אבן הראשה פח

בח"מ (סימן ר"ח) דכיון שהוא בדה האיסור אי עביד מהני וכן לפמ"ש המהרי"ט דכל היכא שלא יתוקן האיסור במה דנימא דלא מהני מעשיו מהני מעשיו אכתי י"ל דביאת איסור אינו בדין שתקנה וכמ"ש הר"ן והא דקדושי ביאה תופסין בח"ל היינו משום דאין לחלק בין ק"כ לקדושי ביאה דאיתקש הוויות להדדי וכל היכא דתפשי קדושי כסף תפשי גם קדושי ביאה וממילא י"ל דכשהדירה ממנו הנאה שאין תופשין בה גם ק"כ ושטר ממילא גם ביאה דאיסורא לא קני לה הגם דהא דלא תפשי ק"כ היינו משום דלא קא יהיב לה מידי אכתי אין הכרח לומר דקני ביאה דאיסורא כל היכא שגם שאר הקנינים לא תפשי בה

ועפ"ז יתכן ליישב מ"ש הרשב"א ריש יבמות גבי המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן ועמדה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן וז"ל ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה ליאסר דהיינו תנאי חולצת ואעפ"י שגם זו אם עמדה ונשאת לו הגט בטל ותיאסר לו איסור ערוה מ"מ אין איסורו אלא מחמת תנאו כו' והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן פ' ב"ש שחולץ והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עליה בלאו ועשה ואפ"ה עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. ותמה ע"ז בשעה"מ פרק ו' מהלכות יבום וחליצה וז"ל ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעינן חליצה לאו משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלא משום דריבה הכתוב יבמתו לחייבי ל"ת ועשה דבעיא חליצה ומשום דקדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה והרי אלמנה לכה"ג מן הנשואין דאיסורה מחמת עצמה ולא רמיא ליבום ד"ת ואפ"ה בעי חליצה וא"כ איך כתב דנודרת הנאה טעמא משום שד"א גורם ליאסר דהא ליתא דאלמנה מן הנשואין יוכיח משא"כ באומר ע"מ שלא תנשאי כיון דלא חזיא ליבום כלל ולא תפשי לה קדושין דקאי עלה באיסור ערוה איכא למימר דה"ל כח"כ ממש עכ"ל ועמ"ש באב"מ (סימן קע"ד) ליישב דכל ח"ל ועשה ד"א גרם לה לאיסור והיינו חיוב עשה שבה יע"ש ופירושו מוקשה מאד כמובן. אמנם ע"פ האמור יתיישב דברי הרשב"א דשפיר מוכיח מההיא דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה עולה לחליצה הגם שאינה עולה ליבום דהיינו משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. דליכא למימר דהיינו משום דריבה הכתוב יבמתו לח"ל ועשה דליבעי חליצה דהא קאמר הש"ס ומאי ראית מסתברא ח"ל תפסי בה קדושין ח"כ לא תפסי בה קידושין ופרש"י דכיון דתפסי בה קדושין הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד וא"כ נודרת הנאה ממנו דלא תפסי בה קדושין היה דומה לח"כ אי לאו משום שד"א גרם לה ליאסר. והגם שאינו מצד חומר האיסור אלא משום דלא יהיב לה מידי אכתי עכ"פ אינו בכלל לקחת אי גם קדושי ביאה לא תפסי בה ולא דמיא לאלמנה לכה"ג מן הנשואין (והגם דכל נדר יש לו הפרה בדיעבד מחוסר מעשה ומי יימר דמזדקקי לה וכל ערוה פעמים שיש תקנה בגירושין והשתא אין קדושין תופסין בה). ולכאורה י"ל דגם אי תפסי בה קדושי ביאה לא קרינן ביה לקחת כיון דלא תפשי בה ק"כ דקיחה הוא בכסף ועמ"ש התוס' ביבמות (דף נ"ה) ד"ה קיחה קיחה דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן ק"כ והוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה והשתא דכתיב ובעלה ע"כ גמרינן קיחה משדה עפרון ק"כ דל"ל דאצטריך קיחה להעראה דא"כ לשתוק מובעלה יע"ש. אך ז"א דהכא דדרשינן מקרא דואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו מיירי מקדושי ביאה והגם דגבי יבמה אינו מתורת קדושין אלא מתורת קנין ומשום דכיון דקדושין תופסין בח"ל ה"נ קנאה בביאה דאיסורא כמו אם קדשה בביאה וא"כ אי תפשי בה קדושי ביאה שפיר קרינן ביה לקחת ודוקא לפמ"ש שיש מקום לומר שגם קדושי ביאה לא תפשי בה י"ל דלא קרינן ביה לקחת ודמש"ה שפיר הוכיח הרשב"א דהיינו דוקא מטעם שד"א גרם לה ליאסר. ועמ"ש התוס' ריש יבמות ומש"ש בארוכה

סימן ל

הרמב"ם פ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב (הלכה י"ד) כתב וז"ל רוק הזב וש"ז ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור ומ"ר וש"ז א"א שלא יהיה צחצוחי זיבה כל שהוא. וכתב הכ"מ דכיון דר' יהושע נתן טעם לש"ז דמטמא אף במשא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה כ"ש משמע לרבינו דה"ה למ"ר והגם דבנדה (דף נ"ו) מייתי לה מדתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו אפשר לתרץ דגמ' יליף מוזאת לומר דאפי' ר"א דמטהר ש"ז ממשא הכא מודה מריבויא דוזאת אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע דא"א בלא צח"ז ה"ה למ"ר עכ"ד. ולכאורה יש להקשות להרמב"ם מהא דאמר בזבחים (דף ע"ט) חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור בד"א שנתן לתוכו מים אבל לא נתן לתוכו מים אפי' עשירי טמא ראב"י אומר שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור מאן שמעת ליה דאמר מין במינו לא בטיל ר"י כו' ופרש"י דכשלא נתן לתוכו מים אלא מ"ר של אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו טמא דמב"מ לא בטל. ויקשה דכיון דכל טומאת מ"ר הזב הוא משום דא"א שלא יהיה בהם צח"ז כ"ש ואין הצח"ז מתבטל בהמ"ר משום שתחלת ביאתו לעולם הוא בעירוב כמ"ש המרדכי הובא במל"מ וא"כ יתבטל במ"ר של אדם טהור דהוי מין בשאינו מינו צח"ז במ"ר והגם שכל מ"ר הזב מטמא במגע ובמשא מ"מ לא חשיב מב"מ וכמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ח) ד"ה אמאי מותר וז"ל כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו כו'. וה"נ כל טומאת המ"ר אינו מצד עצמו אלא משום צח"ז שבו וא"כ מוכרח מזה דגם ר' יהודא ת"ק דראב"י סבר דמ"ר הזב טמאים בעצמן מקרא דוזאת ולא משום עירוב צח"ז לחוד ודהש"ס סבר הכי ומנליה להרמב"ם לומר שכל הטומאה אינו אלא משום עירוב צח"ז ולא מדרש וזאת שהביא הש"ס וגם אי נימא דלעולם דריש מוזאת אלא דיהיב הרמב"ם טעמא דמש"ה מרבינן להו משום דא"א בלא צח"ז וכ"כ הכ"מ יקשה דלמה שבק הרמב"ם עיקר הדרש שהביא הש"ס מוזאת וכתב טעם עירוב צח"ז שלא הוזכר בש"ס

ויתכן ליישב כל זה לענ"ד דס"ל להרמב"ם דבודאי א"א למ"ר בלא צח"ז והא דמייתי הש"ס הא דתניא וזאת לרבות מ"ר דלכאורה קשה קרא למה לי דהא בלא"ה מטמא משום תערובת צח"ז ע"כ צ"ל דאתיא כוותיה דר"י דסבר מב"מ לא בטיל (וסתם סיפרא ר' יהודא הוא כמ"ש שבת דף קל"ז וש"נ) ומש"ה אצטריך קרא דוזאת לומר שיש במ"ר טומאה עצמיית דממילא אינם מתבטלין במ"ר של טהור ובלא הריבוי דוזאת לא היה טומאתן אלא משום עירוב הצח"ז והוו מתבטל במ"ר של טהור. ולפום דפסק הרמב"ם כרבנן דמב"מ ב דממילא אין נפקותא אי יש בהם טומאה עצמיית או משום עירוב הצח"ז לא אצטריך קרא דוזאת ומש"ה כתב טעם תערובת הצח"ז דלדידן א"צ לרבות מוזאת ולא אתי קרא להכי וניחא ההיא דזבחים (שם) דלר"י דמב"מ לא בטיל דריש מקרא דוזאת לומר שיש במ"ר טומאה עצמיית והוי מב"מ. ולדידן ליכא נפקותא אם יתערב בה מעט מים שיש בהם כדי לבטל הצח"ז כ"ש ואין בהם כדי לבטל המ"ר דז"א דגם אי הטומאה