אבן הראשה פה

התוס' הוא לומר שאין מוציאין מידיהם מספק דאפשר דקמי שמיא גליא דמצי עביד ומצי משוי שליח ומה שהוצרכו התוס' לומר דהתערובות עבדינן להו כחולה וזקן היינו כי היכי דלא נימא דהוי כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ה) ד"ה והא בעי סמיכה ובמנחות (דף ס"ב) ד"ה וכן דכל הני נמי דאינם יכולין לסמוך מטעם ספק חשיבי אין ראויין לבילה וכמו שהוכיחו מההיא דב"ב (דף פ"א) גבי בכורים דכל שאינו ראוי לבילה מספק הוי כודאי א"ר לבילה ומש"ה לא אמרינן דממ"נ קריאה לא מעכבא יע"ש ודה"נ נימא דכיון שאין ראוי לעבוד מספק בודאי לא מצי משוי שליח ולא מהני מה דקמי שמיא גליא דכהן הוא כיון דעכ"פ מספק אינו ראוי לעבוד תו ל"מ משוי שליח ולזה כתבו התוס' דכיון שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה ממילא איכא ספק דשמא קמי שמיא גליא שהוא כהן וראוי לעבודה ולצד הספק הזה מצי משוי שליח ול"א דגם אי כהן הוא כיון שא"י לעבוד מספק ל"מ משוי שליח דהוי כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה הגם שלא יניחהו לעבוד לכתחלה וה"נ אי קמי שמיא גליא דכהן הוא יהא בדיעבד עבודתו עבודה קמי שמיא ואנחנו לא נפסול העבודה אלא משום חסרון ידיעה וכיון שגם השליחות הוא בספק אין מוציאין מידיהם מספק. וא"כ בנידון המל"מ גם השליחות הוא בספק דאי קדושי ראשון היה קרוב לה אין בקידושי השליח כלום ואי היה קרוב לו הוי קדושי השליח קדושין גמורין וכמ"ש המל"מ דלכאורה נראה כן. ומ"ש בתשובות מים חיים (סימן ל"ח) דכשמסר הגט לשליח שיתן לה אחר שתשתפה דהוי גט ומשום דאין אנו בקיאין אי נחשבת אינה יודעת לשמור גיטה וכמ"ש המל"מ דלהתוס' דיבמות הנ"ל כיון דמאי דל"מ עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח ליתא לפמ"ש לענ"ד דגם להתוס' אין השליחות אלא בספק ושמא נחשבת א"י לשמור גיטה דממילא אין בשליחותו כלום (ואולי גם המל"מ לא בא לומר דלהתוס' הוי השליחות בודאי). ועמ"ש במקום אחר ע"ד מ"ש הרשד"ם במי שהניח אשתו מעוברת וילדה ומת הולד תוך ל' ללידתה ויש לה כמה יבמין שצריכה לחזור על כל האחין משום דהוי חליצה פסולה שאינה עולה ליבום ומ"ש הפ"א דהגם דממ"נ אי הוי בר קיימא א"צ חליצה ואי הוי נפל היא עולה ליבום והוי חליצה כשרה השתא מיהו אינה עולה ליבום וכההיא דב"ב (דף פ"א) עמש"ש וגם יש לחלק בין ההיא דכהנת שנתערב ולדה כו' דהוי ספק גמור מההיא דהכא דהוי ספק חסרון בקיאות ועמ"ש הט"ז והש"כ יו"ד (סימן צ"ח) גבי ספק התלוי בחסרון ידיעה ובקיאות דלא דמי לספק דעלמא ומש"ש ויש להאריך בזה

ועפמ"ש מבואר שאין כוונת התוס' בקדושין לומר דכיון שא"ל ועשאו שליח צריך שיהא בתורת שליחות דוקא ול"מ מטעם זכייה וכמ"ש בשם האחרונים לפרש בזה דברי התוס' דנזיר גבי הפרשת חלה דצריך שיהא ההפרשה מתורת שליחות ול"מ בתורת זכיה כיון שצותה בתורת שליחות דכבר נתבאר כוונת התוס' דהתם גרע מה שעשאו שליח דהוי כאלו קיבלו הוא בעצמו, ומ"ש שהביאו להוכיח מדברי התוס' בגיטין (דף ס"ו) ד"ה הא כתב הגט דנהי דמכשיר ר"מ כשמצאו הבעל באשפה היכא שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו י"ל דשאני התם דהוי שינוי הצווי של הבעל דקפיד שיהא כתיבת הגט בשליחותו משא"כ לענין חלה שעיקרו הוא תיקון העיסה אם לא דנימא שגם בזה מקפדת שתפריש בשליחותה דוקא שתקיים בזה המצוה ע"י הפרשת שלוחה

ועיין בפנ"י שם על מ"ש התוס' דאפילו כתב ידן הוא הוי כאלו צוה להדיא שיאמר לסופר שיכתוב ולא סגי הכא במצאו באשפה אפילו לר"מ. דכוונת דבריהם דאע"ג דבאמת עשו כמו שצוה הבעל ואמרו לסופר שיכתוב אפ"ה מקשה הש"ס שיפסול דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו וא"כ צריך שליחות ממש ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכה"ג אבל למאי דקיי"ל דל"מ שליחות בכה"ג דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה צווי של הבעל וגרע ממצאו באשפה עכ"ד. ולענ"ד י"ל כוונת התוס' דאפילו אי ס"ל דכתובו כתב ידן הוא אבל אכתב הגט לא קפיד מ"מ לא סגי הכא במצאו באשפה אפילו לר"מ דנהי דלא קפיד שיכתבו הם בעצמן דוקא מ"מ כיון שא"ל כתבו בודאי היה כוונתו שלא יקחו גט הנמצא באשפה אלא שיכתבו עתה אלא דלא קפיד אם יכתבו הם או שיכתוב הסופר ועכ"פ יכתב עתה הגט וכ"ז הוה אי אמרינן דמילי מימסרי לשליח אבל לפום דמקשה שיפסול פריך דנימא דהוי שינוי צווי הבעל דבמה שאמר כתבו קפיד שלא יכתוב הסופר. ולפירוש הפנ"י קשה דמנלן לומר שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו כיון דאיהו לא קפיד ע"ז אלא על החתימה ולר"מ הא ודאי א"צ שליחות בכתיבה (וגם כתיבה לשמה א"צ מדכשר מצאו באשפה) וגם עמ"ש הפנ"י דמש"ה יש לפסול אומר אמרו דבעי כתיבה לשמה ויקשה להתוס' שבאו ליישב דאתי כר"מ דמצאו באשפה כשר דמאי פריך ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו כו' דהא תיפוק ליה דלר"מ ודאי כשר. והריטב"א הקשה בהא דקתני אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי דהא באמר לשנים אף כשאמר תנו לחוד ולא אמר כתבו הוי הכי וכ"כ התוס' דהו"מ למיבעי באומר לשנים תנו בלא כתבו דתנו לשנים בלא כתבו ככתבו ותנו דמי. ולענ"ד יתכן לומר דנקט הכי הש"ס בדיוק דכיון שא"צ לומר לשנים כתבו וכשאומר להם תנו לחוד ג"כ נדע שיחתמו בעצמן דוקא ידעינן מיתור הלשון שאמר כתבו ותנו שבא לומר שיכתבו הגט ג"כ אלא דמספקא ליה אי כוונתו הוא שיכתבו דוקא הגט בעצמן או שכוונתו הוא שיאמרו לסופר שיכתוב ולאפוקי שלא יחתמו על גט הנמצא באשפה וכוונתו במה שאמר כתבו היינו שיכתבו ע"י סופר ומש"ה שפיר פריך דאי סבירא לן דהאי כתובו כתב ידן הוא הא כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח וא"כ אפילו תימא דהאי כתובו כתב ידן הוא וע"ז הוא דקפיד לומר שיכתבו בעצמם מ"מ הא נדע מיתור הלשון שאמר להם כתבו ותנו שבא לומר שגם כתב הגט לא יהא בגט שנמצא כתוב מכבר אלא שיכתב עתה על ידם ולא מבעיא אי גם בהמשנה דליכא יתורא דכתב הגט הוי בכלל השליחות דא"כ ודאי קפיד שיכתבו הם בעצמם בתורת שליחות אלא אפי' אי במתני' אין כתב הגט בכלל מ"מ הכא מיתור הלשון (אף שלא נוכיח מזה שכוונתו שיכתבו הם בעצמם דלשון כתבו הוי על החתימה) נדע שבא לומר שלא יחתמו על גט הנכתב מכבר וס"ד להש"ס דכיון דקפיד ע"ז ע"כ שמקפיד שיכתב הגט בשליחותו וא"כ כיון דמילי לא מימסרן לשליח נימא דקפיד שיכתבו בעצמן שיהא כתיבת הגט בשליחות משא"כ אם יכתב ע"י הסופר ומשני דמודה ר' יוסי באומר אמרו. ובזה יש ליישב מה שהקשה הריטב"א דאמאי לא מתרץ דיכתבו דמתניתין ודאי כתיבת הגט הוא ואפ"ה ליכא למיפשט דכתבו דרישא כתב הגט הוא דדילמא כי וכתב הגט נעשה כאומר אמרו מ"מ כשר ולא תעשה הוא מש"ה קתני מתני' דהם בעצמם יכתבו לכתחלה. ולפמ"ש מיושב דאי התם צריך לכתחלה שיכתבו בעצמם א"כ הכא שבא ביתור הלשון לומר כתבו ותנו היינו לומר דדוקא הם בעצמם יכתבו הגט ודאי מילי לא מימסרי לשליח תו א"א בע"א

והנה בלשון הטור (סימן קל"ב) צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכנסנה כתב הרמב"ם שאין גט כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד