אבן הראשה סח

מע"ש ביו"ט ושיקצר באותה קצירה גם לצורך אוכ"נ דהוי ריבויא בשיעורא בעלמא דז"א דהא לפמ"ש אסור הקצירה לצורך אכילה מה"ת ומשום שאפשר לקצור מעיו"ט לצורך אכילה וגם לפום דמשמע בלשון הרמב"ם (פ"א מיו"ט) דסבר שאין איסור הקצירה לצורך אוכ"נ אלא מדרבנן ניחא כמבואר לעיל

ועפמ"ש דביום שלפניו קיים גם למצות קצירה מדוקדק הא דפרש"י במכות (דף ח') וז"ל אם מצא חרוש א"צ לחרוש אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר. ולא פירש משום דאפילו מצא קצור מקודם השבת מצוה לקצור בליל שבת. וכמ"ש שאם קצר ביום שלפניו לשמה כבר קיים מצות קצירה

ועפ"ז מיושב גם מה שהקשה הטו"א בר"ה (דף י') בהא דתנן אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר ר' יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר דהא כיון דקצירה והבאה היה ביום אחד קצירה בליל ט"ז והבאה ביום שלאחריו וכיון דהשרשה תלוי במנין הימים לכל חד כדאית ליה השתא ממ"נ אי אמרינן מקצת יום ככולו לענין קליטה והשרשה כבר נקלט תחלת ליל ט"ז קודם קצירת העומר דהא א"א לצמצם שיהא הקצירה ברגע כניסת הלילה ואי לא אמרינן מקצת היום ככולו לא ישריש עד העת ורגע של יציאת יום ט"ז ולא משכחת שישריש בין קצירה להבאה ובמאי פליגי. ועפמ"ש מיושב דכיון שנקצר ביום שלפניו כשר וקיים מצות קצירה משכחת השרשה אחר קצירה וקודם הבאה. והתוס' כתבו בד"ה מאי קודם וז"ל ונראה דגרס מאי קודם לפסח וקאי אהא דתנן ואסור לקצור קודם לפסח ר' יונה אמר קודם קצירת העומר והא דקתני קודם לפסח משום דביו"ט ליכא קצירה ומיד בליל ט"ז קוצרין העומר כו'. והיינו משום שאם קצרו קידם הפסח לא קיים מצות קצירה ולא הוי בכלל קצירת העומר. ולפמ"ש הטו"א ליישב קושייתו ע"פ הירושלמי או דבעי מקצת היום דוקא (וי"ל ג"כ דכשאינה קולטת לג"י שוב אינה קולטת ומ"מ אפשר דידעינן בבירור שנשרש מקודם) י"ל דמ"ש קודם קצירת העומר היינו דוקא בזמן קצירה לכתחלה בזמנו בלילה ולא מהני מה שנקצר ביום הגם שכשר. אמנם לדעת הגאון טו"א בשו"ת ש"א החדשות (סימן ה' ו') יע"ש שכתב לחזק קושייתו דלא משכחת השרשה בין קצירה להבאה לכאורה מוכח כמ"ש דמהני לענין זה מה שנקצר ביום שלפניו

ובתוד"ה אף דלילה ביום לא הקשו דמאי פריך לימא דמתני' דנקצר ביום כפר היינו ביום שלפניו כהקטר חלבים ותירצו דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו כדילפינן בריש פרקין קצירה וספירה. ויתכן לפרש כוונתם דלענין קצירה ל"ש לחלק ואי כשר ביום שלפניו וקיים מצות קצירה ה"ה ביום שלאחריו שהוא באותו היום ובזמן הבאתו. אמנם קשה לפמ"ש (ודף ס"ו) בתוד"ה זכר למקדש הוא וז"ל ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות יע"ש. וא"כ קשה דאדרבה זמן קצירת העומר יהא ביום שלפניו אף לכתחלה דהכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור דהיינו לאחר קצירה וכיון שהספירה הוא סמוך לחשיכה ממילא הקצירה הוא קודם לזה ביום ממש. ואולי י"ל כוונת התוס' דלעולם בזמן הבית זמן ספירה בתחלת הלילה כדכתיב מיום הביאכם שלא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה ודוקא בזה"ז דליכא הבאה כתבו דסמוך לחשיכה עדיף משום תמימות וכן נראה ממ"ש הר"נ עמ"ש התוס' דכיון דמדרבנן הוא עדיף לספור ביום א' בספק חשיכה כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי וכתב שאין להכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן טפי מבספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה [ועמ"ש התוס' נדה דף ע"ב ומש"ש]. אמנם אכתי גם לפום דקיי"ל דסופר בלילה עדיף שיספור בתחלת הלילה ממש דכל מה דאפשר להיות תמימות עדיף וא"כ הקצירה הוא קודם לזה בבין השמשות והא דקתני מתניתין כיון שהחשיכה אומר להן בא השמש אומר הין בא השמש אומר הין י"ל דאינו בלילה ממש וכדקאמר ריש ברכות וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמש הוא והאי וטהר טהר יומא דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא ופירשו התוס' דהיינו תחלתה של שקה"ח והוא תחלת הכנסתו ברקיע ועדיין יש שהות ביום ה' מילין עד צה"כ ודוקא התם קאמר א"כ לימא קרא ויטהר כו' משא"כ הכא די"ל דהיינו בביה"ש. אמנם קשה לפ"ז הא דקתני ודוחה את השבת דבביה"ש הוי ספק יו"ט ספק שבת ועיין כריתות (דף י"ז) וגם לפ"מ שביארתי דל"ש להעמיד ביה"ש בחזקת יום אכתי אינו אלא ספק שבת ואי זמן מצותה לכתחלה הוא בביה"ש אין לאחרה לדחות את השבת. וצ"ע לפמ"ש דעדיף שיספור בתחלת הלילה. ול"ל דהאי ודוחה את השבת היינו אם לא הספיק לקצור בביה"ש דא"כ אדרבה הקצירה כמצותו אינו בשבת ממש. (וגם צריך להבין דעת הסוברין דסמוך לחשיכה עדיף דהא בזה"ז הוי זכר למקדש ואז ספרו בלילה וכמ"ש. וי"ל קצת דס"ל דבזמן הבית מתקיים תמימות גם בספירה משחשיכה לפי שלא עבר עליו אלא מקצת הלילה ולא מן היום כלל [ועמ"ש התוס' בהא דספירת ערב לאו ספירה] דכשהקריבו העומר היה יום הבאה עיקר וחשיב תמימות כל שיש יום ההבאה בשלימות. ובזה"ז דליכא הבאת העומר אין יתרון להיום על הלילה וככל ימי הספירה ומש"ה לא הוי תמימות אלא בספירה סמוך לחשיכה דגם כשעבר רגע מן הלילה תו לא הוי תמימות. א"נ דבזה"ב שהיה מצות קצירה והספירה מתחלת ממנו י"ל שנחשב תמימות ע"י התחלת הקצירה קודם מעט]

ועפמ"ש יש ליישב הקושיא המפורסמת היכי מפרשי הצדוקין דס"ל ממחרת השבת היינו שבת בראשית הא דמה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה דלדידהו לא משכחת קצירת העומר בשבת. די"ל דסברי דאדרבה מצות קצירה הוא בסוף היום שלפניו וכדי שיהא תמימות ממש בספירה ועיקר זמנו בשבת ואדרבה אתי הדרש לדידהו שלא לומר דקצירה בלילה דוקא שלא לחלל שבת וספירה אח"כ הגם דלא הוי תמימות ממש אתי הדרש לדידהו לומר שדוחה שבת. אמנם בלא"ה לק"מ דהצדוקין אינם מוכרחין לדרוש כן שאין זה מפורש בכתוב ועיין הוריות (דף ד') טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת בזמן דליכא חרישה ליכא שבת כו' וע"ש בתוד"ה בעי ר"י וא"כ מצו דרשי להא דבזמן דאיכא חרישה כו' לפי טעותם ומש"ה אמר ר' ישמעאל אמרה תורה הבא עומר בפסח וב' הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחלת רגל כו' שאינו דרך דרש והוא תשובה גם לצדוקין לפי שהוא דבר מחויב מצד הסברא ולא הכריח מכח הדרש דמה חריש רשות כו' שלזה לא יודו הצדוקין החולקין לפי טעותם על הדרש ופשוט דלק"מ וגם בלא ההיא דהוריות אין הכרח לדידהו לדרוש כן. ובלא"ה ניחא דהא כיון דמשכחת חרישה דמצוה לצורך כיסוי וכהא דאמר בחולין (דף פ"ד) מאי ודאי דכיסוי דלא דחי שבת לאו השוחט לחולה בשבת וכן משכחת ששחט סמוך לכניסת שבת וצריך לכסות בשבת או שכסהו הרוח וחזר ונתגלה בשבת למ"ד שצריך לכסות והא דלא דחי הכי בחולין (שם) בפרט דקאי התם אליבא דר' יוסי דאמר הכי יע"ש ור' יוסי הא ס"ל דביה"ש הוא כהרף עין וא"כ משכחת ששחט בסוף היום קודם ביה"ש וקודם שהספיק לכסות עבר ביה"ש וצריך לכסות בשבת והיינו דקאמר כסוי שאין ודאי דוחה שבת ומאי קאמר הש"ס לאו השוחט לחולה בשבת