אבן הראשה צה

ולא שייך לומר אאמע"ר. ובזה יתיישב מה שתירצו התוס' דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו ואיכא למימר דלא נתכוין והא דשונא אינו גולה כה"ג דומיא דאוהב גולה שאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ולכאורה קשה דא"כ אוהב אמאי גולה והא יכול לפטור עצמו לומר מזיד הייתי אף שיש רגל"ד כיון דאיכא למימר נמי שנתכוין (וע' סנהדרין דף ל"ז אי גם בד"מ לא אזלינן בתר אומדנא) ועפמ"ש י"ל דכיון שיש רגל"ד שהיה שוגג ובלא דבריו היינו מחזיקין אותו בודאי לשוגג שוב אינו יכול לומר מזיד הייתי דאאמע"ר ועמ"ש התוס' ביבמות (דף כ"ה) והיש"ש ב"ק (פ"ח אות כ"ג) והאו"ז ה' פסחים (סימן רכ"ג) ומש"ש. ועכ"פ מש"ה יוכל לומר שוגג הייתי כדברי העדים וגם הוא דבר המצוי להתחלף שאינו ניכר אם הוא חלב או שומן וצריך בקי להבחין (וע' כריתות י"ח ומ"ש לעיל סימן י"א) ונאמן כמו"כ לומר מזיד הייתי לפטור עצמו מקרבן כמ"ש התוס' שעושה תשובה ואינו רוצה להביא חב"ע משא"כ הכא דיש לחוש שמשקר כדי שלא יחייבו אותו לגרשה וגם בישראל שיכול להחזירה אחר הזמן ועד הזמן בלא"ה צריך הפרשה אכתי אפשר שחושש שמא לא תחפוץ להנשא אליו שנית או שהוא חס על שכר הסופר ועדי הגט וגם גנאי הוא לו לגרשה ולחזור ולישאנה י"ל דלא מהימן ושאני התם דא"א לחייבו קרבן דשמא הוא חב"ע. (וכן גלות א"א לחייבו מספק משא"כ הכא לענין גירושין)

אמנם מצינו בחו"מ (סימן נ"ד סעיף כ"ד) לענין פסול מחמת עבירה שאם ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת צריכים להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא ובריב"ש (תשו' שי"א) הובא בב"י דאע"פ שאין רוב העולם טועין בזה כיון שהשכחה מצויה אפשר שזה שוכח הוא ועיין או"ח (סימן קיח סעיף ח') דשכחה מקרי אונס ובמ"א (ס"ק י"א) שהביא ממ"ש ביו"ד (סי' רל"ב) דכתב מחלוקת בזה ומש"ש די"ל דשאני התם דהוי תחלתו בפשיעה דכיון שנשבע לעשות ביום פלוני יש לו לעשותו בשחרית כדי שלא יבא לשכוח ולעבור על שבועתו והוא אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח אח"כ ולא עשהו לא מקרי אונס דהוי תחנתו בפשיעה ועמש"ש מהא דפרש"י בפסחים (דף נ"ט) ד"ה ומחו"כ כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו כו' ומההיא דפסחים (דף ס"ו) שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו כו' וכמה סוגיות. ומ"ש הרמ"א (סעיף ה') דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי להכשיר עצמו והוא מדברי הרשב"א (תשובה תר"ע) דמי שטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר את עצמו למסור לו את השבועות דא"כ אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות דיכול הוא לטעון שכחתי וכדאמר בכתובות (דף ל"ג) גבי עדים זוממין אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין כו'. (דשבועה חמירא לאינשי טובא וע' ב"מ (דף ה') והו"ל דקדק ולזכור ולא להסיר הדברים מלבו וכיון שאינו מדקדק בזה אין לסמוך על עדותו ושבועתו לומר שמדקדק שלא יהא בטעות ודוקא אילו היה ידוע ששכח לא היה אפשר לפוסלו משום זה) היינו לענין נאמנות לעדות ולשבועה לגבי אחרים משא"כ הכא שאין הנאמנות אלא על עצמו ששגג דשפיר מהימן. וע"ש בש"כ (ס"ק ז') שכתב דזה קאי לסברא הראשונה וביאר כוונתו בנה"מ דמהא דנקט דינא בעבר על השבועה ולא נקט סתם דמי שבאו עדים עבר עבירה אינו נאמן לומר שהיה שוגג מוכרח לומר דבשאר עבירות הוי זה מילתא דפשיטא ומשום דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור ודוקא בשבועה שנשבע על דבר היתר דלא בדיל מיניה ס"ד דנאמן לומר שהיה שוגג וקמ"ל דא"נ ולזה מוכיח הש"כ דמיירי בשבועה דלהבא שבשעה שנשבע היה עדיין דבר היתר ושבועה דלשעבר שצריך ליזהר בשעת מעשה אם אינו נשבע לשקר כשאר איסורין דמי. ולענ"ד ביאורו מוקשה דהא הרשב"א שם בתשובה כתב שאינו חשוד על השבועה אלא מי שבשעת השבועה נשבע לשקר אלא שהרמ"א הוכיח מדברי הרשב"א שמבואר בדבריו שאילו יש לו דין חשוד גם בשבועה דלהבא אינו יכול לטעון שוגג הייתי והרשב"א הוכיח זה דא"כ אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות כו' ולסברת חילוק הנה"מ יקשה דהא לא מוכח מידי דלעולם י"ל גבי שבועת העדות שנשבע שאינו יודע לו עדות דבהאי שעתא שנשבע עובר על שבועת שקר ורמיא עליו למידק בשעת מעשה ולזכור היטב אינו יכול לומר שכחתי משא"כ בשבועה דלהבא דלא רמיא עליו למידק כולי האי ומוכרח דלא מחלק בזה ואדרבה בשבועה צריך לדקדק ולזכור ביותר וכוונת הש"כ פשוט כמ"ש בהגהות אמרי ברוך דמלשון הרמ"א שעבר על שבועתו מבואר דמיירי בשבועה דלהבא

ועמ"ש הגאון ח"ס זצ"ל (תשובה קמ"ו) בעובדא שאמר הבעל שלא ידע שיש איסור בדבר שאחד הורה לו דסגי המתנת י"ח חודש שצריך לברר מי הורה לו כן ולמה לא שאל החכם בעירו דנראה מזה שהוא מזיד וקיי"ל ביו"ד גבי טבח שאינו יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי ודברי הגאון ז"ל ברורין בלא שום פקפוק בעובדא דידיה. אמנם מ"ש להוכיח מהא דגבי טבח כו' צ"ע לענ"ד דהא שאני התם כמ"ש הרשב"א (תשובה כ') שכל טבח שיצתה טרפה מתח"י אסור לאכול משחיטתו דה"ז פושע או שהוא אינו חושש אם מאכיל את הטריפות שהוא אינו זהיר וכל זה למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור ולא דמי לההיא דיבמות (דף קכ"א) דאמר מיטעא טעינא דהתם טעה וחשב כו' אבל כאן שהטריפות ידועין הן ואם לא נודעו לזה אינו ראוי למנותו טבח ולסמוך עליו כלל. ובתשובה (תרל"ב) הוסיף שמצוי הוא לשקר ולומר שוגג הייתי יע"ש והיינו דלענין שאחרים יסמכו עליו כיון שרואין שאינו זהיר בדבר א"א למנותו טבח לפי שפעמים יבא למכשולים כיון שאינו זהיר ומקפיד משא"כ הכא שאינו לענין להכשיל לאחרים אלא לענין אם צריך גט בין אי הוי מטעם קנס בין אי הוי מטעם חשש קלקול כל שנתברר שהוא חשוד בדבר וד י"ל שנאמן על עצמו לומר שהוא שוגג ושהוא בחזקת כשרות וגם שאני טבח דאמר סוף קדושין הכשר שבטבחים כו' ופרש"י ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן וע' ביצה (דף כ"ה) נטיעה מקטע רגליהון דקצביא כו' (ועיין בכורות (דף ל"ה) כהנים הוא דחשידי אמומי כו' ובסנהדרין דף כ"ו שנחשדו להשהות שביעית כו' דמורו בה היתרא) וכיון שהן חשודין ביותר והכל צריכין לסמוך עליהן בודאי יש להחמיר להעבירו כשיצתה טריפה מתח"י וכדי שיהא נזהר לדקדק [ועמ"ש הרא"ש בנדרים ריש פרק השותפין דמשמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא את עצמו לידי מכשול יע"ש] ואם נאמין לו ששגג לעולם יאמר כן ולא ידקדק בדבר וברוב הפעמים הוא דבר שא"א לברר וצריכין לסמוך עליו והממונה ע"ז צריך שידע ולא יעלם ממנו דבר וע' ש"כ (סימן קי"ט ס"ק ל') ומ"ש (ס"ק כ"ה) דדוקא לענין איסורא אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי אבל לא להוציא ממון דאפשר שוגג היה וא"כ הכא שאינם חשודין בדבר ואין צורך הגט נוגע אלא לעצמן וגם הוא דבר שא"צ לסמוך עליהם שבנקל יש לברר הזמן שנתגרשה אחר דרישה וחקירה מעט לראות כתב הפטור וכדומה וכן עניני עיבור והנקה יש לברר ולידע בקל ודאי י"ל שנאמנים וא"צ לגרשה ובגט מחסרין ליה ממונא ג"כ שכר סופר ועדים וע' ב"ק (דף קי"ב) כיון