אבן הראשה ע

וכדפרש"י. ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר והיינו דא"ר אילא קנה קרקע אלא שחוזר ויוצא מיד [ומש"ה נקט לישנא ביובל ולא בזמן שהיובל נוהג] וממילא קנה מטלטלין בהדה. ופריך על דעתך יחפור בה בורות שיחין ומערות מיד ברגע ראשונה שקנאה לפי שעה וכיון דפשיטא שאין לחפור בה בורות אף ברגע ראשונה א"כ לא קנה קרקע אף לפי שעה. והשיבו דלעולם קנה קרקע לפי שעה ומה שלא יחפור בה בורות היינו משום דהתורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ואינו יכול לחפור בה כיון שתיכף צריך לשוב לאחוזתו ולעולם כשקונה קודם שנת היובל רשאי לחפור בה דלא גרע מקונה לזמן קצוב. ולהך פירושא א"ש הא דפריך יחפור בה כו' דפשיטא ליה שאסור לחפור בה בורות כיון שיוצאת מיד. ולפירוש המל"מ קשה מהיכן פשיטא ליה כולי האי שאין לחפור בה בורות בזמן שהיובל נוהג עד שמכריח מזה דל"ק קרקע. [ומ"ש בירושלמי שם אייתי ר' יעקב בר אחא שמועתא קדמיהון ולא ידע דעוד אינון פליגין ר"י אמר מביא וקורא ר"ל אמר אינו מביא וקורא יתכן לפרש גם אי נימא דקאי אפלוגתא דלעיל דהיינו דקאמר דהא בהא תליא דלר"ל שגם קודם שנת היובל אין לו בה קה"ג ממילא בשנת היובל עצמה שיוצאת מיד לא חשיב קנין כלל ולא יתכן להיות שוה הקנין בשנת היובל עצמה לקונה קודם שנת היובל]. אמנם הרשב"א כתב פ' השולח בד"ה אבל יש קנין לערבי בא"י לחפור שיחין ומערות וז"ל כלומר שאינה כקנין פירות לבד שא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה אלא כקה"ג דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפרקין קנה שדה ביובל כו'. וכבר תמה בש"ק על הירושלמי שם דאיך מייתי ראיה לסתור דהא מסקינן לכ"ע הקונה שדה ביובל אסור לחפור בה בורות [וגם אם נפרש דמיירי בשנת היובל עצמה יקשה הוכחת הרשב"א]. ונלע"ד לפרש דברי הרשב"א שמביא מן הירושלמי הוכחה למ"ש מקודם שהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה. וקאמר שיש קנין לערבי בא"י לחפור בה בורות משום שאינו מחויב להחזירה למוכר ביובל וכמ"ש הירושלמי מקודם עמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות הא אם נמכרה חלוטה היא דהיינו במוכר לארמאי שהוא לצמיתות וע"ש בק"ע ועפ"ז מבואר מדברי הרשב"א דמפרש דברי הירושלמי כהמל"מ ואסור לחפור בה כשצריך לחזור ביובל דגזה"כ ושב לאחוזתו בעינו ואפשר שאם חופר בה צריך לסתום ולמלאות החפירות עד שישוב כבתחלה. וא"כ לא נחשב הלוקח מוחזק כ"כ בקרקע משא"כ לפי מ"ש הראב"ד והה"מ

ויש להעיר בזה מדברי הטו"א באבני מלואים מגילה (דף ג') שהקשה דכיון דכל דין מוקפין חומה שאנו דנין בא"י הוא מטעמא דאזלינן בתר רוב עיירות שקדמה היקפן לישיבתן (לפום מה שכתב דלא כהר"ן) הא קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי הבית חלוט לסוף שנה מן הסתם בעיר חומה וכן דאין יוצא ביובל וניחוש שמא קדמה ישיבתה חומתה. ותירץ דהיכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא ומש"ה הבית חלוט בה ואינו יוצא ביובל משום דאין כאן חזקה דממונא למוכר המסייע למיעוט והגם דקיי"ל קרקע בחזקת בעלים עומדת מ"מ הא מכירה גמורה היא ובבתי חצרים גזה"כ היא שיוצא ביובל ונגאלת לעולם ומ"מ כבר יצתה ע"י מכירה גמורה מחזקת בעלים יע"ש. ומוכח מזה שיצתה מרשות המוכר לגמרי ודרשאי לחפור בה בורות כו' דאי אסור לשנות בגוף הקרקע לא יצתה הקרקע מחזקת המוכר. או דנימא דנהי דגזה"כ ושב לאחוזתו בעינו מ"מ יצתה לגמרי מחזקת בעלים וכמ"ש בב"מ (דף ק"ט) התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא הוא (ומתרץ הכי אליבא דרבא הגם דקאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל) והגם דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת לאביו ביובל ואינו חשוב ראוי אלא מוחזק מ"מ יצתה מחזקת המוכר ולא שייך לומר דמסייע חזקת המוכר למיעוטא שגם אם יוצאת ביובל יצתה קודם שנת היובל מחזקת המוכר

