אבן הראשה עב

קאכלי במיגו דאי הוה בעי טען לפירות ירדתי לפי שבא לתבוע גם הקרקע היינו היכי דא"א לעשות שניהם. משא"כ בזה האומר זה בני שיוכל לעשות שניהם ליתן לו כל אשר ימצא לו אז במתנה ומ"מ לומר זה בני כדי לזכות לו נכסים שנפלו אח"כ דאטו בשביל שהוא בנו לא יוכל ליתן לו במתנה מש"ה נאמן על נכסים שיש לו עכשיו במיגו דיכול ליתן לו במתנה ולומר זה בני ואין זה מיגו לח"ט יע"ש. וא"כ ה"נ כיון שיכול לעשות שניהם לאמר שהוא בכור וליתן לו במתנה אינו מיגו לחצי טענה והגם דדברי התומים צע"ק במה שכתב דאין סתירה מה שנותן לו במתנה למה שאומר שהוא בנו וכי אין אב נותן מתנה לבנו. דהא כיון שאינו רוצה ליתן לו במתנה מעכשיו אלא שיחול המתנה מהיום ולאח"מ יש בזה סתירה למה שאומר שהוא בנו דכשהוא בנו בלא"ה יירשנו לאח"מ והגם דפעמים שכותב נכסיו לבנו לאח"מ היינו כשרוצה לתת לו בזה זכות יותר ממה שהיה מגיע לו כפי הדין בירושתו. ועיין פרשב"ם ד"ה הכותב נכסיו לבניו משא"כ הכא שאינו רוצה ליתן לו זכות יותר מכפי המגיע לו בירושתו כשהוא בנו. אמנם לענ"ד בלא"ה י"ל שאינו סותר מה שנותן לו במתנה למה שאומר שהוא בנו די"ל דמש"ה נותן לו במתנה לפי שאין אנו מאמינים לו ויוכל לומר הוא בני והנני נותן לו ג"כ במתנה כדי שיטול חלקו. משא"כ במיגו דאמר לפירות ירדתי דלא שייך זה. וא"כ ה"נ יוכל לומר שהוא בכור והנני נותן לו ג"כ במתנה לפי שאין אתם מאמינים לי ומש"ה י"ל דבכה"ג שפיר נאמן במיגו

ולכאורה יש מקום לדחות ההוכחה מדברי הרשב"ם דשאני התם שנאמן ליורשו בנכסים שיש לו עכשיו שנגיד לו הדין שאינו נאמן בנכסים הבאים לאחר מיכן וגם מעצמו יחקור וידע הדין וכשיודע שאינו נאמן אלא בנכסים שיש לו עכשיו תו נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה. משא"כ הכא שאומר שהוא בכור דשפיר י"ל שמשקר כדי שלא יוציאו מידו גם ביובל ומשום שיודע דממילא לא יוציאו מידו מספק גם בבוא היובל תו לא מהימן משום דהוי מיגו לח"ט. אמנם לפמ"ש התומים דהכא מהני לפי שיוכל לעשות שניהם ובלא זה היינו אומרים שמשקר לפי שאינו יודע הדין וגם אם עתה נגיד לו שלענין זה אינו נאמן עביד אינש לאחזוקי דבוריה ועיין (סימן ל"ג סעיף י"ב) ובש"כ שם בכוונת העיטור. ה"נ ממילא דמהני וכמ"ש

וכן לפמ"ש שם התומים די"ל דלשון מיגו באומר זה בני הוא לשון מושאל והוי כאומר שנותן לו במתנה וזכה במה שיש לו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכדמהני מה שכותב ונתתי לו ד' אמות בחצירי אע"ג דלית ליה קרקע דכיון שמודה שיש לו קרקע אפילו יש כמה עדים שמכחישין אותו הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמ"ש התוס' בב"ב (דף מ"ד) ד"ה דלא ובדף (קמ"ט) ד"ה ואי ובב"ק (דף ק"ד) וכמה דוכתי וכן כשאומר זה בני אף דבאמת אינו בנו זכה בנכסיו מטעם הודאת בע"ד וא"כ לא קשה דהוי מיגו לחצי טענה דאנן לאו מתורת מיגו מזכינן ליה רק מתורת מתנה והודאה ומהני הודאה על הנכסים שיש לו ולא על מה שיפלו לו אח"כ. וא"כ ה"נ עכ"פ יהא שלו עד היובל דהוי כמו שאומר שנותן לו במתנה ומטעם הודאת בע"ד והדר אין להוציא מידו מספק דשמא בכור הוא וכמ"ש. אמנם בלשון הרשב"ם מפורש להדיא דלא הוי מטעם הודאת בע"ד אלא שהוא נאמן מטעם מיגו ומשום דמה ליה לשקר כיון שיכול ליתן לו במתנה

