אבן הראשה י

וצ"ע מה שהקשו התוס' בסוטה דף כ"א ד"ה זה ת"ח דהיאך ניצול מכולן הלא לא ניצל מיצה"ר בעידנא דלא עסיק בתורה. דהא בחגיגה ט"ו אמר דטינא היתה בלבם ופרש"י רשעים היו מימיהם. ובתוד"ה כל עמר דדואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל כמ"ש בסוטה שם. וא"כ הא י"ל דהש"ס מתרץ על הא דפריך אלא מעתה דואג ואחיתופל כו' דתורה בלא יראה לא מצלא מן העבירה בעידנא דלא עסיק בה. ות"ח דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא דבודאי יראתו קודמת לחכמתו וכמ"ש סוד ה' ליראיו. וכשלומד תורה ביראת ה' מצלת אף בעידנא דלא עסיק בה. (ודואג ואחיתופל שטינא היתה בלבם מעולם ע"כ לא סליק להו שמעתא אליבא דהלכתא אף קודם ששכחו תלמודם) וכן מוקשה לכאורה ד' התוס' בחגיגה שהביאו מההיא דסוטה שם. דהא אדרבה משמע להיפוך מדלא דשאני דואג ואחיתופל שלא היה להם יראה ומוכיח מזה דבעידנא דלא עסיק בה לא מצלא מן העבירה. וי"ל דלא ניחא להו לומר כמ"ש התוס' בסוטה דסתם ת"ח אינו הולך ד"א בלא תורה. דבסוכה כ"ח גבי ריב"ז ומגילה כ"ח (עיין יומא פ"ו) משמע דלאו כל ת"ח נזהר בזה וגם עמ"ש אי הרהור כדיבור לענין לימוד התורה וברכותיה. ומדקאמר הגיע לפר"ד ניצול מכולם צ"ל דכיון דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא שבודאי הוא ירא ה' ועיין מגילה ו' מצלא אף בעידנא דלא עסיק בה והא דלא מגנו להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל

וע"ש בסוטה תוד"ה והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה, שתמהו דהא עבירה מכבה מצוה לאו מלהגין מן היסורין קאמר כו' יע"ש. ולכאורה יש ליישב לענ"ד ויתיישב ג"כ מה דקשה לכאורה ממ"ש שבת ניו ועיין כתובות ט' דכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנא' ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו כו'. די"ל דכיון שידעו שדוד הוא ת"ח דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא וכמ"ש בסנהדרין כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלה"ר כו'. וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ. וסברו שבכל זאת נכשל בא"א לפי שדרשו ולא יראה בך ערות דבר ואם יראה ושב מאחריך ודמיד שראה לבת שבע דהוה קא חייפה רישה וראה דבר ערוה (ועיין ברכות כ"ד) נסתלקה הימנו שכינה ושלט בו יצה"ר להחטיאו בא"א ושהיה לה דין א"א שלא ידעו מן הגט או שחשבו שנתבטל הגט כשבא אוריה ועיין ב"מ נ"ט. ולזה אמרו אלהים עזבו וגו', והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, דתורה בעידנא דעסיק בה מצלא מן העבירה שאור התורה מאירה נפש האדם. ואין בכח עבירה לכבות אור התורה הזורח עליו. וכאשר תאיר נפשו באור התורה לא יוכל להכשל בעבירה. וכיון שדוד סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא הוא ניצול מכולם כמ"ש התוס' דכיון שזוכה לסייעתא דשמיא כזאת ע"כ עוסק בה ומהרהר כל שעה בתורה ואילו ידעו זאת הבינו שלא נכשל בחטא ועבירה ומשום דכל היוצא למלחמת ב"ד כותב גט כריתות לאשתו ודהוי גירושין מעליא ולא היו רודפין אחריו. וז"ש כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנא' וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ וסלקא ליה שמעתא כו' וניצול מכולם

