אבן הראשה ט

לשאול באותות שוא והבל. ולזה קרי עליה רב יוסף על הא דא"ר ספרא נקוט הא כללא דר"ה בידך דדייק וגמר שמעתתא כו'. מ"ש מקלו יגיד לו שהשכל נמשך אחר יצר הלב. ולזאת יש לאדם לשום לב ולהתבונן על הדבר אשר יראה ברוח תבונתו ושכלו אם אין בזה תערובת כח היצר והרצון. וכאשר רצון האדם נוטה אחר המיקל והמתיר צריך שיהיה מתון בדבר ולחשוד את שכלו אולי ח"ו רצונו מטהו להאמין דברי המיקל. וכל המיקל לו מגיד לו ואולי אם היה ר"ה אומר לחומרא לא היה סומך עליו יותר מעל רב כהנא. ולא אמר ח"ו לגנות את רב ספרא רק שבא לדוגמא להזכיר שצריך להזהר בזה ולהתבונן אם אין כח הנטיה והרצון לתת אמון בדברי המיקל מתעהו בזה. ולזאת כשאין הרב דומה כו' לא יבקשו תורה מפיהו ובפרט אחר שיצא לתרבות רעה שיש להזהר ממנו שיש לחוש שיכשיל בהוראה. וכי יאמר גם דברי מינות. ואך ר"מ ידע להזהר מזה כמ"ש תוכו אכל קליפתו זרק

וע"פ האמור לעיל יבואר מ"ש בסוטה דף ל"ב מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ובפרש"י חולין (דף מ"א ד"ה ל"ש) דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ומתכפר לו. דמה שמתבייש מה שבא לידו דבר עבירה בשוגג הוא לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ורגלי חסידיו ישמור ומה שנכשל בחטא מורה על חטא נפשו. ומשמע מזה דלאו דוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים. מדלא חיישינן דמאן דחזי סבר דמחוייב חטאת הוא במידי דלאו דאכילה. דל"ש הטעם דאינו מחפה כדי שיתבייש. ועמ"א סי' תר"ז ס"ק ב' ומש"ש לישב. ועפ"ז י"ל בהא דיבמות פ"ז ועיין סימן טו"ב ח"מ ס"ק ע"ח עמ"ש בשו"ע שהנשאת ע"פ עד אחד לא תנשא אלא ברשות ב"ד שצריכין להיות ג' כשרים. דכיון שהוא דין והוראה בעלמא הוי כשאר איסורין וא"צ ב"ד דוקא. דכשתנשא ע"פ ב"ד של ג' עדיף לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לידם שיתירו א"א לעלמא וכמו בד"מ שצריך ג' דא"א דלית בהו חד דגמיר וה' בעזרם שידונו דין אמת לאמיתו וכמ"ש אלהים נצב בעדת אל עיין סנהדרין ז' וריש הוריות שצריך שיאמרו מותרין אתם לעשות וב"ד ששגגו בהוראה מביאין קרבן יע"ש. וצריך שיהא ברשות ב"ד וכמ"ש. (ועפ"ז י"ל קצת קושיא המפורסמת בקדושין ל"ח תד"ה אקרוב. דא"א שלא קיימו המצוה מפני ששכחו השיעורין. וגם דמדכתב לה קרא משמע שעשו כדין) ועיין יומא פ"א לשנה נפקי כ"ע מזגו ושתו חלא כו' וצע"ק: ומה שנחלקו החכמים בהלכות ודינים להלכה למעשה לא נכשל אחד מהן ח"ו וכמ"ש בעירובין דף י"ג אלו ואלו דא"ח הן. באשר הדבר האסור אין איסורו רק בגזירת ורצון הי"ת. והוא שאמר לנו ע"פ התורה אשר יורוך וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וגלוי וידוע לפניו שב"ש וב"ה וכדומה מהתנאים יחלוקו בדיני התורה ועיין שבת ק"ל במקומו של ריה"ג היו אוכלין כו' שריה"ג הורה להיתר ולא עבר השואל בזה ע"ד חכמים שעשה ע"פ הדבר אשר הגיד לו הת"ח והשופט. ואחר שנפסק לאיסור הממרה וסומך על המתיר עובר ע"ד חכמים. וכן מי שעשה כדברי ב"ש אחר שנפסק כב"ה ועיין ברכות דף י"א. וקודם שעמדו למנין ונפסק כב"ה קיים השואל לב"ש ועושה כדבריו במקומו. רצון הי"ת שאמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. שגלוי וידוע לפניו שב"ש יאמרו כן וצוה לתלמידיו שיעשו כדבריו. ואלו ואלו דא"ח שגם העושה כב"ש קודם שיקבע הלכה כב"ה עשה רצון ה' ומצותיו. ועיין חגיגה ג' על הכתוב דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד כו'. הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה אחד כו' יע"ש. – ועיין