אבן הראשה עג

ויש לעיין במ"ש הר"ן פרק עשרה יוחסין בשם הרמב"ן דמהא שמעינן שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע שנתנו במתנה ושמעתין מוכחא שיכול ליתן לו במתנה אע"ג שאינו יודע כמה יפול לו ומדר"מ נשמע לדרבנן בדשב"ל ודבר שאינו קצוב. ועפמ"ש הח"ס י"ל לכאורה דכיון דבעצם הנכסים בר קנין נינהו לר"מ אלו היה יודע קצבתם [וגם יוכל להודות לו אלף אלפי דינרי זהב] ממילא השתא שמקנה אותם בהדדי בהדי הנכסים הקצובים שיש לו חל הקנין מתוך שחל על זה. ודהוי מטעם מיגו או דגם לסברת וטעם הודאת בע"ד י"ל כן. ושאני כשמחייב עצמו לכסות חבירו או לזונו חמש שנים שאינו קצוב שמא יתייקרו דהגם שמוכלל בזה החיוב לזונו היום מ"מ אינו מחייב עצמו בדבר קצוב וכלל חיובו הוא דבר שאינו קצוב משא"כ הכא שמקנה לו הנכסים שיש לו ג"כ. ועמ"ש בב"י מההיא דכתובות (דף ק"ב) דמוקי כגון דגרשה ואהדרה יע"ש והגם דלפ"ז יכול לחייב א"ע גם שלא בשעת קדושין כשיחייב א"ע אז גם בדבר קצוב י"ל דניחא ליה טפי לאוקי כדגרשה ואהדרה וגם עמ"ש הש"כ בזה. אמנם מסתבר לומר דכיון דהוי טעמא משום דהוי אסמכתא בעלמא ל"מ מה שמקנה בהדה דבר קצוב וגם לפמ"ש הנוד"ב גבי דשלב"ל הכא מודה דלכ"ע אין בזה שום עדיפות. וגרע גם מדבר שאינו בר קנין כלל

וגוף מ"ש התומים להוכיח מדברי הרשב"ם (דף ל"ג ד"ה והדרי) שכתב דמיגו דמצי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעט כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא דבהכי הוי חזקה כי אמר אכלי טובא ודידי אכלי מהימן דס"ל דמיגו לח"ט לא אמרינן. לכאורה י"ל [דעדיפא נקט שיש לו מיגו מעליותא שיהא לו ג"כ טענת חזקה בקרקע] דשאני התם שעיקר טענתו הוא להחזיק בקרקע ול"א מינו שהיה יכול לטעון דבר המבטל עיקר הטענה שלו וגרע מחצי טענה משא"כ באומר זה בני דאדרבה רצונו שיירש הנכסים שיש לו הוא עיקר נגד הנכסים שיפלו לו אח"כ שאינו יודע אם יבאו וכמה יפלו לו ושפיר מהני מיגו לענין הנכסים שיש לו עתה וי"ל עוד בכמה אופנים אך אין צורך לזה דכבר נתבאר ד דהגם דל"א מיגו לח"ט הכא ודאי נאמן מטעם מיגו וכמ"ש

ויתבן עוד ליישב דמש"ה איכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה הגם דמתנה חוזרת ביובל לפי מ"ש בירושלמי (פ"ב דמעשרות הלכה א') על המשנה דהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין שאין המתנה קובעת למעשר כמו המכר דשמואל אמר דר' מאיר היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר ור' יוסי אמר ד"ה היא וכמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות ומש"ה הקילו בזה. ומדלא קאמר דדוקא לענין חזרה ביובל הוא דאמרי רבנן שהמתנה כמכר משום דהוי גזה"כ תשובו לרבות את המתנה משא"כ לענין קביעות למעשר מוכח דסבר דלרבנן ילפינן מינה בכל דוכתא שהמתנה כמכר וכן מוכח מההיא דערכין (דף ל"א) לצמיתות רבות את המתנה כו' אפילו תימא ר"מ שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות כו' והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי אלא הא ודאי דלא כר"מ וש"מ דר"מ דס"ל מסברא שאין לדמות מתנה למכר לא מרבה מתנה ורבנן ס"ל שיש לדמות מתנה למכר וכדקיי"ל במגילה (דף כ"ו) כמאן דשרי מתנה ומשום דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוה ליה מתנה כזביני וגם בההיא דב"מ (דף ט"ו) פסק הרמב"ם דהוי כמכר ועיין בטוש"ע (סימן שע"ד סעיף ד') ומה שהקשה הטו"א במגילה כתבתי ליישב במק"א. והשתא לא מיבעיא לפמ"ש הב"י אה"ע (סימן ט"ז) בדעת הרמב"ם דס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקראי דודאי אמרינן דמש"ה מתנה כמכר משום דאי לאו דהו"ל הנאה כו' אלא גם אי קיי"ל דלא דרשינן טד"ק אכתי כיון דמוכח דלא מרבה מתנה אלא כשיש לדמות מתנה למכר בכל דוכתא ממילא י"ל דכיון דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל קרא דתשובו לרבות את המתנה לא מרבי אלא היכא שנותן לו מעכשיו במתנה ומשם שגם מצד הסברא הוי כזביני דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה משא"כ הכא שאינו נותן לו מתנה מעכשיו מחיים אלא שיטול פי שנים בנכסיו לאח"מ שנותן לבנו זה לפי שאוהבו יותר משאר בניו ולא מוכח דהו"ל הנאה מיניה חילוף המתנה אלא כשנותן לו עתה מחיים ולא כשלא יטול אלא אח"מ שאינו מפסיד לעצמו אלא לבניו וכיון דליכא סברא לומר דהוי כזביני מסתבר לומר דז"א בכלל ריבוי הכתוב ועיין בירושלמי (פ"א דמע"ש הלכה א') בהא דאבל נותנין זה לזה מתנת חנם מתני' דר"מ דר"מ אמר אין מתנה כמכר א"ר יוסי ד"ה היא הכא כהדא דתני כו'. וכן בפ"ד דמע"ש (הלכה ב') עלה דהפודה מע"ש שלו כו' בין שניתן לו במתנה יע"ש. ומבואר מזה דלא הוי גבי יובל גזה"כ בעלמא אלא משום דבכ"מ הוי מתנה כמכר ועכ"פ י"ל דקרא לא מרבי מתנה אלא מתנה מעכשיו דהוי כעין מכר ולא מתנה כזו [ועמ"ש הט"ז או"ח (סימן רמ"ו ס"ק ג') דגם כשמוליך בחנם ודאי הוא לתשלומין על איזו טובה שעשה לו ועיין ב"מ (דף ל"ה) וע"ג (דף כ') ד"ה רי"א ובב"מ (דף י') גבי תופס לבע"ח כשהוא שליח בחנם ומש"ש ובב"ק (דף ע"ט) גנב ונתן במתנה כו' ובש"מ בשם הרשב"א תמה מהיכי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כו' וע"ש מ"ש בשם הראב"ד)

ויש להביא ראיה לזה מהא דאמר בגיטין (דף כ"ה) וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא. ולכאורה תמוה דהוי דלא כהלכתא דהא קיי"ל כחכמים דמתנה חוזרת ביובל. והיש"ש בב"ק דיני ברירה האריך לתמוה מזה עמ"ש התוס' דאור"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה. דא"כ יקשה למאי הוצרך לומר הס"ד דסד"א דמתנה אינה חוזרת ביובל דלא כהלכתא דהא כבר שפיר עבד צריכותא דסד"א דהיינו משום דבעינן לה לשמה וצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה אבל גבי אחין ה"א דיש ברירה ולא הוו לקוחות אלא יורשין מתחלה דפשיטא שאין חוזרין ביובל. ומוכרח לומר דאין חילוק בין גט לשאר ברירה ואי יש ברירה הוברר מתחלה משעת כתיבה והוי כאילו נכתב לשמה ודוקא משום דאין ברירה לא הוי לה לשמה ומש"ה הוכרח לומר דסד"א דמתנה אינה חוזרת כר"מ ומש"ה הגם דל"א ברירה ודומה ללקוחות אין חוזרין משום שלא קנו אותן בדמים משא"כ לחכמים דמתנה כמכר ואינו תולה בלקיחת דמים פשיטא דגם האחין חוזרין ביובל מאחר דאין ברירה ואינם יורשים ממש יע"ש. ועדיין יקשה דמהכ"ת סד"א לומר דמתנה אינה חוזרת דלא כהלכתא דפשיטא דקיי"ל כחכמים דר"מ. וגם דא"כ לא הוצרך לומר דינא דהאחין שחלקו כו' ויותר הו"ל להשמיענו דהלכה כחכמים וממילא הוה ידעינן דאחין שחלקו מחזירין זל"ז. וגם דעכ"פ יקשה לשיטת התוס' בשם ר"י. וגם יקשה להיש"ש קושיית התוס' בד"ה ואי אשמועינן שדה משום דלחומרא דהא לקולא נמי שמעינן ליה דאין ברירה בבכורות (דף נ"ו) דאמר אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה כו' ומוכרח לומר כתירוץ התוס' דמ"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דומיא דבנך מה בנך ברור לך אף צאנך בברור לך ודגם כשיש ברירה אינו ברור לך (דלא כהיש"ש) וא"כ אכתי יקשה בהא דבכורות שם דקאמר אבל שדה מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא למאי הוצרך לומר דלא כהלכתא כיון דבלא"ה