אבן הראשה פד

דעתה אלא שתתרצה על הקבלה וה"נ הוי כן]. אלא דהשליחות הוי גריעותא משום דהוי כמותו והוי כאילו קיבל העבד הגט בעצמו מיד רבו דל"מ ולזה קאמר הש"ס דכיון שישנו בתורת גיטין ויכול לקבל גט בעצם וכל החסרון הוה לפי שלא יצא מרשות רבו לא שייך זה כשמקבל אחר בעבורו דנהי דשלוחו כמותו והוי כאלו קיבל העבד מ"מ יצא מרשות רבו שלא נעשה בשליחותו יד רבו (וכמו אם לא היה לרבו רשות עליו וצריך ג"ש) משא"כ בההיא דנזיר דבעי שליחות ממש דלא מהני מה שישנו המשלח בתורת קדושין כיון דלא מצי עביד בעצמו לקדשה השתא בשעת השליחות. ובזה מיושב מ"ש הגאון בן המחבר שם ובשיבת ציון להקשות בהא דיליף לה לה מאשה דמה אשה משויא שליח לקבל גיטה אף עבד כן דהא אדרבה מכח ג"ש יש ללמוד דאין העבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו דהא אשה גופא א"י לעשות שליח לקבל גיטה במילתא דלא מציא למעבד השתא והוכיח מזה דגבי שליחות לקבלה שא"צ פעולה ורצון ומעשה רק הסכמה בעלמא מצי משויא שליח הגם שאינה יכולה לקבל. ולכאורה יקשה לפ"ז דא"כ למה בעינן שיהא העבד בתורת גיטין ולפמ"ש ניחא שאם אינו בתורת גיטין גרע מצד השליחות דהוי כמו שקיבל העבד בעצמו שאינו בתו"ג. אמנם בלא"ה יש ליישב קושייתו דכיון דבעבד לא משכחת לפ"ז שיוכל לעשות שליח לקבל גיטו ואשה יכולה לעשות שליח ברוב הפעמים לא הוי דומיא דאשה וכיון דגמר לה לה מאשה מוכח דגם עבד עושה שליח לקבלה ברוב הפעמים דומיא דאשה. והנה לפמ"ש מוכרח לפרש כפרש"י ופירוש ראשון של התוס' דפשיט דהני כהני שד"ר נינהו ולא הוו שלוחי דידן כלל ונ"מ לענין מודר הנאה מן הכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו דלתירוץ שני של התוס' דקאמר דהוו ג"כ שד"ר דאי הוי שלוחי דידן לחוד מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי ונ"מ לענין שיכול להקריב שלא לדעת הבעלים ועמ"ש התוס' ביומא (דף י"ט) יקשה למאי קאמר הש"ס דישראל לא שייכים בתורת קרבנות כלל דהא אפילו אי הוו שייכי בתורת קרבנות אכתי מוכח דהוו נמי שד"ר דאי הוו שלוחי דידן לחוד כיון דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי כיון שכל כח הכהן אינו אלא בשליחות הישראל אע"כ דפשיטא דהוו ג"כ שד"ר אלא שבא לפשוט ולהוכיח דהוו שד"ר לחוד ולא הוו שלוחי דידן כלל ונ"מ לענין מודר הנאה מן הכהן ודאי הוו גם שלוחי דידן אינם יכולין להקריב הגם דהוו ג"כ שלוחי דרחמנא ויכולין להקריב בשליחות דרחמנא מ"מ כיון דהוו ג"כ שלוחי דידן ושלוחו של אדם כמותו הוי כאלו הישראל מקריב וגרע טפי ומש"ה קאמר דוקא משום דישראל לא שייכי בתורת קרבנות דאילו הוו שייכי בתורת קרבנות לא היה השליחות דידן פוסל ומבטל השליחות דרחמנא דדוקא כשאין לו כח אחר חוץ מהשליחות צריך שיהא המשלח מצי עביד בנפשיה אבל במקום שא"צ לזה אין השליחות דידן מגרע אלא כשהמשלח אינו בתורת קרבנות. ולתירוץ שני של התוס' ההכרח לפרש כפירוש השני שבתוד"ה מהו דקא מיבעיא ליה אי הוי בתורת שליחות וא"כ אם הוא עומד וצווח לא מהני קבלתו או דלמא לאו בתורת שליחות קאמר וא"כ מפרשים דמ"ש בשטר ע"י אחרים קאמר בתורת שליחות ודמ"מ מהני כיון דשייך המשלח בתורת גיטין

