אבן הראשה סז

שאין היום הולך אחר הלילה שלאחריו הוא נחשב כאותו יום ממש לענין קדשים וקיים מצות קצירה ביום וכדמשמע בלשון הסוגיא דהוי כהקטר חלבים שמקיים מצות הקטרה בלילה ומש"ה פריך בפשיטות נקצריה מע"ש כיון שקיים גם למצות קצירה ומסתברא דכשקוצר זמן רב מקודם לא קיים מצות קצירה הגם שקיים מצות הבאה וכמ"ש (בדף ס"ו) יכול יקצור ויביא אימתי שירצה יספור ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא ת"ל מיום הביאכם אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה כו' יכול יקצור ויביא ויספור בלילה ת"ל מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ומבואר בכתוב שהספירה יהא סמוך לקצירה והיינו דוקא כשקוצר ביום שלפניו והספירה הוא תיכף בלילה שלאחריו שנמשך אחר היום ונחשב כיום אחד משא"כ כשקוצר כמה ימים מקודם דלא מתקיים מ"ש מהחל חרמש בקמה תחל לספור ולא קיים: מצות קצירה אף שהעומר כשר. והא דפריך אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש היינו בע"ש ממש שמקיים אז מצות קצירה הגם דהוי שלא כמצותו לכתחלה אבל אי לא הוי אפשר לקצור מע"ש אלא כמה ימים קודם שפיר דחי שבת ומשום שלא היה יכול לקיים מצות קצירה מקודם וגם בלא"ה כבר נתבאר דהיכא שיכול לקצור באותו יום י"ל טפי שלא ידחה משא"כ כשיצטרך לקצור ביום אחר חלוק

ואין להקשות דא"כ מאי פריך נקצריה מע"ש דהא בע"ש הוא אז יום ראשון של פסח דהוה יו"ט ולא הוי מלאכה שאפשר לו לעשות מע"ש שגם יו"ט אסור במלאכה והגם דשבת חמיר טפי מיו"ט מ"מ כיון שיש איסור מן התורה לקצור גם ביו"ט למה יעשו איסור שלא בזמנה ושפיר דוחה שבת דהוי זמן עיקר מצותה לכתחלה. די"ל דכיון דקאמר דראב"ש בשיטת ר"ע אמרה וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה וכתבו התוס' דלא סבר כר"ע אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כו' דפליג ר"א ולא סבר כוותיה דשמותי הוא אבל בההיא דמה חריש רשות ס"ל כר' ישמעאל ולא כר"ע דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית. וה"נ בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בשבת (דף קי"ד) א נדרים ונדבות קריבין ביו"ט סבר ר"א בר' שמעון בביצה (דף י"ט) כר' ישמעאל דנו"נ קריבין ביו"ט דלכם אפילו לגבוה והותר ביו"ט כמו מלאכת אוכ"נ ושפיר קאמר דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש דהיינו ביו"ט בהיתר דקצירה ביו"ט שרי מן התורה לצורך אוכ"נ בפרט כשאינו קוצר רק קצירה מועטת לצורך הבאת העומר והא דקאמר בחגיגה (דף י"ח) וחג הקציר כו' אילימא ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי. היינו דוקא בקוצר כל שדהו כדרך קצירת שדה ובלשון הרמב"ם מפורש טעם איסור הקצירה לפי שאפשר לעשותו מעיו"ט. וממילא הכא בקצירת העומר לפי מה שנתבאר שא"א לקיים מצות קצירה מקודם מותר לקצור ביו"ט כיון דמלאכת גבוה שרי ביו"ט. והגם שאין הקצירה לצורך היום אלא לצורך מחר שהוא שבת האמרינן בפסחים (דף מ"ו) דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט אף לחול ופרש"י דשבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרווייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר. ומתוס' כתבו בד"ה ואי אמרת דחשיב כמו אוכל נפש דיו"ט וא"כ מותר לקצור ביו"ט לצורך מחרתו שהוא שבת כיון דצורך גבוה דמי לצורך אוכ"נ והוי כצורך יו"ט וכדי שלא יצטרך לדחות את השבת

והשתא ניחא דהרמב"ם לטעמיה שפסק כר"ע דנו"נ אינם קריבין ביו"ט דלכם ולא לגבוה ושפיר דוחה את השבת הגם דנקצר ביום כשר כיון שאינו יכול לקיים מצות קצירה אלא בע"ש דהיינו יו"ט שיש בו ג"כ איסור מן התורה לקצור לצורך העומר דהוי מלאכת גבוה ולא לצורך אוכ"נ וגם לפמ"ש התוס' בביצה (דף י"ב) דהוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו אכתי אין לעשות איסור שלא בזמנה ומש"ה דוחה השבת דהוי זמן עיקר מצותה לכתחלה. ואין להקשות דאכתי יוכל לקצור בהיתר מע"ש ושיקצור באותו קצירה גם לצורך אוכ"נ דתו לא הוי אלא ריבויי שיעורא בעלמא. דלק"מ לא מיבעיא לפמ"ש הב"י או"ח (סוף סימן של"א) בשם הר"נ פ"ב דביצה יע"ש דגם לדעת הרשב"א דאף בשבת הוי רק מדרבנן י"ל דהכא אסור מן התורה אף ביו"ט דהא בלא"ה השיריים נאכלין לכהנים והקומץ לבד הוא שקרב ומ"מ יאסור מה"ת משום דעיקרו לגבוה וכמו נדרים ונדבות וכמ"ש התוס' בביצה (דף כ"ז) דגם כשמסיק תרומה ביו"ט לצורך תבשילו בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאלו כולו של גבוה וה"נ כיון דעיקר הקצירה הוא לצורך גבוה לא הוי כמו ריבויי שיעורא בעלמא די"ל דמה שעושה מלאכה לצורך היום הוא עיקר וגם מה שהוא מרבה יוכל להשתמש לצורך אם יצטרך לזה משא"כ הכא דא"א לומר שיהא עיקר הקצירה דצורך גבוה טפל למה שאוכל מעט ממנו וגם לפום דמסקי התוס' בביצה להקשות על תירוץ רבינו יצחק ודלא בטיל צורך הדיוט אצל צורך גבוה וגבי שלמים שאני דעיקר ההקרבה הוא בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו אכתי א"א לומר שיהא עיקר הקצירה שהוא לצורך גבוה טפל לצורך הדיוט שיחשב ריבויי שיעורא בעלמא. גם דהא דממלאה כל התנור פת כו' היינו לפי שנאפה כאחד והכא אחר שקצר לצורך אכילה הוי מלאכה דאיסורא מה שקוצר עוד והבאת שנים בשני עוקצין אסור מה"ת וגם לא יוכל לאכול כולו אף כשיצטרך לזה דהא צריך להביא העומר

ובלא"ה ניחא לפי מ"ש התוס' בביצה (דף ג') מן הירושלמי דדריש מדסמיך ושמרתם את המצות לקרא דאך אשר יאכל לכל נפש דאותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך (וכמ"ד דשימור דלישה הוי שימור) ומלאכות שמקודם לכן אסורות וא"כ קצירה ביו"ט אסור מה"ת גם לצורך אוכ"נ ומ"מ למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט קאמר נקצריה מע"ש דהיינו ביו"ט ומשום דכל האיסור לצורך אוכ"נ אינו אלא לפי שאפשר לעשותו מעיו"ט. ובזה מיושב הא דפרש"י ר"פ אין צדין דגים דאע"ג דשחיטה ואפייה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו"ט טעמא משום דאי אפשר מעיו"ט דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום והקשו עליו התוס' דאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לעשותו מערב יו"ט לאי אפשר ודוקא במכשירין יש חילוק. וי"ל דדעת רש"י ז"ל הוא דכיון דגלי קרא לאסור מלאכות שקודם לישה ודמלאכת אוכ"נ שרי ומכשירי אוכ"נ אסור כשאפשר לעשותן מעיו"ט גלי קרא דהמלאכות שקודם לישה הוי כמכשירי אוכ"נ ובודאי לא חמירא קצירה ממכשירי אוכ"נ דשרי כדא"א לעשותו מעיו"ט ומש"ה פרש"י דשחיטה חייש למכמר בשרא כו' ומש"ה שרי הגם דהוי הכנה בעלמא כמו קצירה. ועל בישול לא הוצרך ליתן טעם משום דהוי מלאכת אוכ"נ ממש ולא הכנה בעלמא [דאחר קצירה ושחיטה אינו עומד עדיין לאכילה כדרך אכילתו עד שיעשה עוד מלאכות משא"כ אחר הבישול]. ומש"ה לענין קצירת העומר דא"א לקיים מצות קצירה קודם יו"ט הוי מלאכה שא"א לעשותה מעיו"ט והוי ביו"ט היתר גמור כיון דמלאכת גבוה הותר כמלאכת אוכ"נ וממילא הגם שאסור במלאכת אוכ"נ משום שאפשר לקצור מעיו"ט הכא דא"א לקצור מקודם שרי ולא שייך לומר דכיון שאסור לצורך אוכ"נ אסור גם לצורך גבוה דהתם אפשר מעיו"ט והכא לא אפשר משא"כ לפום דקיי"ל דנו"נ א"ק ביו"ט דלא שייך לומר שיקצור