא וכו' וגם אין דרך למלוח דג טמא עם דג טהור משום דדג טהור צריכא מילחא רבה כדאי' סברא זו בר"ן ובריטב"א כאן וא"כ מה מקשה הראב"ד מהתם אלא ע"כ שבזה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן הרי מבואר להדיא שגם באיסור דרבנן אמרינן שויא נפשי' ח"ד והשתא ע"כ מוכרח הוא שגם מהנמ"י פ' י"ג דיבמות נמי אין ראי' שהוא סובר דבדרבנן לא אמרינן ח"ד דהא דברי הנמ"י הללו הם מהריטב"א שם בחידושיו כנראה למעיין שם והריטב"א הא ע"כ סובר דבדרבנן נמי שייך ח"ד כמו שהוכחתי מדבריו וא"כ ע"כ צריכין לומר דהתם שאני וכמו שחלקתי לעיל וכן מבואר דעת הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק ט"ז שגם בדרבנן שייך ח"ד. וכן מוכח מהמהרי"ט ח' א' סי' קמ"א וקמ"ב וכן היא דעת הצ"צ סי' ק"ד וכן פסק השבו"י ח"א סי' קצ"ג וכן הוא דעת המקנה בקידושין ד' ס"ה שכתב דהא דאמרינן קדשתי אותך שהוא אסור בקרובותיה שנאסר אף בשניות שהוא רק מדרבנן וכתב זאת לדבר פשוט ע"ש. וכן מבואר זאת בכמה פוסקים. הילכך לדעתי אין לסמוך על סברא זו להקל מיהו בנידן דידן אפשר להקל מטעם שכיון שאומר שטעה בדמיונו על בשר אחר שהובא שם בזה הא דעת כמה ראשונים שכל היכא שאמר שטעה זה גופא אמתלא היא ולא צריך לאמתלא אחרת וכמו שמפרש הספר התרומה והמרדכי הא דכתובות ד' כ"ב באמרה טמאה אני שהעובדא היתה שמתחילה אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני ואמתלא שלה היתה זאת גופא שטעתה שסברה שזה הי' הרגשת דם נדה וטעתה בזה שהיתה הרגשה אחריתא זאת נחשב ג"כ לאמתלא עיי' בתו"ש סי' ב' ס"ק ע"ז וכן באמת הסברא נותנת כן דהא בעדים שהגידו עדותן כתבו רוב המחברים שאינן יכולין לחזור בהן אפי' באמתלא כמו שהאריך בזה החו"ד בסי' קפ"ה וכן פסק הח"ס בחלק אה"ע סי' ע"ז ואפילו הכי קי"ל שבטעות שיכולין לטעות נאמנין לומר שטעו ואין בזה משים חוזר ומגיד כדאיתא בח"מ סי' כ"ט סעי' א' והוא מהירושלמי פ' יו"ד דשביעית וא"כ מכש"כ בבעל דבר גופא שנאמן לומר שטעה במידי דשכיח ועיי' בש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו. ובזה אמרתי ע"ד הדרוש במה שהוכיח הרמ"א בתשו' סי' ב' דאמתלא מהני אפי' לאחר שלשים יום והוכיח זאת מיצחק ורבקה בשנותו את טעמו לפני אבימלך באמרו לו אחותי היא ואע"ג שהוחזק כמה ימים כדכתיב ויהי כי ארכו לו הימים והוחזק לפני כל שהיא אחותו ואחותו אסור לב"נ ואפ"ה שמש עמה אח"כ אלמא דאמתלא מהני אפילו לאחר שלשים יום ע"ש אמנם שיטת כמה פוסקים דלאחר שלשים יום שוב לא מהני אמתלא עיי' באה"ע סי' י"ט ויש לומר לשיטתם כי התם הא פירש"י בפ' וירא על הפסיק ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך אבל פרעה אמר קח אשתך ולך שהיה מתירא מפני העם שהם שטופי זימה אבל אבימלך לא הי' מתירא בזה ע"ש נמצא שבאמת אנשים הללו היו נזהרים מזנות רק יצחק טעה בזה ואחר כן כי ארכו לו הימים וראה שהם נזהרים מזנות כמו שפירש"י שם אמר מעתה אין לי לשמור עוד מאחר שלא אנסוה עד כה וכו' א"כ מה שהי' מתירא מהם היה זה טעות מעיקרא וטעות הא עדיף מאמתלא והילכך מהני אף לאתר זמן מרובה אבל אמתלא לחוד יכול להיות שבאמת אחר שלשים יום לא מהני ויהי' האיך שיהי' עכ"פ זאת מבואר מכמה פוסקים שנאמן לומר שטעה ואף שכמה פוסקים חולקים ע"ז כי דוקא אמתלא נאמן לטעון אבל לא טעות וגם צ"ע קצת מחכם שאסר לשיטת הראשונים שהבאתי מ"מ הכא כיון שעכשיו הוא רק איסור דרבנן דדם שבישלו אינו אלא מדרבנן וגם זה הוא דבר המצוי לטעות בזה שמתחלף חתיכה בחתיכה יש להקל ומותר גם הוא בעצמו לאכול כנלע"ד

