אבן הראשה סט

כתבתי ליישב במק"א] ועיין פסחים (דף מ"ז) דקאמר ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ובתוד"ה כתישה כתבו דהגם שא"צ אלא לעפרה והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא משא"כ בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוי הסם דם צפור חייב אי חריש בארעא דיליה יע"ש. והא דקאמר מה חריש רשות אף קציר רשות היינו כהא דאמר במכות (דף ח') מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי מצא קצור אינו קוצר יצא קצירת העומר שגם אם מצא קצור מצוה לקצור לשמה. וא"כ הצדוקים לפי טעותם דסברי דלא משכחת לה קצירת העומר בשבת מצו דרשי מה קציר רשות דלא משכחת שעושה המצוה בשעת קצירה דגם כשקוצר לצורך מצת מצוה או מנחות אינו מקיים המצוה בשעת קצירה ואינו אלא הכשר מצוה בעלמא אף חריש רשות יצא כשחורש לצורך כיסוי וכגון דבעידנא דחריש קמכסי בעפר תיחוח דל"צ כתישה שהוא חריש דמצוה וידחה את השבת לפי טעותם [ולא משכחת מצוה בקצירה כשנשבע בכולל לקצור בשבת שאין השבועה חלה] וכ"ז אינו אלא לפלפולא וכמו שנתבאר דבפשיטות לק"מ

סימן כא

הרמב"ם כתב (פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה א') וז"ל א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל, וכתב המל"מ וז"ל כתב הרב בעל החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אע"פ שלא הועילו מעשיהם ולא ידעתי מנ"ל דהא רבינו כתב (בפ"ו מהלכות בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכתב הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי לא הביא לאו זה בפי"ט מהל' סנהדרין

וראיתי להגרע"א (מערכה י"א) שכתב לתרץ משום דביסוד הפלוגתא דאביי ורבא בתמורה באי עביד אי מהני או לא נזכר מפורש הדין בהרמב"ם. אלא שמדברי הרמב"ם שכתב דמעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל ודכשמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כו' הוציא הלח"מ דברי הה"מ דס"ל בדעת הרמב"ם דפסק כאביי. והביא מה שהקשו על הרמב"ם (פ"ג מעבודת יוה"כ) שכתב ואח"כ מערב ב' הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם. דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דם הפר וכו' שיהיו מעורבים ואנן קיי"ל כרבא לגבי אביי. וכתב דלפי המבואר בחולין (דף ע"ח) דלמ"ד דחוששין לזרע האב ע"כ דס"ל כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא ולרבנן דמתניתין ע"כ דס"ל כר' יאשיה ממילא לפום דקיי"ל דאו"ב בזכרים הוי ספק ע"כ דמספקינן אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן וממילא הוי ג"כ ספק אי קיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני דאם או"ב אינו נוהג בזכרים ממילא קיי"ל דלחלק צריך קרא ודלקח מדם הפר היינו ביחד ומייתר הם וע"כ דבעלמא אי עביד מהני. ואם הדין דאו"ב נוהג בזכרים וממילא קיי"ל דלחלק ל"צ קרא א"כ אצטריך הם לומר דעולין אין מבטלין זא"ז וממילא קיי"ל דאעל"מ. ומש"ה פסק הרמב"ם דהמוכר מע"ב אינו לוקה מספיקא דשמא קיי"ל כאביי דלא לקי היכא דלא מהני מעשיו. ומ"ש שמערב דם הפר ודם השעיר היינו משום דס"ל דגם לר' יונתן שיוצא אם זה בפ"ע וזה בפ"ע מותר ג"כ לערבם וממילא הדין דמערבין דיוצא בודאי משא"כ כשאינו מעורב דהוי ספק דשמא קיי"ל כאביי ומש"ה פסקי הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות אין מעשיהם מועילים מטעם ספק דשמא קיי"ל כרבא והא דחוזר מספק היינו משום דהוי ספק איסור וכדקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל אף דהוי רק ספק דשמא זכה בחלקו ממש. ושפיר פסק החינוך דלוקה דממ"נ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא רק שצריך להחזיר מספיקא. עכ"ד הגאון זצ"ל שם ובתשובותיו (סימן קכ"ט)

ולענ"ד קשה על דבריו ממ"ש המהרש"ל ביש"ש דיני ברירה (ב"ק פרק ה') בסוף הענין וז"ל שכבר פסק להדיא גבי הלוקח יין בפ"ז מהלכות מעשר דבדאורייתא לא אמרינן ברירה ואפילו לקולא אשכחן דלא ס"ל ברירה שפסק האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ואי מספקא ליה מניין להוציא ממון מחזקת בעליו נימא הממע"ה ועמ"ש בשעה"מ (פ"ג מגירושין) להקשות ע"ז מהסוגיא דר"פ כל הגט ובבכורות דקאמר וצריכא דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא ופרש"י דהו"א בההיא קאמר ר"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא ועכצ"ל דליכא לומר בזה הממע"ה משום דאיכא מצות יובל ואע"ג דגבי ספק בכור קיי"ל דפטור מפדיון מטעמא דהממע"ה אע"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמש סלעים מספק משא"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהיו מחזירין זל"ז ומתחלה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה"ג כיון דאיכא מצוה לא אמר המע"ה יע"ש. וא"כ קשה דאי נימא דמספקא לן אי קיי"ל כאביי ודמהני מעשיו מה שמכר לצמיתות למה תחזור השדה לבעליה ביובל דהא הממע"ה כיון דאיכא פסידא חזרת השדה לבעליה ושאני ההיא דהאחין שחלקו דליכא פסידא כל כך. ועמ"ש הר"נ בנדרים (דף ז') להוכיח מסוגיא דחולין (דף קל"ד) דספיקא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספק ממון דעלמא דאזלינן לקולא לנתבע ועמ"ש הש"ך יו"ד (סימן רנ"ט ס"ק י"ד) והכא כ"ע מודו דהוי ספיקא דממונא הגם שיש בזה ענין מצוה אמנם לכאורה י"ל דהוי בפלוגתא דלר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי והמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא וקורא ודגם כשחוזר ביובל יש להלוקח קנין גמור עד שנת היובל יש לומר שהשדה עומדת בחזקתו ושאין להוציא מידו מספק משא"כ לר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי תחזור השדה ביובל לבעליה מספק דלא שייך לומר הממע"ה והעמד קרקע בחזקת בעליה כיון שגם חזקת הלוקח אינה ודאית שאם צריך להחזיר השדה ביובל אין לו בה אלא ק"פ ואינו מוחזק גמור בקרקע גם קודם שנת היובל כיון שאין לו בה קנין הגוף ואינו מוחזק גמור בקרקע. ומש"ה בסוגיא דגיטין ובכורות שם דקאמר אליבא דר' יוחנן דסבר ק"פ כקה"ג ושהשדה עומדת בחזקת הלוקח ודמ"מ משום ספיקא מחזירין זה לזה ביובל הוצרכו לומר דהיינו משום דליכא פסידא והיכא דאיכא פסידא הממע"ה. משא"כ לפום דקיי"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי תחזור השדה ביובל לבעליה מספק הגם דאיכא פסידא

ועמ"ש המל"מ להסתפק במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות והביא מ"ש הרמב"ם (פכ"ג ממכירה) ושנראה מדברי הראב"ד והה"מ שם שעושה בשדה כל חפצו אע"פ שידוע שיחזור הקרקע לבעליה ביובל ותמה ע"ז מהא דאמר בירושלמי (ס"פ השולח) קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא בר ממל על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו. וא"כ בודאי לא נחשב הלוקח מוחזק כל כך בקרקע. אמנם לכאורה יש ליישב דברי הראב"ד והה"מ דכוונת הירושלמי הוא שאם קנה שדה ביובל היינו בשנת היובל עצמה דפליגי בה רב ושמואל בערכין (דף כ"ט) דרב אמר מכורה ויוצאה וכשמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין שדה הדרא ומטלטלין מיקנו