ב"ב דף י"ב אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה כו' תדע דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא הללמ"מ כוותי' כו' וע"ש בפרש"י דסברת הלב היא הבאה לו בנבואה זוכה להסכים להללמ"מ. ועיין עירובין נ"ג סנהדרין צ"ג גבי דוד. והגם דאמר ביומא כ"ו לא משכחת צו"מ דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר (ומ"ש ב"ק צ"ב סוטה ז' לא הוי סליק ליה שמעתא אליבא דהלכתא ועזר מצריו תהיה. היה ביהודה לבד ובמכות י"א גרס בע"א) עיין פרש"י תענית ד' דצו"מ היינו בחור חריף ות"ח זקן לא קרי צורבא. ודוד בעמדו לפני שאול כבר היה קרוב לל' שנה ובמעלת ת"ח. ועפ"ז בארתי תשובת ר"א סוכה דף כ"ז אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט כו' ועיין ט"ז סימן תרכ"ט ס"ק כ"ב ולענ"ד אולי יש לפרש הכוונה דכיון דלא משכחת צו"מ דמורי אליבא דהלכתא אלא דאתי משבט לוי או משבט ישכר וכיון דר"א היה משבט לוי כמ"ש בירוש' הובא בתוס' סוטה כ"א שא"ל הורקנוס בנו אבדת ממני ש' כור מעשר בכל שנה. ובמד"ר סדר חוקת בשעה שעלה משה למרום כו' חייך שהוא מחלציך יע"ש. ור"א שבגודל ענותנותו לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם. הגם שנצרך לדעת להשואל הלכה למעשה. שהחיוב להשיב ולברר הדין שהוא ללמוד ע"מ לעשות לפי שחשב בענותנותו שאינו גדול מחכמי המקום שבא לשם בגליל העליון ואינם צריכין לו. לזאת לא רצה לעבור על מדותיו שלא לאמר דבר שלא שמע מפי רבו. כיון שאין הדבר נחוץ למעשה. וזה שא"ל שיכול לסמוך גם על הוראת עצמו והוראת חכמים אחרים. ולא יחשוב שהוא צריך לו משום דלא מסיק שמעתא אליבא דהלכתא אלא מאן דאתי משבט לוי וישכר. דהא אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט ודן דינין ודמסקי שמעתא אליבא דהלכתא ואחר מ' שנה יכול להורות ומסיק שמעתא כו'. ואח"כ א"ל עוד דאין לך כל שבט שלא יצא ממנו נביאים ואדרבה שבט יהודה ובנימין נתעלו ביותר שהעמידו מלכים ע"פ נביאים ומלכי ב"ד דנין ע' סנהדרין י"ט וכתרה של תורה נתונה לכל העמל בה לשמה כי ה' עמו. וז"ש לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע כו'. והא דבסוטה דף כ"ב ע"ז י"ט קאמר ועד כמה עד מ' שנין (דבן מ' לבינה ועפמ"ש יומא ל"ח כשעברו רוב שנותיו כו' רגלי חסידיו ישמור ממכשול ותקלה ועיין ע"ז ה') איני והא רבה אורי בשוין לא מתרץ דשאני רבה דאתי מדבית עלי משבט לוי דכתיב ביה יורו משפטיך ליעקב וכמ"ש ובאת אל הכהנים הלוים. דכיון דבית עלי נענשו אין להם יתרון על שאר השבטים ואף שמתכפר העון בתורה עיין ר"ה י"ח אין להם יתרון כמ"ש. גם דהאמת מתרץ דאם אינו שוה לגדול העיר בחכמה אין לו להורות הגם דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא ועיין כתובות דף ס'. ולפרש"י אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות והתוס' הקשו מההיא דברכות ס"ג. וי"ל דפרש"י דמותר להורות דלא הוי בכלל כי רבים חללים הפילה. והא דאמר אביי באחרא דאית גבר כו' הוא דרך עצה וזהירות הראוי לת"ח. ומודה רש"י ז"ל שרבה היה גדול העיר אלא שכתב דלענין היתר להורות סגי בשוין. ובלא"ה בברכות פרש"י שאם באת במקום ת"ח כו' והיינו דוקא כשאינו קבוע בעיר כמותו וכמ"ש התוס' בשם פי' ר"י יע"ש. וי"ל ג"כ דשאני רבה שהיה כהן ויש לו קדימה להוראה גם בשוין ועיין גיטין נ"ט מגילה כ"ח הגם דאתי מדבית עלי. ואביי מיירי בת"ח דאתי משבט אחר. ועיין סנהדרין ק"ו דדואג ואחיתופל לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא דכתיב סוד ה' ליראיו: