אבן הראשה צג

כ"כ שא"ר להולדה) והא דפרש"י לגדל ולדות לאו דוקא אלא שאינה עומדת לאכילה ואחר שחיטה שעומדת לאכילה מותרת לב"נ וקרא דאך בשר בנפשו וגו' ס"ל דלמשרי שרצים הוא דאתא כמ"ש הש"ס והא דאמר רב אחא בר יעקב שאין מזמנין ב"נ על בני מעיין היינו משום דס"ל כתנא דיליף איסור אמה"ח לב"נ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דממילא שייך האיסור גם במפרכסת שנפשו בו (ועיין בחולין (דף ל"ו) כריתות (כ"ב) חולין (פ"ז) ומ"ש הרמב"ם לענין החיוב על דם) ומש"ה פסק הרמב"ם דמפרכסת אסורה לב"נ לפי שכתב שהוסיף לנח אמה"ח שנאמר אך בשר בנפשו וגו'. ומצאתי להכו"פ שכתב טעם אחר דלמאן דיליף האיסור מאכל תאכל אין האיסור אמה"ח מפורש רק שיש רמז המרמז שנאסר להם אמה"ח שאיסורו מפורש בתורה לישראל ופירושו על פרטי הלאו הנאמר בישראל ושפיר קשה מי איכא מידי דאיך תחלק לאו אחד לשני פירושים דלישראל אין מפרכסת בכלל ולב"נ הוא בכלל דלא שייך לומר הטעם דלאו בני שחיטה נינהו שאין אנו דנין על טעם הדבר אלא שאין מקרא אחד סובל פירושים מתחלקים ולמאן דיליף מדכתיב אך בשר בנפשו שנאמר איסור אמה"ח בפירוש י"ל שאסור לב"נ משום דלאו בני שחיטה נינהו. ולענ"ד תירוצו מוקשה דהא גם במה דכתיב אכל תאכל מפורש איסור אמה"ח להך מ"ד וכדפרש"י לפי שאינה עומדת לאכילה ובדוחק י"ל דכיון דלא אסרינן מאכל אחר שאינו עומד למאכל אדם כשהוקצה לדבר אחר ש"מ דאיסור אמה"ח אינו אלא דרך רמז ולפי שהאיסור מפורש בתורה לישראל אמנם יותר י"ל בפשיטות דממילא א"א למעט מפרכסת לפי שעומדת לאכילה

ולכאורה קשה הא דקאמר הש"ס אמה"ח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והדר פריך ואידך דיליף מקרא אחרינא למאי אתי לדידיה קרא דאך בשר בנפשו והוצרך לתרץ דההוא למישרי שרצים הוא דאתא דהא הו"מ דשפיר אצטריך קרא דאך בשר בנפשו לאסור אמה"ח לב"נ דמקרא דאכל תאכל ולא אמה"ח לא הוה ידעינן אלא שנאסר אמה"ח לאדה"ר שלא הותר לו בשר לאכילה להמית ולאכול והוצרך הכתוב לאסור אמה"ח כמ"ש התוס' משום דהא שלא הותר לו בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאיליה שריא ואתא לאפוקי אמה"ח דאפי' נפל מאליו אסור וא"כ פשיטא דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה (אלא למלאכה או לגדל ולדות) כיון שאסור להמיתה ולאכלה ואינה עומדת לכך שתמות ושיאכלנה כשתמות מאליה מחמת זקנה או חולי (או שיפול ממנה אבר בחיותה) ולנח שהותר לו בשר י"ל שעומדת לאכילה להמיתה ולאכלה כיון שבידו לעשות כן וממילא הויא גם בחייה טפי בכלל אוכל ולזה הוצרך קרא דאך בשר בנפשו לאסור אמה"ח לב"נ (ודוחק לומר דס"ל להש"ס דכיון שנאסר אמה"ח לאדה"ר ידעינן ממילא שאין היתר אכילת בשר מתרת לאיסור אמה"ח דז"א כיון די"ל דדוקא מקודם נאסרה לפי שלא היתה עומדת לאכילה) וכדי ליישב זה ההכרח לומר דס"ל להש"ס דהוי מילתא דפשיטא דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה ודגם לאחר שהותר בשר לא דמי לפירות האילן וא"כ הוי האיסור מפורש בתורה גם להך ילפותא ואינו דרך רמז בעלמא ומוכח כמ"ש

ודבר מה שהוקשה לו שיטת הרי"ף פ"ק דגיטין שכתב לבאר הא דקאמר אהא דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין דההיא משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דהיינו דכיון דשייר ליה קרקע כיש וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא, ותמה ע"ז דכיון שאין האדון צריך שטר על השדה שלו אינו פוסל הגט וכל תנאי גיטין לא פסלינן אלא משום גזירה אטו חוץ ומה לנו יותר זכות הנותן מגט שכתוב בו ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואפ"ה כשר מדינא אי לאו משום גזירה דחוץ. מיושב להרי"ף לטעמיה הביאו הטור אה"ע (סימן קמ"ז) וז"ל ויותר מזה מחמיר רב אלפס שכתב בתשובה הנותן גט ע"ת צריך שימסור הגט לאשה כו' אבל לכתוב התנאי בתוך הגט או מאחריו אינו רשאי שאם כתבו בתוכו ה"ל לבעל זכות בגוה ואינו כריתות כו' יע"ש וגם הרמב"ם החמיר שם ולטעמיה שכתב בפ"ז מעבדים כטעם הרי"ף דג"ש צריך שיהא ענינו דבר הכורת ושלא ישאר לאדון בו זכות ולפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסיי קנויין לך חוץ ממקום פלוני אין זה כורת והגט בטל יע"ש. וגם לא דמי לע"מ שתתני לי ר' זוז שאין הגט חל עד שנותנת לו זה (ואז הוא דאיגלאי מילתא דמשעת נתינה הוי גיטא) ואחר הנתינה הוי גט בלא שום תנאי ושיור ולא נשאר לו שום זכות בגופו של גט משא"כ הכא שיש לרב זכות בשטר השחרור אחר שחל השחרור, ועמ"ש בחידושי הגרע"א ליישב דלא קשה מההיא דגיטין (דף מ') דא"ל צאי בו והתקדשי בו דהגם שיש זכות להרב בענין הקדושין מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקדושין ג"כ מקרי שטר שלה משא"כ הכא דאילו כתב לו כל נכסיי ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר המוכר כותב שטר ללוקח ומש"ה לגבי הך דחוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בזה השטר כאילו הוא שטרו ע"ש והתם דהוי גט כשתתן לו הר' זוז א"צ לשום שטר על המעות שנתנה לו והכא הוא שיש לו זכות בשטר שכתוב בו שלא הקנה לו קרקע פלוני (וכשמקבל הגט שחרור בעצמו דמהני משום דגיטו וידו באין כאחד צריך יותר שלא יהא בו זכות להרב שלא יהא עי"ז כיד רבו וע' קדושין (כ"ג) ורשב"ם ב"ב (דף פ"ה) משא"כ בגט אשה שאינה קנויה לבעל ע' גיטין (דף ע"ז) ויש מקום לומר עפ"ז דלענין שחרור צריך טפי שיופקע כח וזכות רבו לגמרי כדי שיוכל העבד לקבל וגם כשאחר מקבל שנחשב כשלוחו יש לחלק קצת אך אין צורך לזה וכמבואר). ואומר שלום וברכה ירים ה' הצלחתו כאות נפש דודו הדו"ש חפץ טובו ואשרו

סימן לו

להרב הה"ג ר' בצלאל נ"י

קבלתי מכתבו היקר דבר מה שנסתפק מעכ"ת בהא דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן איך היה הדין בימים הקדמונים] בראובן שהשכיר בית לשמעון לזמן קצוב ובתוך הזמן השכיר ראובן הבית ללוי לאחר שיכלה השכירות של שמעון והשכיר ללוי גם בית אחר שלו שאינה שכורה לשום אדם והחזיק לוי השוכר בהבית שאינו שכור אם קנה באותו חזקה גם הבית השני השכירה עדיין לשמעון, דלכאורה לפמ"ש הרשב"ם הטעם דהחזיק באחת מהם קנה כולם דהוי כאילו עשה חזקה בכולם לא עדיף מאילו עשה החזקה גם בהמקום השני והתם לא מהניא חזקה כיון שקנויה עדיין להשוכר הראשון או דנימא דכיון שהוא ברשותו להשכיר בקנין כסף אף קודם שנשלם זמן הראשון וע' פ"ת סימן (שט"ו) ודוקא קנין חזקה ל"מ משום דהוי כמו שלא החזיק בשל המשכיר לפי שקנויה עדיין להשוכר הראשון ממילא הכא שהחזיק בשל המשכיר בהבית שאינו שכור מהני לקנות גם הבית השני ונפש מעכ"ת אותה לדעת את חות דעתי הקלושה, ולענ"ד היה מקום לפשוט זה ממ"ש