אבן הראשה פא

(דף ל"ה) דאשתרשי לה מקום דינר שנשתכרה בו עיסה כעובי הדינר זהב ואולי מש"ה נקט בשני בצורת שהיה אז שוה פרוטה ועיין פסחים (דף נ"ז). ויודעי חקר מטבעות עתיקות (נומיזמאטיק) יוכלו להיות לעזר לברר עובי הסלע והדינר רחבם והיקפם

וכתבתי דברי אלה בתור הצעה וחקירה בביאור ושיעור המדות שבתורתנו הקדושה אמנם להלכה נדרש לשקול הדברים היטב במאזני העיון ולברר דברי רבותינו הגאונים זצ"ל אשר מימיהם אנו שותים למען דעת הדרך אשר נלך בה להלכה למעשה והחונן לאדם דעת יאיר עיני במאור תורתו ויצילני משגיאות. דברי הכותב יום ג' כ"ה שבט תרמ"ה פה ברעזי אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ שליט"א

סימן כד

כאשר הדברים הקודמים הם בעניני חשבונות של מצוה אמרתי לצרף לזה מה שנ"ל לבאר כוונת הפסקי תוספות מנחות פרק אחרון (סימן רמ"ב) על הא דקאמר שם (דף ק"ו) פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים שהן אלף ושמונה מאות ושלשים וז"ל כשיש לך לחשוב מא' עד ד' תחלוק החשבון שלפני החצי כמו א"ב ג"ד קח ג' ותחלוק לחצי וקח חלק קטן דהיינו א' ואומר ג' פעמים ג' הוא ט' עכ"ל ובתוספות שלפנינו כתוב באופן אחר ח"ל קח בידך מאחד ועד ששים כו' ויעלה לך שלשים פעמים ס"א והפסקי תוספות הנ"ל הוא קיצור מתוספות אחר שאינו בידינו וכוונת הדברים סתומים בראשית ההשקפה. ויתכן לבאר כוונת דבריהם כי אם נחפוץ לדעת כמה הוא הסך הכולל ממספר $ציור בספר$ $ציור בספר$ והמספר $ציור בספר$ $ציור בספר$. והוא מכוון לחשבון התוס' שמאחד ועד ששים עולה שלשים פעמים ס"א = $ציור בספר$ $ציור בספר$. כמובן ומא' עד ד' הוא = $ציור בספר$ $ציור בספר$. וזה שכתבו שכשיש לך לחשוב מא' עד ד' תחלוק החשבון שלפני החצי כמו א"ב ג"ד קח ג' [שהוא =א-1] ותחלוק [המספר ד'] לחצי וקח חלק קטן דהיינו א' שיוסיפו אחד על חצי המספר ד' ואומר ג' פעמים ג' הוא ט' שהוא = $ציור בספר$ ובצירוף המספר. 1=10. וכן מאחד עד ס' קח המספר נ"ט הקודם להמספר האחרון ונחלק מספר ס' לחצי ונוסיף עליו אחד ויהיה = $ציור בספר$ ובצירוף האחד הוא $ציור בספר$ ויתכן לומר שלזה בחרו לחשוב באופן הזה ולא ע"פ חשבון התוספות שבידינו באשר האומר פרשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי רגיל הוא לידע שעכ"פ פירש יותר מאחד שאם נודר להביא עשרון אחד הוא אומר הרי עלי עשרון ולא בלשון עשרונות וכולי האי לא שכיחא שישכח לגמרי אם אמר עשרון או אמר כמה עשרונות והגם דקאמר הש"ס שהן אלף ושמונה מאות ושלשים היינו אם שכח לגמרי וספק אצלו שמא אמר עשרון ודממילא נדע שאם הוא זוכר שעכ"פ פירש יותר מאחד יפחות אחד מהמספר הזה [וגם עמ"ש הרא"ש סוף פסחים דכשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד ועמש"ש ועיין קדושין (י"ב) סוכה (ח')] והוא כהכפלת ל"א פעמים נ"ט זאת בחרו לחשוב באופן הזה [ועד"ז נדע כמה יעלה המספר $ציור בספר$ באשר $ציור בספר$ וא"כ $ציור בספר$ וכאשר נשים תחת המספר $ציור בספר$ המספר השוה לו $ציור בספר$ וכן נשים תחת המספר $ציור בספר$ המספר השוה ברכסי המספר. 7. וכן נעשה עם המספר $ציור בספר$ וכו', יעלה המספר $ציור בספר$ $ציור בספר$ ולפ"ז $ציור בספר$ והמספר 3 $ציור בספר$ $ציור בספר$ וכן תמיד $ציור בספר$ ועד"ז יש לבאר בכלל כמה הוא המספר $ציור בספר$