והנה הדול"צ הוכיח לפרש דלא בעי אלא שהשליח מצי עביד השתא והמשלח צריך שיהא בתו"ג וקדושין לבד דלא כפרש"י ותוס'. ובנוד"ב מהד"ת חלק אה"ע (תשובה ס"ט) הביא מה שהקשו עליו ממה דאמרו במס' ב"ק (דף ק"י) האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי והשיב שאין כוונת הש"ס דמשום דל"מ עביד ל"מ משוי שליח דא"כ כהן זקן וחולה אינו יכול לשלוח קרבנו ודבר תימה הוא דאטו גרע הוא מישראל שמביא קרבנו לכהן וכהנים שד"ר נינהו וכוונת הש"ס הוא דכל זכות הקרבנות הוא לאנשי משמר וזכתה התורה לכהן שיבא בכל עת ויקריב קרבנותיו אף במשמר שאינו שלו ולא מצינו בתורה שיהיה הרשות ביד הכהן למסור קרבנותיו לכהן אחר שאינו מאותו משמר ומ"מ יכול לעשות כן לפי שהוא אומר לאנשי משמר מה הפסד יש לכם הלא אי בעינא מקריבנא אנא ואין לכם חלק בו ומה הפסד יש לכם במה שאני עושה שליח במקומי וכשהוא זקן וחולה וא"י לעבוד בעצמו ממילא זוכים בני המשמר ולא מצי משוי שליח להפקיע זכותם וכעין מ"ש הרא"ש גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפילו שויה שליח לא מהני דל"מ משוי שליח לחוב לאחרים עכ"ד. ודבריו מוקשים לענ"ד דשאני התם שתופס השליח בעד המשלח והכא הוא תופס בעד עצמו דהא השליח הוא שעובד. ולדעת הש"כ יכול שליח בשכר לתפוס מבע"ח הגם שחב לאחרים. ויש שכתבו בטעם וסברת הדבר דכיון שיש לו זכיית שכר בעד מה שתופס וזכי בהתפיסה לנפשיה זכי נמי לחבריה והכא הוא תופס לנפשיה וליכא למימר דכיון שאין המשלח זוכה בו לא מצי זכי בעד השליח כיון שחב לאחרים דז"א דהא לא מצינו אלא דלא מצי זכי ליה כשחב לאחרים כשאין השליח זוכה בו גם דא"כ אם יתן לו שכר בעד זה שהוא מרשה אותו לעבוד תו יוכל לחוב לאחרים לפי שזוכה ג"כ לנפשיה. ומ"ש הנוד"ב דאטו גרע מישראל שמביא קרבנו לכהן מוקשה לענ"ד דשאני התם דהכהנים הם שד"ר משא"כ הכהן שאינו באותו משמר שלא זכתה לו התורה ובא רק בכח ותורת שליחות ומש"ה כל דל"מ עביד ל"מ משוי שליח דבזה ל"מ מה דהוי בתורת קרבנות כיון שהכהן שבמשמר אחר אינו שד"ר ובא רק בכח השליחות וכל היכא שכל כחו אינו אלא מצד השליחות לחוד צריך שיהא המשלח מצי עביד וא"ש

וכן מוכח ממ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ט) ד"ה ואין מוציאין גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שאם היו חייבים עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ולזאת יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב בקרבן והקשה ע"ז בקונטרס דהא אמרינן בב"ק שם דהיכא דל"מ עביד עבודה שליח נמי ל"מ משוי ותירצו התוס' דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חילה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה והיינו דכיון דהוי ספק ואפשר דקמי שמיא גליא דמצי עביד ומצי משוי שליח מש"ה אין מוציאין שלהם מידיהם מספק ולדעת הנוד"ב דל"מ משוי שליח להפקיע זכותם אלא במקום שיכול להקריב בעצמו ומשום דמצי אמר מה הפסד יש לכם במה שאני עושה שליח יקשה דהא הכא יש להם הפסד כיון שלא יוכלו להקריב בעצמן ומה בכך דקמי שמיא גליא שראוי לעבוד דהא כיון דהשתא א"ר לעבוד הוא מפסיד לכהני המשמר ומוכח דהוי מטעם שליחות כמ"ש וכמבואר בפשטות הלשון

והמל"מ פ"ט מאישות כתב שיש לדון באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר ועשה שליח שיקדש לו אשה זו לאחר שיגרשנה המקדש הראשון מהו מי אמרינן דחשיב שליח שהרי אם היה מקדשה היו תופסין בה קדושין וא"כ חשיב מילתא דמצי עביד ושפיר מצי משוי שליח או דנימא דכיון דהוא לא היה יכול לקדשה קדושין גמורין חשיב מילתא דל"מ עביד והביא מחלוקת רש"י ותוס' גבי כהנת שנתערב ולדה כו דלפרש"י כל מילתא דל"מ עביד אף שהוא מחמת ספק ל"מ משוי שליח ולדעת התוס' כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח. ולענ"ד דברי המל"מ מוקשין דכוונת