אבן הראשה צב

דמפקד דינא כו' [וכן משמע מכפל הלשון ביומא קמא דריש שתא דמשמע דוקא יום א' של ר"ה הגם דלרב יוסף גופיה דאמר בביצה (דף ה') דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה משום דהוי דבר שבמנין כו' הן קדושה אחת ולא הוי משום ספיקא דיומא לחוד ואלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם וכיון שהקדישו ב"ד גם ליום שני הוא קדוש למעלה כיום הראשון. דמ"מ לא חיישינן כל כך ביום ב' דדלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי לפי שכבר נתרפה תוקף מדת הדין ע"י התפלות והתקיעות של יום ראשון וכמבואר בספרים וקדושת ר"ה בודאי מתחלת מיום ראשון וגם ידעינן בקביעא דירחא. אבל לפרש"י דדוקא משום דמוספי כל השנה הם שבח וסיפורי מעשה ובלא"ה היינו חוששין אף בכל השנה ממילא ה"ה יום ב' של ר"ה דג"כ מתפלל זכרונות ושופרות והגם שכבר נתעורר מדת הרחמים ע"י התפלות והתקיעות של יום ראשון קשה לכאורה לומר דיותר אין להקפיד ביום ב' של ר"ה מבכל השנה]. ואולי י"ל דמש"ה פרש"י כן משום דלרב יוסף קיימינן ואיהו הוא דאמר בר"ה (דף ט"ז) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום [ובנדרים (דף מ"ט) איתא רבא ושם הגירסא בלשון אחר] ולטעמיה בברכות (דף י"ב) דקאמר מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט דר"י לטעמיה שאדם נידון בכל יום ומש"ה אומר בהעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ כבכל השנה וא"כ יש לחוש לדידיה בכל השנה דלמא מפקד דינא ודוקא משום דמוספי כל השנה הם שבח וסיפורי מעשה לא חיישינן לזה. ובטו"א הקשה דלר' יוסי מה ענין מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בר"ה ושיעלה זכרוניהם לפני ומה היום מיומים וכן הקשה מהא דבר"ה א"א הלל דאפשר מלך יושב על כסא דין כו' ומדקאמר (דף כ"ו) ור' יוסי אמר לך דקאמרת אין קטיגור כו' ותיפוק דלר' יוסי שופר לאו לזכרון אתי כיון שנידון בכל יום ומקרא דכי חק לישראל ומשפט לאלהי יעקב דקאי אר"ה והקשה מדוכתי טובא. ולענ"ד י"ל דר' יוסי מודה שהאדם נידון בר"ה והוא מחסדי הי"ת אשר יעד הימים האלה לימי דין ומשפט באשר אם ידון האדם כפי מפעלו בכל עת ורגע מי יעמוד במשפט ומלך במשפט יעמיד ארץ וכל דרכיו משפט וע' ב"ק (דף נ') ובידעו אשר ביום הזכרון הוא נשפט כפי מפעלו הוא מתעורר לשוב לה' ולבחור בטוב ובשמעו קול השופר הרומז לומר נרדמים הקיצו מתרדמתכם כו' כמ"ש הרמב"ם מתעורר לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה ויצא צדיק במשפטו שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה וע"ש בפרש"י ועמ"ש ע"ד הכתוב איש כדרכיו אשפוט אתכם וגו' שהי"ת שופט האדם לפי דרכו ונטייתו ואם החל לעזוב דרכי הרשע ולבחור בטוב יחשב להולך בדרכי הצדק אף כי היא רחוקה עוד ממנו עמש"ש והגם שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וצריך שיעיד עליו יודע תעלומות כו' כמ"ש הרמב"ם בכל זאת נקל יותר להאדם לשוב אז לה' בתשובה גמורה מלהיות צדיק וישר כל ימי חיי הבלו. וסובר ר' יוסי שנידון בר"ה ואם יצא אז צדיק במשפטו נגזר דינו לטובה וגם כאשר יעשה הרע בכל השנה לא יתבטל הגז"ד לטובה שכבר נגזר עליו (וע' ברכות דף ז' שבת דף נ"ה שאינו חוזר בו ממדה טובה) ואם יצא רשע בהשפטו לא יוגמר עדיין גזר דינו לרעה ויהא נידון בכל יום ויום לפי מפעלו. ורבנן ס"ל דגם לרעה ח"ו נגמר הגז"ד והגם שתשובה מקרעת גז"ד של אדם ויפה צעקה לאדם גם אחר גז"ד ואפילו חרב מונחת על צוארו אל ימנע עצמו מן הרחמים כמ"ש בברכות (דף י') צריך לזה זכות וצעקה ולא בנקל הוא לפעול קריעת הגז"ד וצריך לזה רחמים מרובים ובדרושים הארכתי בזה

ועפ"ז י"ל לשיטת הסוברים דבשבת ויו"ט דעלמא א"צ לסמוך גאל"ת דשפיר פריך הש"ס דצפרא נמי לא דהיינו בשוי"ט כשמבקש צרכיו ביעלה ויבא שאומר והושיענו בו לחיים וכדומה ומ"מ א"צ לסמוך גאל"ת לפי שאינו יום צרה ובפרט שיתפלל אחר ג' שעות שאינו זמן דין [ובמוסף הגם שאומרים והשיאנו ברכת מועדיך לחו"ש הוא טפל לבקשת בנה ביתך וגו' ובש"ת הגם שאומר זכרנו וגו' אינו מעכב ואינו מעיקר התפלה וביוה"כ ל"ח לפי שאין קטיגור כמ"ש ביומא דף י"ט] ועפ"ז יתיישב קצת דברי הט"ז דהש"ס לא פריך אלא לרב יוסף לטעמיה דאדם נידון בכל יום וביו"ט (וכשחל בשבת אומר ג"כ יעו"י) יוכל להפסיק ולאחר התפלה משא"כ לפום דקיי"ל שאינו נידון אלא בר"ה ובר"ה כל היום צריך לסמוך גאל"ת שהוא יום הדין לכל השנה ממילא בלא"ה אין לדחות תפלת יוצר שזמנו אז וצריך לסמוך גאל"ת ועמ"ש במק"א בזה

סימן לה

לבן אחי הרה"ג מו"ה יהושע מרדכי נ"י

דבר מ"ש במכתבו ליישב קושיית התוס' בחולין (דף ל"ג) ד"ה אחד, שהקשו מההיא דסנהדרין (דף נ"ט) דפריך והא איכא יפ"ת ומשני דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ לאו בני שחיטה נינהו, די"ל משום דהיתר יפ"ת אינו אלא לבעליה ולא שייך לומר מי איכא מידי כו' דהא גם לישראל אחר אסורה ולא קשיא אלא ממה שאסורה לבעליה ושפיר מתרץ דהיינו משום דלאו בני כיבוש נינהו משא"כ הכא שהבהמה השחוטה קודם שת"נ מותרת לכל אדם ולאו דוקא למי ששחטה ושייך סברת מי איכא מידי כו' עכ"ד ונכון הוא בסברא בישוב קושיית התוס' ובכל זאת מהא דאר"פ הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב ובעי דאימא ליה מי איכא מידי כו' ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא קאמר מבואר מהסוגיא שהוא טעם מספיק ומשום דלא שייכי בענין שחיטה ושחיטת הישראל אינו מעלה ומוריד גבייהו. ודוחק לומר דפליגא הברייתא על הסברא והטעם שתפסה הסוגיא לטעם ברור. ולזאת נלע"ד טעם הברייתא שהכל מותרין בו דאתיא כמ"ד בסנהדרין (דף נ"ו) דאיסור אמה"ח לב"נ נפקא לן מדכתיב מכל עץ הגן אכל תאכל ולא אמה"ח ופרש"י אכול תאכל העומד לאכילה ולא האכל אמה"ח דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות ומש"ה מותרת לב"נ אחר שחיטה הגם שמפרכסת עדיין כיון דהשתא אחר שחיטה עומדת לאכילה שתמות במהרה והגם שנחשבה כחיה כמ"ש בחולין (דף ל') ועיין בערכין (דף ד') תוד"ה ולא מ"מ פשיטא דהשתא עומדת לאכילה (ולישראל בודאי הותרה לאכילה). והא דאסור לב"נ גם אמה"ח של טריפה היינו משום דלא מיבעיא לרב אחא בר יעקב דאמר בחולין (דף נ"ז) הלכה טריפה יולדת ומשבחת שעומדת לגדל ולדות אלא דגם לפום מה דקיי"ל דטריפה אינה יולדת אינה עומדת דוקא לאכילה אלא גם לחרישה וכה"ג והגם דאמר בחולין (דף י"ד) שעומדת לאכילה ועומדת לגדל ולדות מצינו בב"ק (דף מ"ו) דקאמר וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא וע' ע"ג (דף ט"ו) תוד"ה אימור לשחיטה זבנה וגם טריפה עומדת לחרישה וגם זקן וסריס עומד לכך כמ"ש בב"מ (דף צ') הלין דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון שמסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ואף זקן קאמר בע"ז ודף ט"ז) דלכשיזקין מטחינו ברחיים ועיין בירושלמי פ' מקום שנהגו (וגם אין זמן מוגבל