ועמ"ש הגאון ח"ס זצ"ל בתשובה (ק"א וקע"ג) להוכיח כמ"ש הסמ"ע (סימן ר"ג ס"ק י"ט) דכשהקנה מעות ומטלטלין ביחד בק"ס קנה גם המעות משום דשייך בהו קנין הגבהה או משיכה ומש"ה אמרינן שחל עליהם הקנין דק"ס במיגו שחל על המטלטלין משא"כ בדבר שלב"ל דלא שייך ביה שום קנין לא אמרינן מיגו ולא קנה רק הדבר שב"ל דמוכח הכי מהא דמשני דאצטריך קרא דיכיר לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ופריך לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי וקשה דהא מודה ר"מ דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ואי הוה יהיב ליה במתנה הוה מצי הדר ביה קודם שבאו הנכסים לעולם ואצטריך קרא דיכיר שהתורה האמינה אותו ושוב אינו יכול לחזור שאינו חוזר ומגיד וצ"ל דפריך דכיון דלא מיירי בגברא ערטילאי ויש לו גם עתה מעט נכסים ומיגו דחייל אדשב"ל שלא יוכל לחזור בו חייל נמי על הנכסים שלב"ל ולא יוכל לחזור בו כיון דלר"מ גם הנכסים שלב"ל בר קנין נינהו אלא שיכול לחזור בו מהני טעם מיגו דחייל אדשב"ל שלא יוכל לחזור גם מהנכסים שלב"ל ודוקא לרבנן דהנכסים שלב"ל לאו בר קנין נינהו ממילא לא קנה אותם גם כשמקנה אותם בהדי נכסים שב"ל ומש"ה אצטריך לדידהו קרא דיכיר עכ"ד. ולענ"ד דבריו הקדושים מוקשין דהא שפיר פריך לר"מ יכיר ל"ל דהא מסברא הוה ידעינן שנאמן ע"י מיגו ומה לו לשקר במה דאמר שהוא בכור כיון שבידו ליתן לו במתנה גם הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ומה איכפת ליה להאב אם יוכל לחזור בו קודם שיבאו הנכסים לעולם כיון שהוא דבר התלוי בדעתו ורצונו ובודאי לא ישקר בשביל כן ומדאומר שהוא בכור בודאי האמת כדבריו וגם בלא קרא נדע מסברא שהוא נאמן וממילא שוב לא יוכל לחזור בו. ואין לומר דסד"א דמש"ה הוא משקר ואומר שהוא בכור לפי שרצונו הוא ליתן לו לחלוטין שלא יוכל לחזור בו עולם וחושש שמא ישתנה דעתו עליו. דמלבד דלא מסתבר לומר כן נוסף לזה הא כבר כתב הש"מ ד"ה ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן וז"ל וא"ת אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבאו לידו וכ"ת שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לתת לו באותה שעה הא השתא נמי אע"פ שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתח"י ולתתם לאחרים ע"ש וכיון שאם ישתנה דעתו עליו יוכל למצוא אופנים ותחבולות לחזור בו בודאי לא יתכן לומר שהוא משקר בחנם. ואין להקשות דכיון די"ל שהוא משקר כדי שלא תצא מידו ביובל והוי מיגו לחצי טענה ליכא סברת מה לי לשקר אלא דפריך דתיפוק דמהני מטעם הודאת בע"ד ודממילא לא תצא ממנו מספק דשמא הוא בכור וכמ"ש וכיון דל"מ אלא משום הודאת בע"ד הוה סד"א דמצי הדר ביה קודם שבאו הנכסים לעולם. דז"א דהא לר"מ קיימינן ואיהו הא סבר בבכורות (דף נ"ב) דמתנה אינה חוזרת ביובל ותו איכא סברת מלל"ש. וגם אליבא דרבנן מפורש ברשב"ם דהוי מטעם סברת מלל"ש. ומשום שיוכל לעשות שניהם וכמ"ש. [ועמ"ש הנוד"ב (חו"מ תשובה כ"ו) דהגם שהסמ"ע כתב דלגבי דשלב"ל ודאי דלא אמרינן שקנה מתוך שחל על מה שב"ל לא כתב כן בהחלט ולתירוץ הראשון אין חילוק בין מטבע לדשלב"ל ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז הא דמתרץ דאצטריך קרא לנכסים שנפלו לאחר מיכן דהא אכתי יכול להקנותם בהדי מה שבא לעולם. ואולי י"ל דגם להסוברין כן היינו דוקא היכא שמקנה אותם ביחד משא"כ כשאומר בזה בכור ובאמת אינו בכור אלא שזכה בנכסיו מטעם הודאת בע"ד והוא אינו מזכיר בדבריו לשון מתנה וקנין תו לא זכה מטעם הודאת בע"ד אלא הנכסים שיש לו אז דכיון דהנכסים שלב"ל לאו בר קנין נינהו והוא לא הקנה אותם בפירוש ביחד ל"א דמתוך שחל ע"ז חל ע"ז ועיין נוד"ב מהד"ת חו"מ (תשובה מ"ה) ודליכא מיגו לרבנן דמתנה חוזרת ביובל והוי רק משום הודאת בע"ד. וממילא יתיישב הא דפשיטא שנאמן לומר זה בני ליורשו מטעם מיגו דבזה"ז שאין היובל נוהג איכא מיגו דיהיב ליה במתנה ושיקנה לו גם הנכסים שיבאו לו אח"כ בהדדי בהדי הנכסים שיש לו עתה שיחול הקנין כשיקנה אותם בפירוש בהדדי ואיכא מיגו ומה לי לשקר. ויפרשו הסוברים כן דלא כפירוש הרשב"ם]: