אבן הראשה עד

יש צריכותא דסד"א דהתם דומיא דבנך כו'. וגם עמ"ש התוס' בגיטין (דף מ"ח) ובבכורות (דף נ"ב) דדוקא ר' יוחנן אית ליה דמחזירין זל"ז ביובל ושאר אמוראים סברי דאע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דא"ר דליהדר ירושה ומתנה לא וכבר תמה ע"ז היש"ש שם דא"כ פסקינן דלא כרבנן דמתנה חוזרת

ועמ"ש המרדכי פרק המקבל (סימן שצ"ה) דחילוף דחילוף בית נמי מיקרי זביני כדאמר האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל משום דאין ברירה ומעיקרא זה נטל חלק הראוי לזה זה נטל חלק הראוי לזה והחליפו והו"ל מקח וממכר דאמר רחמנא דתחזור ביובל יעו"ש ולפ"ז יקשה דאי אין ברירה לא הוי מתנה אלא חליפין דהוי כמקח וממכר. ועיין בפרשב"ם ב"ב (דף ק"ז) ד"ה כלקוחות דמי יע"ש ויש להעיר ממ"ש תלמידי הרשב"א הובא בב"י חו"מ (סימן רכ"ז) דאין אונאה לחליפין לעולם אף כשמקפיד עליהם משום דממכר כתיב וחליפין לאו ממכר הוא ועיין בתשובת רשד"ם (תשובה שפ"ג) שגם כשמחליפין למקח וממכר ולא לצורך תשמישם אין בו אונאה. ומההיא דב"ק (דף ע"ט) גנב והחליף לא מוכח מידי לפמ"ש הרשב"א שם גבי מתנה יע"ש וכן מההיא דב"מ (דף י"א) חליפין דרך מו"מ הוא לא מוכח מידי דהתם היינו שנראה כמוכרן לו. אמנם בביצה (דף ל"ה) המחליף פירות עם חבירו כו' ופרש"י דהיינו מקח [ועיין פ"ז או"ח וסי' תרצ"ה ס"ק ה') ועיין נדרים (דף מ"ז) דיליף דחילופין לאו כגידולין מהא דמכרן וקידש בדמיהן יע"ש]. ועכ"פ חליפין הוא דהוי ולא מתנה וצ"ל דדוקא למסקנא אליבא דר' יוחנן הוי כן משא"כ להס"ד וכן לאמוראי דפליגי עליה ס"ל דלא הוי חליפין שנותן לאחיו חלקו באותו שדה בעד מה שאחיו נותן לו חלק השותפות שלו בהשדה שנוטל הוא לחלקו. ומשום דדוקא כשנוטל זה שדה יפה וזה שדה רעה ולפי ערך פחיתות דמיה הוא נוטל יותר במדה או גם כששניהם יפות אלא שהן מסוגים שונים יש מקום לומר שהוא חליפין כעין מכר. משא"כ כשחולקין בשוה שדה אחת בשיעור מצומצם ממש שחילוף כזה שהוא מחליף שדה באותה שדה ממש אלא שע"י החלוקה בהכרח זה נוטל מצד צפון וזה מצד דרום וכדומה ואין שום נפקותא וקפידא אצלו ליקח איזה צד מהשדה אין בזה גדר וענין מכירה כלל. והיינו דקאמר בלשון הש"ס אבל ירושה ומתנה לא ומשום דסד"א לומר דסבר יש ברירה ומ"מ פסול לפי שאינו מבורר בשעת כתיבה וא"כ הוי ירושה והדר קאמר דאף אי אין ברירה סד"א דלא הוי מכר אלא כעין מתנה. ולא כמתנה דעלמא דהויא כמכר ומשום דהוי כעין מכירה דאי לאו דמטא ליה הנאה כו' וקיבל הנאה בחליפיו והכא שקיבל בחליפיו אותו הדבר ממש אין בזה שום שיתוף וענין מכירה והוי כעין מתנה כזאת שלא קיבל בחליפיו דבר כיון שגם במה שקיבל אין בזה ענין מכירה. ואילו היה כל מתנה חוזרת ביובל אף מתנה שאין בה סוג וענין מכירה ה"נ יחזור ביובל אף בחליפין כזו שאין בה בה סוג וענין מכר. ומש"ה סד"א דכשחלקו שדה אחת בשוה ולא יפה כנגד רעה אין מחזירין זל"ז ביובל [ואי נימא דדוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים אלא כשחלקו בשוה יפה כנגד יפה מוכח דגם כשחלקו יפה כנגד רעה לא הוי כמכירה והיינו מ"ש הש"ס אבל ירושה ומתנה דכשחלקו יפה כנגד יפה הוי כירושה ממש וכשחלקו יפה כנגד רעה הוי כמתנה נצטרך לומר דגם חליפין ומתנה שיש בה ענין מכירה א"ח ביובל]. ובמק"א ביארתי ליישב הא דקרי לה להאחין שחלקו בשם מתנה ועכ"פ נשמע מדברי התוס' הנ"ל שיש מתנה שא"ח ביובל לפום דינא וא"כ מיושב הא דקאמר דאיכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכמ"ש

ובלא"ה לק"מ לפמ"ש בב"מ (דף ע"ט) מנין למוכר שדהו לששים שנה שא"ח ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כו' יצתה זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת וכ"כ הרמב"ם ומסתימת לשונם משמע לכאורה דה"ה כשמוכר לכמה מאות שנים כל שהוא לזמן קצוב וכ"כ החינוך וא"כ אי בעי יהיב ליה במתנה לכמה מאות שנים דודאי אין סברה לחשוש שמשקר בשביל שרוצה שגם אחר אלפי שנים לא יחזיר ליורשיו [דגם בנותן לזמן רב כזה שלא תחזור לו אלא ליורשיו אינה נצמתת גם אם ימכרנה המקבל מתנה לאחר וכמבואר בסי' רמ"ח ושיוכל ליתן באופן שיוכלו יורשיו להוציא מיד הלוקח]. אמנם לכאורה יש לדייק דדוקא נקט לס' שנה מדפריך סוף סוף לכי מטו שיתין שנין קא הדרא ארעא למרה וקא כליא קרנא ולא משני דזבין ליה לאלף שנין דפשיטא די"ל דנהי דסבר רב לא מכלינן קרנא מ"מ אין לחוש למה שיהיה אחר אלף שנים. וכבר אסיק אדעתיה לחלק בין זמן ארוך לזמן מועט וכמ"ש התוד"ה במוכר שדהו לס' שנה דקס"ד דכיון דלזמן ארוך מכר לו לא חשיב כליא קרנא וא"כ מדלא מתרץ דזבין לזמן ארוך יותר דודאי לא חשיב כליא קרנא מוכרח לומר דכשמוכר לזמן ארוך הרבה חשיב לצמיתות. ופשיטא דכשמוכר שדהו בזמן בית ב' דידעי לאימת חרוב וכמ"ש בנזיר (דף ל"ב) ועמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ו) ומוכר לו לזמן ארוך שיודע שבין כך יתבטל היובל דחשיב לצמיתות ומש"ה קאמר בב"ב (דף קי"ב) פנחס דזבין מזבן לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל כו' ולא משכחת דזכין לזמן ארוך שלא יחזור ביובל. ולס' שנה לא חשיב לצמיתות שרגיל שתחזור להמוכר בעצמו (ועיין יבמות ס"ד גיטין כ"א) ותו אין לחלק גם כשהמוכר זקן בימים כיון דשיעור זמן כזה הפחות מימי שנות חיי האדם לא חשיב לצמיתות משא"כ בזמן ארוך הרבה ושיעברו כמה יובלים ולא יחזור ליורשי המוכר ודאי חשיב לצמיתות

ויתכן עוד לומר דמ"ש הראשונים שאין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו דכתיב כי לי הארץ הוי בפלוגתא ואתיא כוותיה דר"א דאמר אין קנין לפ"ג בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר לה' הארץ משא"כ לרבא דאמר דאע"פ שאין קנין לע"ג בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לע"ג בא"י לחפור בה בורות כו' שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וקרא קאי לענין קדושת הארץ ה"נ י"ל דמהני תנאי שלא יוצא ביובל (למ"ד דתנאו קיים) שהוא מתנה על מה שהוא שלו דכתיב והארץ נתן לבני אדם. וההיא דב"מ (ע"ט) וגיטין (מ"ח) ת"ש הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא ולא משני כשהתנה משום דבעי לתרץ גם אליבא דר"א. וא"כ ניחא ההיא דב"ב (קכ"ז) דהתם הא קאי אליבא דרבא ולרבא לטעמיה מהני תנאי ביובל ואי בעי יהיב ליה במתנה ושיתנה שלא יחזירנה ביובל

ונתבאר דלא מוכח מהסוגיא דב"ב לומר שנחשב מוחזק בקרקע ושאין להוציא מספק מחזקתו בבוא היובל ועמ"ש המרדכי פרק השוכר את האומנין (סימן שנ"ז) בראובן שהשכיר בית לשמעון דשמעון יכול להכניס את לוי תחתיו וז"ל ועוד ראיה מדתנן בערכין מכרה לראשון במנה ומכרה ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו כו' וכל מוכר שדה בשעה שהיובל נוהג אינו אלא כשכירות בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל ואפ"ה חזינא שיש לו רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות בעלים כו'. יע"ש בשם מהר"ם ז"ל ועיין מ"ש הקצה"ח (סימן שט"ז ס"ק ב') בטעם המרדכי פ' חז"ה שחולק ע"ז ודבהקדים שכרו א"י להשכירו לאחר והא דיובל שאני שבונה והורס הוא כשלו ממש ובמק"א ביארתי ליישב קושיות הקצה"ח ומבואר דהוי במחלוקת ולדעת מהר"ם הוי כשכירות בעלמא ול"א דזביני מעליא שאינו אלא אפקעתא דמלכא [ודההיא דב"מ דף ק"ט דקאי אליבא דרבא ס"ל דק"פ כקה"ג לפמ"ש התוס'. והכא