ועפמ"ש יש ליישב הסוגיא דב"ב (דף קכ"ז) וקדושין (דף ע"ח) דא"ל רנב"י לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכירא למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה. והקושיא מפורסמת דהא לפום דקיי"ל כחכמים במשנה דבכורות (דף נ"ב) מתנה כמכר ויוצאה ביובל וא"כ ליכא מיגו דיהיב ליה במתנה שתצא מידו ביובל ולא הוה ידעינן שנאמן לומר שהוא בכור שישאר בידו לעולם הפי שנים. ואין לומר דאי בעי יכול להתנות שתהא שלו לעולם ולא יחזור ביובל דז"א כמ"ש הראשונים דלא מהני תנאי בזה וכמ"ש הנמ"י והש"מ בב"מ (דף ע"ט) בשם הרשב"א דלכ"ע אין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ

ועפמ"ש יתכן ליישב לענ"ד דכיון דמיירי קרא דיכיר לתת לו פי שנים בצריך היכירא כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט שפיר פריך יכיר למה לי דהא גם בלא קרא פשיטא דכה"ג שאומר האב שהוא הבכור הוי עכ"פ ספק שמא בכור הוא וכיון דפשיטא שנוטל פי שנים משום מיגו דיהיב ליה במתנה א"א לומר דבלא קרא סד"א שיחזור ביובל ומשום דלא מהני נאמנות האב במינו דאי הוה בעי יהיב ליה במתנה אלא עד שנת היובל דהא פשיטא דתו א"א להוציא מידו מספק בבוא היובל כיון שהוא מוחזק מכבר והוא טוען ברי בשם האב שהוא בכור והן טוענין שמא דליכא למימר שחזקתו בקרקע אינו ודאים שאם אינו בכור עומד הקרקע לצאת ממנו ביובל דז"א לפמ"ש שגם אם יוצא ביובל מ"מ עומדת עד היובל בחזקת הלוקח ומקבל מתנה ולא מיבעיא לפמ"ש התוס' בגיטין דדוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאח"מ קיי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל אבל בעלמא קיי"ל דכקה"ג דמי ודהגם דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל לרבא לא סבירא ליה הכי. דא"כ ודאי ניחא דהכא דקאי אליבא דרבא פשיטא דא"א להוציא מידו מספק כיון שהוא מוחזק מכבר דאי ק"פ כקה"ג דמי נחשב המקבל מתנה ודאי מוחזק בקרקע. וגם אי נימא דס"ל דלאו כקה"ג דמי ג"כ א"א להוציא מידו מספק. וגם הא א"ר חסדא דמחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתייהו וכ"כ הרמב"ם. והיש"ש בב"ק כתב שמה שחילק הרמב"ם בין יובל ראשון ליובל שני מסברת עצמו חילק כך והקשה ע"ז כיון דילפינן מקרא ממספר שני תבואות וגו' דמה שעתיד לצאת ביובל לא חשיב ללוקח אלא שיש בו קנין פירות והגוף הוא למוכר כדלעיל א"כ מה מהני סמכה דעתיה סוף סוף אינו שלו ולמה מניחים אותו לקרות מן האדמה אשר נתת לי קריאה לבטלה. ותמוה דהא דברי הרמב"ם מפורשין בגמ'. (ואולי היה לפניו גירסא אחרת) ויתכן לומר טעם וסברת הדבר דכיון דזביני מעליא הוא ויובל הוי אפקעתא דמלכא מש"ה הוי מכירה גמורה דהא המוכר סילק א"ע לגמרי מן השדה והקנה אותו קנין הגוף לחלוטין ומה דהוי אפקעתא דמלכא שיוצא ביובל מגזה"כ אינו מגרע כח הלוקח קודם שנת היובל. משא"כ ביובל שני שכבר הורגלו להחזיר קרקעות וסמכה דעת המוכר שבודאי תחזור לו דממילא תו לא כוון המוכר להקנות ולא הלוקח לזכות אלא עד שנת היובל והוי כמפורש בהדיא שמוכר לו לזמן קצוב עד היובל ותו לא הוי אפקעתא דמלכא לחוד אלא שכל המכירה הוא לזמן קצוב ע"ד שיחזיר לו ביובל ומש"ה מביא