אבן הראשה צח

והיא בריאה שמותרת לשמשנו כשאין מי שישמשנו זולתה דכיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו ולהרגל דידה לא חיישינן שאינה תובעת בפה (ע' עירובין דף ק') וגם אין בו כח להתאוות ולהתקשות אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שיתגבר עליו יצרו ויפייסנה ואע"ג דבפ"ק דכתובות משמע איפכא דקאמר כאן באבילות דידיה אסור כאן באבילות דידה שרי ופרש"י דבאבילות דידה אינה שומעת לו אף אם תתגבר יצרו עליו יש לחלק בין מניעה דאבילות ובין מניעה דתשש כח הגוף עכ"ד והובא בש"כ יו"ד (סימן קצ"ה ס"ק י"ט) וה"נ יש לחלק בין מניעה דאבילות שבימי אבלה לא תשמע לו משא"כ במילי דאיסורא ועבירה בעלמא שנשים דעתן קלות ונוחות להתפתות (וכמ"ש בקדושין ודף פ') שלא יתייחד עם ב' נשים כאשה שמתיחדת עם ב' אנשים הואיל ונשים דעתן קלות עליהן וע' ע"ג ודף י"ח) בפרש"י ובבכורות (דף ל') באשה שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין ע"י נשאת לע"ה והיתה קושרת לו קשרי מוכס ע"י והגם דלחכמים א"צ לקבל ד"ח מ"מ מודו שדעתן קלות) וכשהבעל הוא חשוד יש לחוש טפי לקלקולא וכמ"ש בתה"ד שם דאין הרגל עבירה תלוי אלא בו ומש"ה כשהוא שוגג ואינו חשוד לעבור על האיסור ל"ח שיבא עליה הגם שהיא חשודה ע"ז דהעיקר תלוי בו שהוא תובע בפה ומפתה אותה. וגם דכיון שמפרישין אותם שלא יהיו בשכונה אחת אין לחוש אלא כשהבעל חשוד שהוא מחזר אחריה ולא כשהיא חשודה דאשה לא ניידא כמ"ש בנזיר (דף י"ב) וע' כתובות (ס"ז) וע' כתובות (דף ס"ד) מי שוכר את מי והגם דהאידנא אינן כלואות בביתן מ"מ אין דרכן להחזיר ברחובות כ"כ כל שאינה פרוצה ביותר [ועמ"ש הש"מ שם בכתובות דכשלא בעל שיצרו מתגבר עליו ירבה להפציר בה ותשמע לו גם באבילות דידה ודעת הרבה מהראשונים דגרסי להיפוך דבאבילות דידה חיישינן טפי לקלקולא ודלא כפרש"י וקצת פרש"י לטעמיה בקדושין (דף פ') ד"ה ורבנן דבשעת אנינות תביר יצריה ולפירוש התוס' מייתי עובדא שאפי' בשעת אנינות נתגבר יצרה עליה אמנם הש"מ כתב גם לפרש"י הא דאפי' בשעת אנינותו יצרו מתגבר עליו וע' סוכה ודף נ"ב) רש"י ד"ה וספדה ועמ"ש במק"א בשם הראב"ן בההיא דיבמות (דף קט"ז) ספדי בעליך קרע מאניך סתרי מזייך ומ"ש המ"א או"ח (סי' ע"ה ס"ק ג') מרפ"ב דכתובות וע"ש בירוש' כגון אלו שיצאו ביוה"כ כו' ובמפרשים דהוי כנתינת אפר מקלה כו' עמש"ש. וגם להגירסא שלפנינו בלא"ה י"ל דמש"ה באבילות דידה שרי ומשום שאינה כוחלת ופוקסת ואינה מתקשטת והיא עצובה ואבלה ומתגנית עליו ואינו מתאוה לה כ"כ כמו כשהיא אינה אבילה ואינה נוהגת בפניו אבילות אלא משום כבודו. ועכ"פ הרגל עבירה אין תלוי אלא בו ומש"ה דוקא אם הבעל עבר במזיד צריכה גט דחיישינן לקלקולא]

וגם אי חייב לגרשה מטעם קנס ג"כ י"ל שאינו חייב לגרשה אלא כשהוא פשע בדבר שהזיד לישאה באיסור וקנסוהו לגרשה ומדינא גירושין תלוי ברצון הבעל אלא שתקן ר"ג שלא לגרשה שלא מרצונה משא"כ כשהוא לא הזיד בדבר אין לחייבו לגרשה שלא ברצונו משום קנסא דידה והגם דפעמים שצריך לגרשה משום קנסא דידה י"ל דכיון שצריך שיאמר רוצה אני וצריך רצונו מה"ת א"צ לגרשה אלא כשפשע בעצמו וגם עיקר הקנס והפסד בגט הוא להבעל שמשלם שכר סופר ועדים וכל מה שקנתה כו' ונס כשתחפוץ לחזור ולהנשא לו יפסיד הוצאות הגט והגם דבעלמא אדרבה גירושין קשה טפי להאשה ועמ"ש הד"מ יו"ד לסימן רכ"ח ס"ק י"ד) בשם מהר"ם פאדווא דדוקא איש עושה טובה לאשה כי לזכר מצויות נשים הרבה דטב למיתב טן דו כו' ולאשה אינם מצויים אנשים ולכך היא צריכה היתר לפניו אבל לא הוא בפניה וע"ש בש"כ וס"ק נ"ה) ובב"ק (דף ק"י) וש"נ [ויש להעיר בזה ממ"ש התוס' בתענית (דף ח') ד"ה בחולדה ומשמע התם דל"מ התרה מדהוצרך לגרש את אשתו לישאה והתם הוא עשה לה טובה והיא לא עשתה לו טובה שנתרצית לו כדי שיעלה אותה מן הבור וצ"ע] ועיין יבמות (דף פ"ה) רש"י ד"ה זה הוא מרגילה כו' היא מרגילתו האשה רוצה להנשא יותר מן האיש וע"י הגירושין יבא פעמים שלא יחזור וישאנה אכתי לא שייך זה הכא שתלוי בדעתו ואם רוצה לגרשה צריכה לקבל הגט כיון שהוא שגג והיא הזידה לעבור ולהכשילו באיסור ורבו המחמירין אפי' בשוגג וכמ"ש הרמ"א ונהי דקיי"ל להקל יוכל לומר לא בעינא להכניס את עצמי בקולות שאינו אלא משום צד הדחק וכיון דהוי במקום מצוה שרבו המצריכין גירושין דוקא וגם היא הזידה והכשילתו לכאורה לא תקן ר"ג ואם רוצה לגרשה (ע"פ חוקי הממשלה יר"ה) צריכה לקבל הגס וגם עיין (סי' ל"ט סעיף ה') שהמקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין כו' או נדרים שדרך ב"א להקפיד עליהם ה"ז מקודשת מספק וע"ש בפ"ת בשם הג"מ דלענין איסור רגמ"ה לא החמירו וכיון שהיא הטעתו ואילו ידע שיצטרך לפרוש ממנה זמן מרובה וכשהיא מעוברת פעמים שיצטרך להמתין זמן רב לא היה נושאה הוי כמום שלא ידע הבעל ושהדרך להקפיד ע"ז ואין לומר בזה דחזקתו ששמע ונתרצה דשאני מומין דאסיק אדעתיה לחקור ולבדוק פ"י קרובותיו משא"כ דבר כזה דלא מסיק אדעתיה לחקור משום דהוי מילתא דלא שכיחא והוא סומך עליה שלא הנשא באיסור שגם היא יודעת שאח"כ יחייבו אותם להפריש או לגרשה וגם הוא סומך עצמו על מסדרי קדושין שעליהם, לחקור במילתא דאיסורא בדבר האפשר לברר וכיון שהטעתו ודרך להקפיד ע"ז ורבו המחמירין אף בשוגג צריכה לקבל: הגט כשרוצה לגרשה ועמ"ש הב"ש (סימן קי"ז ס"ק כ"ד) דגם בשאר מומין אם היו בה מומין ולא ידע י"ל אותה כיון דעשתה שלא כהוגן יע"ש וכיון דבלא"ה בידו. לגרשה ממילא כדנימא שהוא מחוייב לגרשה אין קנס זה אלא להבעל שאינו רוצה לגרשה ובדעתו להחזירה אחר הזמן ויפסיד הוצאות כמ"ש ומש"ה י"ל דכשהבעל שוגג והיא הזידה לא קנסינן ליה והדבר תלוי בו אם לגרשה או לפרוש ממנה עד אותו הזמן והגם שחיוב הגירושין הוא קנס גם לה ומתוך שיגרשה קרוב הדבר יותר שלא יחזור וישאנה מ"מ י"ל דלא קנסינן להבעל ששגג בדבר. ובנ"ד שיש רק איזה ימים להמתין וגם בודאי אינה מעוברת שהיה בעלה הראשון מרוחק ממנה זמן רב ממילא ליכא מום וקפידא כ"כ ומ"מ כשהיא הזידה יכול לגרשה [ע"פ חוקי הממשלה יר"ה] משום קנס ושיאמר אין רצוני להכניס א"ע בקולות וכמ"ש ומבואר דא"ש מה שא"צ לגרשה כשהיא הזידה משום דהקנס בחיוב הגירושין אינו אלא להבעל וגם כבר נתבאר דכשהוא מזיד וחשוד לעבור על האיסור חיישינן טפי לקלקולא [ועמ"ש הרמ"א דלענין כתובה ע"ל (סעיף י"ב) ולכאורה לפמ"ש בשו"ת הרא"ש וכלל נ"ג) הטעם דמעוברת חבירו הוא מרגילה ולא היא מרגילתו דאשה חסה על בנה אלא שהוא אומר לה שאם תלד יכלכל הילד שלא ימות וכיון שהוא מרגילה יש לה כתובה לא שייך זה גבי ניסת תוך ג"ח ובפרט כשהוא שגג והיא הזידה דבודאי היא מרגילתו וכשהיתה פרושה מבעלה מכבר ידעה שאינה מעוברת. וגם להטעם שכתב הרא"ש דשאני שניים שעומדת כל ימיה באיסור לכך תצא בלא כתובה אבל מעוב"ח אסרו חכמים משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ואיסור זה בשעת נשואין הוא ועתיד לפסוק לכאורה התם היינו כשעבר ונשא במזיד משא"כ כשהיא הטעתו ואילו ידע הבעל מזה