אבן הראשה פז

דכמו דקמ"ל חצוצרתא שופרא שהוא דבר הפשוט ה"נ קמ"ל שיש לכתוב כן ושלא יבא איש לערער ולומר שיש לכתוב השם הקדום ואף אם נדחוק לומר שכבר כתבו גיטין בפסול בשם שנשתקע אכתי יקשה דשאני התם דל"ח ללעז במקום פסול שאם יכתוב השם הקודם יהא שינוי בשם העיר משא"כ הכא אי כשר גם כשלא יכתוב הנהר הניתוסף די"ל דעדיף שלא לכתוב מטעם חשש לעז וגם אי נימא דס"ל למהרי"ל שבדיעבד כשר גם אם כתב השם הקודם או דמוכיח מדלא תיקנו שלא לסדר גיטין כלל באותה העיר דבזה לא יהא כ"כ לעז כמו שכותבין בשינוי השם אכתי מוקשה ההוכחה כמ"ש וגם קשה דהא מלשון הש"ס מבואר לכאורה דלא כפרש"י דהא א"ר חסדא הני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב ב"ה חצוצרתא שופרא שופרא חצוצרתא למאי נ"מ לשופר של ר"ה והיינו שאין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות והוא שופר וכן הא דערבה צפצפה כו' והובלילא בי כסי כו' ודומיא דהכי אמר רב אשי וכמו דהתם אזלינן בתר השם הקודם ה"נ קמ"ל רב אשי שיש לכתוב השם הקודם ושלא נתגרשו היהודים מבינתים. וגם יש להבין הא דפרש"י וז"ל נ"מ לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו דאיפכא הול"ל בדרך לזא"ז שצריך לכתוב שם של עכשיו ואם שינה פסול. וגם מנלן דקאמר לענין פסול ולא לענין שצריך לכתוב כן לכתחלה

לזה יתכן לפרש לענ"ד בכוונת פרש"י דג"כ מפרש דומיא דאינך דאזלינן בתר השם הקדום וקמ"ל שעיר בורסיף היתה נקראת מקודם בבל שהיא העיר בבל הקודמת ומ"מ לכתחלה כותבין השם של עכשיו כמ"ש הג"פ בשם הרד"ך שכותבין לכתחלה בשם של עכשיו שהוא שם המפורסם עתה הגם שלא נעקר הישוב בינתים וקמ"ל דבדיעבד אם כתבו בבורסיף בבל כשר הגט לפי שמקודם היתה נקראת כן והיינו דפרש"י דנ"מ לענין הא דאם שינה שם העיר פסול והכא לא מיפסל אם כתב בבורסיף בבל לפי שהיתה נקראת כן מקודם וסיים דצריך לכתוב שם של עכשיו למימר דמ"מ לכתחלה כותבין השם של עכשיו. והשתא א"ש הוכחת המהרי"ל דהגם שלא נעקר הישוב בינתים ויש חשש לעז וגם אפשר לכתוב בשם הקודם דג"כ כשר מ"מ יש לכתוב לכתחלה השם של עכשיו ול"ח ללעז ומוכח מינה בעיר שנתוסף בה נהר דאין לחוש ללעז גיטין הראשונים

סימן כט

בשו"ע אה"ע (סימן כ"ח סעיף כ"א) בהג"ה וז"ל אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני ועבר אחד וקדשה אינה מקודשת דהוי כאלו קדשה באיסור הנאה ודוקא שקדשה בתורת כסף אבל אם קדשה בשטר הוי קדושין (רשב"א סימן תר"ב ותר"ג) והח"מ תמה ע"ז וכתב שהמעיין בתשו' הרשב"א שם יראה דאף דבתחלת דבריו כתב דנ"ל דמקודשת דמדמה לה לגט מ"מ בסוף דבריו אסיק ע"פ הירושלמי דאף בגט יש לחלק בין איסור הנאה מד"ת לאיסור הנאה מדרבנן ואף דאפשר דגמרא דידן פליגא אירושלמי בגט מ"מ בקדושין לא אשכחן דפליגי ושאם כתב שטר על א"ה מדאורייתא אינו קדושין וא"כ כשנדרה הנאה ממנו לא הוי קדושין ועמ"ש הב"ש בזה ועמ"ש הגאון ח"ס זצ"ל (תשובה ק"ח) שאם בעל ג"כ פשיטא שמתקדשת ע"י הבעילה ואפילו אם תאסר עליה גם הנאת הבעילה מ"מ כיון שעברה על נדרה ונהנית הרי היא מתקדשת דהא ביאת חייבי לאוין לכ"ע אע"ג דעביד איסורה בביאתה מ"מ מתקדשת בה ולא דמי למקדש בכסף של א"ה דאע"ג דעברה ונהנית אינה מקודשת דהתם לא יהיב לה ולא מידי דעפרא בעלמא הוא בשעת נתינה אבל קדושי ביאה לאו משום הנאה אתינן עלה אלא מגזה"כ ובעלה ועוד הרי נהנית עכ"פ כמתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה עכ"ד. ועמ"ש השעה"מ בקונטרס חופת חתנים (סעיף ט') להוכיח דאף כשקידשה בביאת איסור מקודשת וכמ"ש הר"ן גבי ההיא דנשבית ופדיתיה וכמ"ש התוס' ביבמות (דף נ"ז) וממ"ש בקדושין (דף ט') כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל ואס"ד דביאת איסור לא קני אדפריך נערה המאורסה היכי משכחת לה תיקשי ח"ל דקדושין תופסין היכי משכחת לה (לענ"ד אי מהא י"ל דעדיפא פריך דהו"מ לדחות דגזה"כ דקני אע"פ דהוי ביאת איסור ואי לא הוה כתיב קרא וסד"א דלא מיקדשא בכסף לחוד הוה אמרינן כן ולעולם לפי האמת דבכסף לחוד מתקדשת י"ל דביאת איסור לא קניא) ומ"ש הר"ן רפ"ק דקדושין גבי איבעיא דתחלת ביאה קונה וז"ל ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קדושין ה"ד אי דאיכא חופה ביאה למה לי ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קיי"ל דבא על ארוסתו בבית חמיו כו' אינו בדין שתקנה דהאמרינן בפ' ד' אחין דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני כו' כוונת הר"ן הוא להקשות עמ"ש הרי"ף דביאה דבתר קדושין קני לה ליורשה ושזכאי במציאתה ובמע"י דאינו בדין שיקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור הוא דא"כ מצינו חוטא נשכר יע"ש

ולענ"ד פשטות לשון הר"נ לא משמע הכי וגם הדוגמא ממאמר דאיסורא דחוק לפ"ז. ולזאת י"ל דקושיית הר"נ הוא דכיון דהוי ביאת איסור אינו בדין שתקנה ולאו דוקא מטעם שלא יהא חוטא נשכר אלא שבדין הוא דלא תהני ביאת איסור והא דקדושין תופסין בח"ל אף כשקדשה בביאה היינו משום דנפקא לן דקדושין תופסין בח"ל מקרא דכי תהיין ואין לחלק בין ק"כ לקדושי ביאה דהא איתקש הוויות להדדי ולא ידעינן מזה אלא דהוי קדושין ואירוסין דומיא דק"כ וליכא ילפותא מקרא דתהני ביאת איסור להיות גם נשואין. והנה לפמ"ש הנוד"ב מהד"ת אה"ע (תשובה נ') דמש"ה גם אם קידש חייבי לאוין בביאה תפסי קדושין גם לפום דקיי"ל כרבא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והביאה היא בעילה אסורה מה"ת דהיינו כמ"ש הש"כ בחו"מ (סימן ר"ח) לענין מוכר בשבת דלא אמר רבא דאעל"מ אלא במעשה שאי אפשר לעשותו בהיתר אבל במוכר בשבת כיון שהקנין היה יכול להיות בהיתר אלא שהוא עושה באיסור אי עביד מהני וה"נ כיון שגוף הקדושין היו יכולים להיות בהיתר שיקדש בכסף ושטר אלא שהוא עושה הקדושין באיסור ע"י בעילה ולכן הקדושין קיימין יע"ש יש לצדד לאמר שאם נדרה הנאה ממנו אינה מתקדשת בביאה דאיסורא וגם בביאה של"כ יש לה הנאה וכמ"ש בקדושין (דף כ"ב) מאן לימא דלאו הנאה אית להו לתרווייהו (והובא ג"כ בפ"ת סימן ל"ג יע"ש) ומשום דכיון דא"א להיות הקדושין בהיתר לא בכסף ולא בשטר ממילא נ"מ ביאת איסור לדעת הגהות מרדכי וכמ"ש בשו"ע יו"ד (סימן ר"ל) דכל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו ודלא כמ"ש התוס' דכיון שהוא בדה את האיסור לא אמר רבא דל"מ וא"כ כיון דאיכא איסור עשה ול"ת אינה מתקדשת בביאת איסור וגם עליו יש איסור ובפרט אם גם הוא נדר הנאה ממנה (ולא משכחת בהיתר בקנין חופה הגם דקיי"ל יש חופה לפסולות כיון דקיי"ל דלא כרב הונא ואינה מתקדשת בכך וגם להסוברים שהוא ספק אכתי י"ל דגם חופה ל"מ במקום דל"מ לא קדושי כסף ושטר ולא קדושי ביאה ועמ"ש הר"ן דחופה היינו יחוד הראוי לביאה) וגם למ"ש התוס' וכ"כ