סימן מא

שאלה ביאגדעס האדומים לאחר הריקוח הוריקו אותם לתוך כלי שהיה שם הרבה מים משריית בשר שנתאדמו מחמת הדם של הבשר ונתערבו הרבה מהמי שרייה עם היאגדעס וספק הוא אם יש שם ששים והוא הפסד"מ

תשובה אחרי שהוא הפסד"מ אמרתי כי אולי יש לצדד בזה עפ"י שיטת הראשונים דסברי דדם שמלחו אינו אסור רק מדרבנן והטעם הוא מפני שאז אינו ראוי להקרבה כדאיתא במנחות דף כ"א לפי זה ה"נ כיון שנתערב בהרבה מים דאינו ראוי נמי להקרבה לא הוי בזה ג"כ רק איסור דרבנן לחוד. ואף שסברא זו לא נמצאה לא בש"ע ולא בדברי אחרונים אכן מצאתי כן להדיא בספר איסור והיתר כלל ו' סי' י"ט וסי' כ' שפסק שם להלכה דדם שנתערב במים אפילו אם אין ששים במים נגד הדם מ"מ מאחר דאינו ראוי להקריבו ע"ג מזבח שוב אין בהם רק איסור דרבנן לחוד. ומבואר שם ג"כ דהאי אדמומיות הנעשה בהמים ע"י שריית הבשר קודם מליחה אינו אסור רק מדרבנן מהאי טעמא גופא דזאת אינו ראוי להקרבה ומיירי שם אף אם אין בהמים ששים שאם יש ששים נגד הדם כתב שם בכלל י"ח דבלאו הכי מותר משום דהדם נתבטל הוא במים ע"ש ונראה שהאו"ה מפרש דהא דתנן במשנה במנחות דף כ"ב דדם שנתערב במים אם יש בי מראה דם כשר להקרבה דמבואר הוא דע"י תערובות מים לא נפסלה מפרש הוא כמו שמפרשים התוס' שם ובסוטה ד' ט"ז ע"ב ד"ה מביא דמיירי דוקא שיש בו ממשוח של דם ולא רק מראה דם לחוד ע"ש

מיהו אי לאו דברי האיסור וההיתר הי' אפשר לדחות שאין ראי' מהתוס' לנ"ד משום דאפשר לפרש דמה שכתבו התוס' דמשום מראה דם לחוד לא נחשב לדם מיירי היכא דאיכא במים ששים נגד הדם ומ"מ הוי אמינא דלא בטל משום דכיון דנשתנה המים למראה דם דינן לכל מילי כדם קמ"ל דאפילו הכי לא נאסר בשביל כן אבל כל היכא דליכא ששים במים נגד הדם זה נקרא מראה דם ממש ואסור מן התורה ואם נפרש כן דברי התוס' תתורץ קושית רע"א בהגהותיו בסוטה ד' ט"ז דהתוס' במנחות ובסוטה שם הוכיחו דבעינן דוקא מראה דם ממש ולא סגי במראה אדמומית לחוד מהא דאם איתא דבמראה אדמומית כל דהו נמי דינו כדם א"כ האיך הוכיח ר' יהודא התם דמין במינו לא בטל מהא דלא בטל דם השעיר שהוא מיעוט בדם הפר המרובה וע"כ הוא משום דמין במינו לא בטל ומה ראי' היא זו הא שאני התם דכיון שאם היה של פר מים היה בודאי ניכר בו המראה דם השעיר וכיון שאם היה מים היה בו מראה דם משום הכי לא בטל וא"כ מנ"ל להוכיח מזה דמין במינו לא בטל אלא ע"כ דבעינן דוקא מראה דם ממש והילכך אם היה דם הפר מים אז ע"י דם השעיר לא היתה בהמים מראה דם ממש משום הכי הוכיח ר' יהודא שפיר דע"כ הוא משום