אבן הראשה ז

טד"ק) דאונס רחמנא פטריה והוי כמו שלא עשה איסור ולא נכשל באיסור

ובזה יתיישב מ"ש במדרש וילקוט שמואל קי"ח ויפדו העם את יונתן. אר"י וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש. ר"ל אמר וכי אכל והלא מיטעם טעם כו' המטעמת אין בה לא משום אכילה כו'. ולכאורה ממה שאמרו היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה וגו' מבואר שלולא זאת היה ראוי להמיתו. ובזה י"ל שאמרו דכיון שעשה הישועה הגדולה הזאת בישראל וה' היה בעזרו וכמ"ש כי עם אלהים עשה היום הזה. בודאי הוא צדיק גמור שע"י שלח ה' ישועתו וכיון שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בפרט במידי דאכילה מוכח שנא נכשל דטעימה שרי או דדבש שרי. ומה שלא ענה ה' לישראל ונלכד יונתן בגורל י"ל שחטא באמרו עכר אבי את הארץ. ושטוב יותר אם היו אוכלין למען יתגברו על הפלשתים אויבי ה' וכאלו נדרש גבורתם. ובאמת אך בה' יעשו חיל והוא יבוס צריהם. ואף שלעולם אל יסמוך אדם א"ע על הנס ומנכין לו מזכיותיו וטוב יותר שלא יצטרכו לנס גדול. בכ"ז חטא באמרו עכר אבי וגו' כיון שהיה התענית לש"ש ושהיה מקום לשומע לחשוב שתולה הנצחון בגבורת ישראל וכחם הטבעי ומ"מ לא נכשל כלל במה שטעם מעט דבש. ועמ"ש בזית רענן שבאמת כל מאכל קרוי לחם כמ"ש רש"י פ' אמור אלא שהעם הצילו ליונתן בטענה זו. ולענ"ד י"ל דהגם שכל מאכל קרוי לחם וכמ"ש לחם אלהיו ועבד לחם רב מ"מ אינו כולל דבש שהוא משקה והגם דבמ"ש אשר יאכל נכלל גם שתיה כמ"ש בשבועות דף כ"ב. (וגם למ"ש התוס' בחולין ק"כ ד"ה לרבות השותה דמידי דבר אכילה דממחי להו ושתו להו לא הוי בכלל אכילה היינו דוקא המחה את החלב וגמעו שהוא אוכל בעצם ושותהו ע"י מיחוי משא"כ דבש העומד לריסוק דהוי כמשקה עיין סוף עוקצין חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה) י"ל דכיון שאמר לחם אינו כולל דבש שהוא משקה וכעין מ"ש בשבועות דף כ"ג דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידתא היא וה"נ גלה דעתו בזה. ולכאורה ר"י ור"ל לטעמייהו דלר"ל דח"ש אינו מה"ת קאמר טפי דטעימה אינו הכלל אכילה ועמ"א סימן ר"י ס"ק ו' דכיון שנפשו חשקה לאכול יותר אלא שנמנע מפני האיסור לא חשיב הטעימה אכילה וכוונתו דגם שבשעת הטעימה לא ידע עדיין מהשבועה מ"מ תיכף הגידו לו מהשבועה ולזה נמנע לאכול יותר ולולא זאת היה בדעתו לאכול יותר. ולכאורה י"ל דגם אי ח"ש מה"ת היה יונתן שוגג בדבר ומפני חומר השבועה רצה לענשו אף בשוגג ועיין ילקוט מהפדר"א ועיין גיטין ל"ה שנענשה אף שכוונה לשבע באמת וע"ש בתוס' ועמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג דח"ש הגם שאסור מה"ת לא תשיב מושבע ועומד וכוונת השבועה היה על שיעור שלה מש"ה מה שאסור ח"ש אינו אלא ככל איסור תורה דעלמא שאינו נענש עליה בשוגג שאין לח"ש חומר שבועה (וגם היה בולמוס שהאירו עיניו עיין יומא פ"ג ומה שעשה תשועה בישראל מורה על צדקתו עיין קדושין ע"ו סנהדרין מ"ט) וניחא גם אי חשיב ואוכל עיין ב"ב דף פ' ומייתי הא דיונתן דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש ע"ש. (ובסיומא דמשניות אמרתי דכיון דבה"א משירסק ומקודם הוי בכלל אוכל עכצ"ל כר"ל דוכי אכל והלא מיטעם טעים ומש"ה כהנים נכנסין לאכול בתרומתן כשהגיע זמן ק"ש כמ"ש האחרונים דטעימה בעלמא הוי דשרי)

והנה ע"פ המבואר י"ל בהא דחולין דף קי"א דא"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי ליה מידי ולא ס"ל וכבר תמהו דהא שמואל אמר לרבך יהיבי ליה ואכל ובודאי לא היה משקר ח"ו. ולכאורה י"ל עפמ"ש בגיטין דף כ' נפק לוי דרשה משמיה דר' ולא קלסוה משמיה דרבים וקלסוה אלמא הלכתא כוותיה ופרש"י דדרש הכי כי היכי דליקבלו מיניה ועיין גיטין ע"ז משמיה דרבים ולא קלסוה ובפרש"י. ועיין שבת דף קט"ו ד"ה אתא איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן ופרש"י כי היכי דליקבלו מיניה. ובפסחים דף כ"ז בעלמא קסבר שמואל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו וסבר אתניי' איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא יע"ש ובעירובין דף נ"א לא תנא ליה כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה והוא כמ"ש פסחים דף קי"ב היתלה באילן גדול ועיין מ"א סימן קנ"ו שאם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרה בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה יע"ש. (ועיין קדושין מ"ד אפכוה שדרוה כו') וכ"כ בתשובת הגאונים הנקרא חמדה גנוזה שכשיודע שהדין כן מותר לתלות בשם רב גדול ובשם רבים כדי שיקבלו ממנו. ובזה יש לפרש לענ"ד הא דאמר בב"מ דף כ"ג בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני מילייהו במסכתא כו' ופרש"י יש בידך מסכת פלוני סדורה כו' יאמר לאו ומדת ענוה היא. ולכאורה יל"פ דמשני מילייהו לתלות באילן גדול כדי שיתקבל ההלכה. וצ"ע לענ"ד דלא פרש"י כן דהכי משמע לישנא דבמסכתא ובכל הש"ס מבואר זה ההיתר. ובזה יבואר הא דאמר בקדושין דף מ"ד ר' אבין בר סמכא הוא א"ל אין כמן ימא לטיגני הוא ופירש ר"ת דשני מקומות הם וקרובים זל"ז כלומר אין אדם משקר כה"ג. ולכאורה תמוה איך חשד לר' אבין שישקר. ועיין יבמות ע"ז תוד"ה אם דאומר ר"ת דדוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר ובמדעל"ג סמכינן עליו והכא אינו נוגע בדבר (והתם קאמר שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים והוי מדעל"ג הגם שאין המקומות קרובין משום שמיד ישאלו לשמואל וב"ד). ועפמ"ש י"ל דכיון שהוקשה להם קושית ר"ל דהא כתיב ויצאה והיתה כו' חששו שמא ר' אבין מדעת עצמו נראה לו דברי ר' יוחנן ולזה הוא תולה ההלכה בהסכם חברותא דכולהו סברי כר' יוחנן. ושאל אי בר סמכא הוא ויש לסמוך גם על סברת ודעת עצמו להכריע הדין וא"ל אין כמן ימא לטיגני דכיון דמקום קרוב הוא סבר אי משקרנא אתי אינש אחרינא ומכחישני. ובמקום שיתברר האמת בודאי לא יתלה באילן גדול ורבים ללא תועלת ושעוד יהיה גנאי בדבר. ובודאי אמת דבריו שהסכימו החברותא כר"י

ועפמ"ש יתיישב הא דשבועות דף כ"ו מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשיקרא אשתבעי א"ל לבך אנסך וכתבו התוס' דלאו דוקא למיפטרי' מקרבן אלא אפי' עונש נמי ליכא כדמוכח בנדרים דף כ"ה יע"ש. ולכאורה קשה דנהי שלבו אנסו וסבר שרב אמר כן מי אנסו לישבע ע"ז בפרט כשרואה שחבירו נשבע להיפוך. (וע' עירובין י"ז אורייתא נביאי וכתובי דאמר רב הכי) ולפ"ז י"ל שנשבעו לחזק דבריהם שאומר כן בודאי שאמר כן רב ולא שאומר כן בשם רב לתלות באילן גדול לפי שברור אצלו שכן הוא ההלכה ונשבע לשם שמים כדי שידע שרב אמר כן ויפסקו לאמיתה של תורה. והיו כאנוסים על השבועה (וגם אי נימא דכיון דרב קיים והוי מדעל"ג בלא"ה ידעו שחושב שרב אמר כן בכ"ז נשבעו שידעו שברור אצלם שאמר רב כן ולא יחשבו שאומר כן מאומדנא והשערה בכוונת דברי רב) והא דאמר ביבמות דף ל"ג בשלמא לר"ח קא משתבע לאפוקי לר"ש מחזקי' אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי קשיא. היינו משום דפלוגתייהו הוי לענין זר ששימש בשבת ושאכל מליקה דהוי הלכתא למשיחא ואליבא דר"ש ואיזה צורך לישבע וגם ל"ש שיחשבו שתולה באילן גדול דכיון שאין תועלת להלכה למעשה אין לעשות כן דמדבר שקר תרחק ודוקא לאפוקי