אבן הראשה ו

מה"ת דהוי מקלקל, וא"צ לקריעה ואינו מתכוין לזה ומלאכה שאצל"ג, ומשבר כלי בחמתו הוי מתקן שעושה נ"ר ליצרו שעושה זה בכוונה, והכא נקרע מאליו כמ"ש בגליון בשם הערוך שזה היה מושכו אצלו וזה היה מושכו אצלנו עד שנקרע, ואדרבה מאוד נצטערו ע"ז, וגם י"ל דהגם שהיה מחלקותן בנגר שיש בראשו גלוסטרא אי מותר לנעול בו בשבת, מ"מ מעשה המחלוקת היה בימות החול שנחלקו בזה הדין, ומה שנקרע הס"ת י"ל שלא נעשה קרע בשמות ואזכרות אלא ביריעות או שנקרע בין היריעות במקום התפר ויכול לחזור ולתופרן, וגם י"ל דבשביל שכעסו זע"ז והקפידו אף שבודאי היה מחלקותם לש"ש נענשו שבא לידם תקלה ומכשול להראות להם שאין להקפיד ביותר ולכעוס אף במחלוקת לש"ש ועיין פסחים ס"ו שגם מרע"ה נענש על מה שכעס ונתעלמה ממנו הלכה. ומ"ש התוס' מההיא דחגיגה ט"ז ומכות ה' ביהודא בן טבאי שהרג עד זומם, עמ"ש הריטב"א במכות שם שלא באת תקלה ע"י צדיק זה, שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכאותה שאמרו בב"מ דף פ"ג לראב"ש אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ, והגם דהתם תלאוהו העכו"ם והכא הרגו בב"ד שאין להורגו בדין כיון שלא נגמר דינו בעדים והתראה כד"ת, וקודם שנגמר דינו לא הוי בר חיובא ע"ש דף ה' ע"א, ס"ל להריטב"א דכיון שמכין ועונשין כדי לעשות סייג לתורה וכמ"ש בסנהדרין דף מ"ו באחד שרכב על סוס בשבת וסקלוהו (בימים הקדמונים) לא חשיב זה תקלה כיון שהיה חייב מיתה מעבירות אחרות, דשיטת הריטב"א שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בשום דבר בעולם ולאו דוקא במידי דאכילה

ובזה יבואר מ"ש יומא ל"ח א"ר יוחנן כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, ונשאלתי (מהרב ר' חיים הלל שיחי' מוולאזין) דהא אמרי' בברכות דף כ"ט אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כה"ג שמש בכה"ג פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי (ולכאורה י"ל דהוי בפלוגתא וכאביי דאמר הוא ינאי הוא יוחנן אך ז"א דהו"ל להש"ס בברכות לאתויי מימרא דר' יוחנן, גם דבחגיגה ט"ז יצא מנחם אביי אמר יצא לת"ר ע"ש), והשבתי דכיון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והבחירה נתונה ביד האדם יכול לבחור הרע ח"ו גם כשהיה צדיק כל ימיו וכמ"ש אל תאמין בעצמך כו', ומ"ש דשוב אינו חוטא היינו שאינו בא לידי חטא בשוגג (עיין יומא ל"ו דחטא הוא בשוגג) שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ורגלי חסידיו ישמור מתקלה ומכשול כ"ז שהן בוחרין בטוב ומתרחקין מן החטא ה' בעזרם שלא יכשלו בחטא בשגגה (ומ"ש ולא חטא היינו במזיד דומיא דואינו חוטא דא"ר שילא דהיינו במזיד, והלשון חטא כולל שניהם, או דדוקא כשהיה רוב שנותיו צדיק שלא בא חטא לידו אז נשמר לעולם מחטא שוגג, והא דאמרי דבי ר' שילא דכיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא, אולי היינו שהוא מובטח ושמור מזה החטא שבאה לידו ולא חטא, ומשאר חטא שוגג אינו נשמר כשאינו צדיק) ולכאורה יתכן ג"כ לומר שהגם שהבחירה נתונה ויר"ש אינו ביד"ש, בכל זאת ביד"ש לשמרו מן החטא בפועל ושלא יהא בידו להפיק זממו הרע ומחשבה רעה אינה מצטרפת וכמו ביצרא דעריות שלא תזדמן לו ואין יצרו של אדם מתאוה אלא במה שעיניו רואות עיין סוטה ח' סנהדרין מ"ה, ואולי זה מ"ש העבר עיני מראות שוא וגו' שמתפלל לה' שלא יזדמן לו לראות שוא כי העין רואה והלב חומד, ועכ"פ ביד"ש למונעו מן החטא בפועל אף כשיבחר ברע, כשלא יזדמן לו ולא יהא בידו להפיק משאלת יצרו הרע, והשתא ניחא דנהי דשוב אינו חוטא בפועל שנאמר רגלי חסידיו ישמור מ"מ קאמר אל תאמין בעצמך כו' ושנעשה לבסוף צדוקי שהוא חטא המחשבה במינות וכפירה, דבר שאינו ביד"ש למונעו מזה, ומש"ה קאמר טעה בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא, אמנם אי נימא דמחשבה דמינות לא הוי כע"א שמצטרפת למעשה משמע שנעשה צדוקי בפועל וצ"ל כמ"ש מקודם (ובתפלת אתה חוננתנו חשוכים מכל חטא ופשע שישמרנו וימנענו גם מפשע שהוא במזיד. שכשיתן בלבבנו לאהבה וליראה אותו בלב שלם נוכל להתגבר על היצר. ועיין ע"ז דף ה' היה להם לומר תן אתה ומש"ש. וי"א חשוכים מכל חטא לבד שימנענו וישמור אותנו מתקלה וחטא בשוגג. ושעל הפשע אינו נופל לשון חשוכים שהוא המניעה ביד"ש. ולפמ"ש יתכן על הפשע ענין המניעה שלא יבא לחטא בפועל). ועיין נזיר כ"ג ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כו' אמר קרא ונשא עונו ובמד"ר על הכתוב נפש כי תחטא בשגגה כל מה שבראתי בו' ימי בראשית לא בראתי אלא בזכותך ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא. דכיון שהצדיקים הטהורין מכל דופי נשמרין מחטא בשוגג שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים מה שנכשל בחטא בשוגג מורה על חטאת נפשו כי אינה טהורה מדופי שלולי זאת לא בא לידי תקלה. ומש"ה חייב גם בטעה בדבר מצוה כל שלא עשה מצוה הגם דכוונתו היה לשם מצוה ולא שייך כ"כ לקונסו דהו"ל לעיוני