ועפמ"ש בענין הבאת קרבן חטאת על שנכשל בחטא שהוא אות על חטא נפשו. יש להעיר מהא דמנחות ס"ד רבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו הגם שהעלה תינוק ודגים ולא נכשל בחטא בפועל ומעשה, ולפום מה דקיי"ל כרבה דפטור דזיל בתר מעשיו א"ש ורבא חשיב לה כמעשה ולא כמחשבה רעה בעלמא שאינה מצטרפת למעשה לפי שהעלה גם דגים כמחשבתו. (וע"ש בלשון הש"ס גבי שמע שטבע תינוק בים כו' להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, ובאיכא דאמרי דאתמר לא שמע שטבע תינוק כו' להעלות דגים והעלה תינוק ודגים כו', וכן הגירסא הובא בכ"מ על הרמב"ם ובודאי הוא בדיוק דבשמע שטבע כו' ס"ל לרבה דפטור אף כשהעלה דגים מקודם במצודה ואח"כ העלה התינוק דכיון דשמע אמרי' נמי דעתיה אתינוק ובא"ד דמיירי בלא שמע כו' לא פטר רבה אלא כשהעלה התינוק מקודם ולא כשהעלה הדגים מקודם דאיכא מחשבה ומעשה לחיובא שפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים וזה שעלה אח"כ גם תינוק במצודה ל"מ לפוטרו למפרע, וע"ש בל"מ הא דלא כתב הרמב"ם הא דחייב על השניה ואפי' נתכפר לו בשניה, ומשום דבשעת שחיטה הוי באיסור, ועמ"ש בענין בישל בשבת ואח"כ נזדמן לו חולה שיב"ס, שאם בשעת הבישול לא היה חולה עדיין לכאורה אין לומר דכיון שאם יבא אליהו ויאמר כו' כהא דלא אמרינן שאם יבא אליהו ויאמר שישפך דם הראשונה כו' והגם דז"א תלוי בבחירה ומקרה כשפיכת הדם ועיין ר"ה ט"ז תוד"ה כמאן דמתי יחלו נגזר כו' ועיין ע"ז נ"ה ומש"ש מ"מ לכאורה מסתבר דל"ש בפרט אי פק"נ דוחה שבת ולא הותרה)

ובזה נלע"ד לבאר הא דמייתי בב"ק דף ט"ז דרש רבא מאי דכתיב יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שעושין צדקה הכשילם בב"א שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר ובב"ב דף ט' מייתי לה בשם רבה שאמר ירמיה רבש"ע אפי' בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בב"א שאינן מהוגנין כו' בשינוי הלשון ושם האמורא. דרבא לטעמיה דאמר חייב זיל בתר מחשבתו ולא חשיב זה כמחשבה רעה בעלמא כיון שעשה מעשה כפי מחשבתו שפרש מצודה והעלה אלא שעלה גם תינוק במצודה, ומכ"ש לענין מדה טובה המרובה שכשכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה שלא יקופח שכרם גם כשיזדמן להם ב"א שאינן מהוגנין כיון שמחשבתם וכוונתם היה לשם שמים ועשו מעשה כפי מחשבתם אף שנכשלו בב"א שאינן מהוגנין ומש"ה לא אמר רבא בלשונו אפי' בשעה שכופין את יצרן כו', ואמר בלשונו אפי' בשעה שעושין צדקה כו' ושעושין צדקה להתיהר בו או שחומלין על העני ולא לשם מצות צדקה לקיים מצות הי"ת ומקבלין שכר ע"ז גם כשעושין צדקה שלא לשמה. ועיין נזיר כ"ג בענין מצוה שלא לשמה והעושה צדקה כפרי מעלליו ישוב לו בעד מפעלו הטוב שמחיה נפשות רעבות. וז"ש הכשילם בב"א שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר שלא יהיה להם ענין זכות מצוה גם בעד מעשיהם ומחשבתם וכוונתם לא היה לשם מצוה. ורבה לטעמיה שאמר פטור דזיל בתר מעשיו מש"ה אמר בלשונו אפי' בשעה שכופין את יצרן כו' וכוונתם ומחשבתם הוא לשם מצוה בכ"ז כשיוכשלו בב"א שאינן מהוגנים לא יקבלו שכר דזיל בתר מעשיו אף שמחשבתו היה לשם מצוה, והגם דמחשבה טובה מצטרפת למעשה אינו אלא דרך צירוף ואינו מקבל שכר על המחשבה כעל מעשה ממש, ואיהו הא ס"ל דגם כשעושה מעשה ע"פ מחשבתו חשיב רק מחשבה בעלמא. ולטעמיה אמר בריש מו"ק דף ב' דמתרינן במנכש משום חורש וע"ש בתוס' דרבה סבר דבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר דבתר מחשבה אזלינן דהוי עיקר ומחשבתו לצמוחי פירי דהוי דרכו של זורע, ולא אזלינן בתר הדמיון יעש"ה, ועפ"ז י"ל קצת בההיא דפסחים דף ס"ג וע"ש בתוס' דרבה לטעמיה סבר שלא נעשה פיגול במחשבה הגם שבמחשבתו עושה גם מעשה ועיין קדושין נ"ט ומש"ש

וממוצא הדברים המבוארים למעלה נשכיל לדעת מה מאוד נדרש להיות מתון בהוראה ולשתות בצמא את דברי רבותינו הגאונים ז"ל, ולא למהר להשיב ולסתור דבריהם, כאשר ידענו רוחב לבבם, וכי לילות כימים עמלו בתורה ומסרו נפשם עליה במדות שהתורה נקנית בהם, ובשכלם