סימן כה

לב"ג השנון מו"ה משה נ"י

דבר מה שהקשה על המבואר בש"ע אה"ע וסימן צ"ג) דעת הפוסקים שאם גירשה ומעכב מליתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה מהא דקאמר בערכין (דף כ"ב) מרימר אגבי כתובתה לגרושה מנכסי דיתמי א"ל רבינא לאמימר והאמר ר"י אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה ריבית אוכלת בהן ר' יוחנן אומר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני ואפילו ר' יוחנן לא קאמר אלא באלמנה דקמפסדא מזוני אבל גרושה לא. פשוט דלק"מ כמ"ש הריב"ש (בתשובה ש"ג) שלא תקנו החיוב אלא על המגרש לבד ולא על היורשים ואין לה מזונות על היורשים וכ"כ הב"ש. אמנם עדיין קשה על הריב"ש שכתב שם כן מסברא די"ל שלא תקנו אלא על המגרש לבד ולא על היורשין ולא הביא הוכחה מפורשת לזה מהסוגיא דערכין שם. וי"ל דמההיא דערכין שם לא מוכח מידי דלפום דקיימינן דאין נזקקין לנכסי יתומים לגבות כתובת אשה אלא משום מזוני ממילא לא שייך התקנה שתטול מזונות כדי שיפרע לה מיד כתובתה כיון שאין נזקקין לנכסי יתומים לגבות כתובתה ואינם צריכין ליתן לה כתובתה ולמה יתנו לה מזונות בעד מה שמעכבים הכתובה ומש"ה דוקא אלמנה שיש לה מזונות מת"כ ולעולם אי נזקקין לגבות כתובת גרושה מיתמי משום חינא י"ל שנוטלת מזונות כ"ז שאינם משלמין ומש"ה בעובדא דהריב"ש במזונות היבמה אחר שחלץ לה היבם שצריך ליתן כתובתה היה מקום לומר שנוטלת מזונות

וי"ל ג"כ דהא דאמר ר' יוחנן בירושלמי דאדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן ל פרוטה אחרונה הוי כמסקנת הש"ס דטעמא דר"י הוי משום חינא וכן אמר בכתובות (דף פ"ד) ומש"ה חייב במזונותיה כדי ליפות כחה כדי שיפרעו לה כתובתה בבת אחת ולא יתנו לה מעט מעט וכמ"ש הטעם ברא"ש פ"ק דב"מ (סימן ל"ד) משא"כ לפום דהוה בעי למימר מעיקרא בערכין דטעמא דר' יוחנן משום מזוני ודלא ס"ל טעמא דחינא דממילא אין ליפות כחה שפיר קאמר דל"ש זה בגרושה. וע"ש ברא"ש שכתב די"ל דהש"ס דידן לא פליג על הירושלמי אלא דקמ"ל דאפילו מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה דאילו מגורשת לגמרי ליכא שום חידוש. והיינו משום דכיון שאינה נוטלת מזונות אלא כשתובעת כתובתה ואינו נותן לה פשיטא דמציאתה לעצמה כיון שהיא רוצית הכתובה ושלא יחייב במזונות ולפום דמוקי במגורשת ואינה מגורשת צ"ל דהא דקתני מתניתין אע"פ שלא נתן לה כתובה היינו משום דסד"א דכיון שאינה יכולה להנשא לאחר בלא גירושין שנית ממנו ועדיין לא נתן כתובתה קרוב הדבר שיחזור וישאנה ודמציאתה לבעלה כדי שיבואו לידי קירוב ולא לידי איבה קמ"ל: