אבן הראשה ח

לר"ש מחזקי' ניחא ליה דמשתבע (וצ"ע דכיון שמתחלה קפץ ר"ח ונשבע א"כ י"ל דמש"ה הוצרך ב"ק לשבע שבלא שבועתו היינו סומכין על דברי ר"ח שנשבע דלר"ש חייב ב' וכשנשבע ב"ק ג"כ. הדר מחזקינן לר"ש לקולא. וגם צ"ע מה תועלת לשבע לאפוקי לר"ש מחזקי' שאינו נצרך למעשה) ור"כ ורב אסי נשבעו שניהם הגם דלא יתכן לומר שדברי שניהם היה נגד החזקה דבמקום שנוגע למעשה צריך יותר לחזק דבריו וכמ"ש. והשתא י"ל לכאורה דלפי שהיה ברור לשמואל דנ"ט בר נ"ט שרי. אמר לרבך יהיבי ליה ואכל. אך מלבד שהוא דחוק מאוד לא יתכן לומר כן דהא כיון דרב קיים והוי מדעל"ג וכמו ששאל אח"כ מרב פשיטא שלא יאמר ח"ו דבר שלא היה לעולם. ובפרט שיש בזה דבר שקר יותר מתלית ההלכה בשמו. ובשם הגאון ר' נתן אדלער זצ"ל מתרצין דשמואל לטעמיה ביבמות י"ד דעשו ב"ש כדבריהם. ורב לטעמיה דלא עשו ב"ש כדבריהם ומש"ה אמר דלא יתכן דליספי לי מידי ולא ס"ל. אך קשה דהא לשמואל דעשו מודעי להו ופרשי ואדרבה מייתי מזה בהג"מ דיבמות שם מדלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעי להו ופרש"י שסומך עליו ול"ח דלמא ספי ליה. ועפמ"ש י"ל דכיון דקרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און כמ"ש חולין נ"ט וש"נ סמך ע"ז שמואל שנתן לו לאכול שאם הוא איסור או דאסור עליו דשאחד"א יפרוש מלאכול דלא יאונה לו תקלה בפרט במידי דאכילה ורב אמר חס ליה לזרעיה כו' שבודאי לא נתן לו לאכול מה דס"ל לאיסור. ובענותנותו לא אסיק אדעתיה טעמא דשמואל משום לא יאונה לצדיק כו'

וי"ל ג"כ דלטעמייהו בנזיר דף י"א ועיין נדרים כ"א. דאר"י א"ר אסי ד' נדרים הללו צריכין שאלה לחכמים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא קתני התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכמים יע"ש. ובב"י וש"ע סימן רי"ד דיש מי שאומר (הר"ן בפי' שני ורשב"א) שגם אם טועה ונוהג איסור בדבר המותר צריך שאלה והתרת נדרים. וקי"ל כסברא הראשונה שא"צ שאלה ועיין סי' רמ"ב גבי חכם שאסר דכשהוראתו טעות ל"א דשאחד"א. והשתא י"ל דשמואל לטעמיה שא"צ שאלה וה"נ כיון שבאמת מותר מה שטועה בדין וסובר שהוא אסור א"צ שאלה כנדרי שגגה וטעות. ורב ס"ל כר"י א"ר אסי וקאמר חס ליה לזרעיה כו' דהא בודאי לא היה נותן לו דבר שלדעתו הוא אסור דצריך שאלה. והא דיבמות דמודעי להו ופרשי הוא כדי שלא יתרחקו וימנעו א"ע עהם גם דלב"ש לטעמייהו נדרים כ"ה כ"ח י"ל דס"ל כרב אסי וכר"ש (ואי הדגים צוננין והקערה רותחת לרב לטעמיה פסחים ע"ו הקליפה לבד אסור לאכול בכותח והארכתי בזה ואכ"מ). ומה שאמר לרבך יהבי ליה ואכל הגם דלפ"ז לא ידע רב שהקערה הוא של בשר דכיון שאכל ש"מ שהוא היתר דלא יאונה לצדיק כו'

וע"פ המבואר יש להמליץ על מה שלא נהגו לדרוש לפני העם גם בשה"ג ובש"ש פסקי הלכות למעשה ועמ"א סימן סכ"ט לפי שביותר עלולים אנשי ההמון ליפול בטעות ומכשולים כששומעים הלכות פסוקות מפי הדורש שיטעו בדבריו וגם ידמו מילתא למילתא. וכידוע שגם בקראם הלכות פסוקות מספרי הקיצורים ע"פ הרוב יטעו ויפלו ברשת המכשולים באשר לא ידעו ויבינו הדברים על תכונתם. וידמו בנפשם כי כבר ידעו ההלכה על בוריה. ולא כן כשיבאו לדרוש פי הרב המורה על כל דבר ודבר ויאמרו ו את שאלתם וישיב להם תשובה ברורה אם להיתר או לאיסור שאינו עלול כ"כ שיטעו בדבריו ויכשלו. ולזאת בדורות הראשונים אשר כל הדורשים שניתן להם רשות להורות היו מובטחים שלא יארע דבר תקלה ע"י כי לא יאונה לצדיק כו'. דרשו הלכות פסוקות בפומבי להורות דרכי ה' ותורתו (עיין מ"ק ט"ז והכתיב לא מראש בסתר דברתי ההוא ביומא דכלה ועיין יבמות ק"י דיתבי וקמקוו אקותא בשוקא דפומבדיתא ומש"ש). ובימינו אלה אשר לא כל רב ומורה יוכל לבטוח בנפשו כי הגיע למעלה רמה ונשאה כזאת (ואם ראשונים בני מלאכים כו') שיבטח שלא יארע תקלה ע"י. נהגו לדרוש דברי אגדה ומוסר המעוררין לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולעשות מצותיו (ובכ"ז הדורש לשם שמים בהלכות הפסח אפשר שתגין עליו זכות המצוה לדרוש אז הלכות פסוקות שלא יארע תקלה ע"י. אלא דכיון דהאידנא ליכא כ"כ עם שבשדות ויש רב ומורה קבוע ששואלין פיו בכל ענין שיארע. ושהספרים כתובין ולומדין בחבורה מתוך הספר. לזאת לא יקפידו הרבנים לדרוש הלכות פסוקות). ועיין פ"א דאבות חכמים הזהרו בדבריכם כו'. ופי' הרמב"ם שמים הרעים כינוי למינות ואמרו השמרו בדבריכם בתוך ההמון ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר. ועדיין צריך ביאור הכפלת הדברים בלשון המשנה. ועפ"ז יתכן שאמר הזהרו בדבריכם ואל תאמרו שאתם מובטחים שלא יארע תקלה על ידכם. ולא יכשל אדם בכוונת דבריכם ליפול במינות ח"ו. שמא תחובו חובת גלות (שההורג נפש בשגגה חייב גלות וכפרה על שבא מכשול כזה לידו שמגלגלין חוב ע"י חייב ולולא זאת לא אנה לידו מכשול כזה ועיין מכות י') כמ"ש אל תאמין בעצמך כו' ואפשר שלא תהיו במעלות הצדיקים ויוכלו השומעין לטעות בכוונת דבריכם וליפול ברשת המינות ותחובו חובת גלות כהורגי נפש בשגגה שמתו מיתת הנפש (ורשעים בחייהם קרויין מתים) ע"י מה שלא נזהרתם בדבריכם. ותגלו למקום מים הרעים שבשגגה יהפך הדברים שתאמרו (ועיין ב"ק פ"ב וביחוד דברי אגדה נמשלו למים כמ"ש חגיגה י"ג ועמש"ש) למים רעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו. שיהפכו לשותיהם למים רעים כאשר יטפו בכוונת הדברים ונמצא ש"ש מתחלל שיאמרו כן בשם החכמים. ובאדר"נ שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ותחובו כו'. (או שע"י שתחטיאו השומעין בשגגה תחובו חובת גלות ויגרום החטא שגם אתם תגלו למקום כו' וגם אתם תפלו במכשול והתלמידים ישתו שינהגו מעשיהם בפועל בדרכי המינות או שעי"ז שיבא תקלה ע"י ותחובו גלות יגרום החטא שתצא מאתכם תקלה גדולה ושיפרשום התלמידים גם למינות)

ועיין חגיגה ט"ו אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו כו' ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כו' הא בגדול הא בקטן ע"ש בפרש"י, ועפמ"ש י"ל ג"כ שאם הרב דומה כו' יבקשו תורה מפיהו להלכה למעשה באשר לא יבא ע"י תקלה ומכשול כי לא יאונה לצדיק וגו'. וז"ש ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה שגם כשאין הרב דומה כו' כשתשים לבך לדעתי יכונו על שפתיך ולא תבא לטעות ומכשול בהוראה כאשר תבטח בה'. ואודיע גם לך קשט דברי אמת. כשהתלמיד גדול וצדיק ומשים לבו לדעת ה'. וי"ל ג"כ לפמ"ש בפסחים דף נ"ב קרי עלי' רב יוסף עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המיקל לו מגיד לו. וביאור הדברים הוא שאמר זנות יין ותירוש יקח לב ומחטיאים את האדם. ואמר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעה וגו'. וכמ"ש בסנהדרין דף ס"ג יודעין היו ישראל בעכו"ם שאין בה ממש ולא עבדו עכו"ם אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ועד"ז ביארתי הכתוב ירמיה ב' ראי דרכך בגיא דעי מה עשית בכרה קלה משרכת דרכיה עמש"ש. ויצר ורוח זנונים יתעה האדם עד כי יאמין גם במשאות שוא ומדוחים בסימני ואותות הבל בהגדת המקל. באשר השכל נמשך אחר יצר הלב וכח המתאוה ולולא הרוח זנונים אשר בקרבם לא באו לידי שטות כזאת