ובריש שבת במתני' דפשט העני את ידו פי' הרע"ב ובתוי"ט דנקט בלשון עני ועשיר דקמ"ל דמצוה הבאה בעבורה אסורה וחייבין עליה ומשום דלא נתנה שבת לדחות אל מצות צדקה וכהא דשבת קל"ז דמודה ר' יהושע בב' תינוקות א' של ע"ש וא' של שבת ומל של שבת בע"ש ושל ע"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא (ובתוד"ה פשט הקשו מה לי עני מה לי עשיר יע"ש בלשון קושייתם דלטעמייהו בתוד"ה בבא דרישא דלא קעבר אלפני עור דמיירו בעכו"ם והחפץ של עכו"ם וליכא אלא מפני ד"ש כמ"ש בגיטין ס"א) ובתוס' רע"א זצ"ל הקשה דהא דמי ללולב ששכח והוציא לר"ה שפטור דלולב ג"כ לא ניתן לדחות דהנטילה הוי רק טלטול בעלמא והעברה בר"ה אסור ושאני תינוקות שאינו טרוד כלל שאין לו למול שום תינוק באותו יום. ובצדקה דטריד ליתן צדקה הוי כלולב. וי"ל דשאני לולב שחייב בנטילתו אלא שלא היה לו להוציא (וגם ניתן לדחות לענין איסור טלטול ע"ש בגמ' ותוס') משא"כ הכא דכשהעני עומד בר"ה שאסור להוציא וליתן לו ליכא על הבעה"ב מצות צדקה כלל אז כשהעני עומד בחוץ. ודמי למ"ש סוכה דף מ"ב כגון שהביאו מלשכה שאינן מבוקרין דלא הוי טעה בדבר מצוה שטלאים שבלשכה זו אינן עומדין להקרבה (ולפמ"ש מנחות מ"ט שאין ביקור מעכב בדיעבד כשנמצא תם צ"ל לפי שנמצא בע"מ ועמש"ש) ולענין מצות צדקה לא ניתן שבת לדחות אף באיסור דרבנן ועיין יבמות ל"ד בתוס' וכיון דלא הוי טעה בדבר מצוה ממש חייב חטאת והגם דאכתי כוונתו ומחשבתו היה לשם מצוה דנתינת צדקה דלכאו' למה יחשב לו לחטא ועון שמביא קרבן לכפר כיון דאדרבה עשה לשם מצוה ולזה א שם אל לבו לדייק ולעיין כ"כ. מ"מ ניחא לפמ"ש דמה שנכשל בחטא בשוגג מורה על חטאת נפשו. ובסיומא דברכות ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר כו' שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. שהעוסק בתורה לשמה ואוהבה אינו נכשל אף בחטא שוגג דמכשול היינו שוגג כמ"ש יומא פ"ו שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ורגלי חסידיו ישמור. ולזה כשפשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני חייב חטאת הגם שכוון לשם מצוה דכשנכשל בחטא הוצאה בשבת אות היא כי גם נפשו ובחירתו לא מטוהרה ולזה חייב קרבן וכפרה. והאונס פטור (גם אי דרשינן