אבן הראשה סו

שארמאי הקדישו ועל ידו נעשה חפצי הקדש וגבוה (ואיכא מ"ד דאיתיה בתרומה דנפשיה) משא"כ כשנעשה הקדש מאליו ולא הוקדש ע"י אדם דלא משכחת לה לא בקרא דוימעלו באלהי אבותיהם ולא בתרומה, ובכ"ז לא מסתבר לומר כן ומשום דהגם שקיבלו התורה מרצונם כבר היו עומדין וקדושין מקודם לשמים. וגם דקרא מיירי בעבודת הבעלים ומולך ועשתרות וכדומה דלכ"ע ב"נ מוזהר עליה [וע' נ"ב חיו"ד סימן קמ"ח] וא"כ אף אם הכתוב כולל גם גרי ע"ג הקדמונים אכתי לא שייך לומר שהכניסו את עצמן ברשות הקב"ה. דהא גם קודם לזה היו ברשות הקב"ה והוזהרו שלא לעבוד לבעלים. וא"כ אם נבא להקיש חפצי הקדש דמעילה לישראל העובד בעלים שמשנה עצמו מרשות הקב"ה ועבודתו שהוא בדמיון חפצי גבוה. נלמד מזה שיש מעילה גם בדבר שלא הוקדש ע"י אדם כמו שעומד כל אדם ברשות הקב"ה ומוזהר שלא לעבוד לבעלים. וליכא למימר דעדיף כשהוקדש ע"י אדם משום דמשכחת שעשאה ארמאי לאליל הבעל ולא שנעשית ממילא דהא היה בה תפיסת יד אדם עיין ע"ג (דף מ"ו) וכן גבי סוטה עמ"ש התוס' בכתובות (דף ג') גבי ביאת ארמאי. דז"א דהיקש מעילה לפ"ג היינו שהוקש חפצי הקדש להאדם העומד ברשות הקב"ה ועע"ג. וכן ההיקש לסוטה היינו מה שמועלת בבעלה שנעשית אשתו בקדושי התורה. וא"כ דמי כשנעשה הקדש ממילא לקדשי ארמאי. וביתר הדברים מה שהאריך אחי שיחי' בדברי הר"נ הנ"ל לא אוכל להאריך מפני טרדותי כעת ועוד חזון למועד

סימן כ

ב"ה יום א' י"ב למב"י תרמ"ה. להרב הה"ג ר' זלמן סענדר נ"י כהנא שפירא הרב דק"ק מאלטש

קבלתי מכתב כת"ר והתענגתי בקראי דבריו היקרים. ודבר מ"ש מעכ"ת במכתבו ליישב דברי הרמב"ם שכתב (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין) שאם נקצר העומר ביום כשר ושהוא דוחה את השבת והקשו עליו מהסוגיא דמנחות (דף ע"ב) דקאמר אס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש. די"ל לפמ"ש התוס' ביבמות (דף ה') דהא דלא ילפינן דאין עשה דוחה ל"ת מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו משום דשאני התם דאפשר לשורפו אח"כ ובשבת (דף א כ"ה) קאמר דמש"ה אין ש"ק דותה יו"ט משום דשבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ומוכח מזה דסבר דאי הוי ל"ת לחוד היה דוחה הגם דאפשר לשורפו אחר יו"ט. ובמנחות שם מבואר דמה שאפשר להקדימו או לאחרו שוה לענין דחיה מדפריך מהקטרת חו"א. והשתא י"ל דהסוגיא דמנחות אתיא כאמוראי דפליגי על רב אשי וס"ל דאף ל"ת לחוד לא דחי משום דאפשר לשורפו אח"כ. והרמב"ם פסק כרב אשי ומש"ה דוחה השבת הגם שאפשר לקצור מע"ש. והגם דהכא הוי לענין דחיית שבת מ"מ י"ל דתליא אי דוחה לל"ת היכא דאפשר להקדימו או לאחרו. עכ"ד כת"ר שי'

לע"ד אין זה מספיק ליישב דברי הרמב"ם גם אי נאמר שיש מקום לדמות דחיית שבת דדומיא דתמיד בעינן לדחיית יו"ט. לפי מה שביארתי בחידושי עמ"ש הש"כ (יו"ד סימן רס"ב) להוכיח מהסוגיא דמנחות שאם עבר ומל תוך ח' לא יצא דלשיטת הסוברים דנימול תוך ח' כשר וא"צ להטיף דם ברית יקשה אמאי דחי מילה שבת לימהליה מע"ש כדפריך אמאי דחי שבת ניקצריה מע"ש [ותמה שם על הרמב"ם בדין קצירת העומר הנ"ל יע"ש]. ותמה בשאג"א (סימן נ"ב) על דברי הש"כ דולטעמיך אפילו את"ל דאם נימול תוך ח' לא יצא אכתי תקשה אמאי מילה דוחה שבת לימהליה אחר שמונה דלכ"ע מילה כשרה היא. ואין לומר דדוקא אם היה יכול להקדים למולו מע"ש לא היה דוחה את השבת משא"כ כשאינו יכול למוהלו מקודם אלא אחר השבת דאין ראוי לאחר ולהחמיץ את המצוה עד לבתר זימניה דהא זריזין מקדימין למצות. דהא לאו מילתא היא דודאי לר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ה"נ כשא"א לעשותה מע"ש ואפשר לעשותה לאחר שבת אינה דוחה את השבת. דאי נימא שיש חילוק בין כשיכול להקדים בין כשיכול לאחר לענין דיחוי שבת יקשה הא דקאמר סבר לה כאידך דר"ש דתניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להן עד שתחשך דהא שאני הקטרה דאע"ג דאפשר לאחר מקדימין להו משום דזריזין מקדימין למצות אבל בקצירת העומר שפיר איכא למימר דאי נקצר שלא כמצותו כשר ליקדם ליה אקדומי ואין כאן שום חסרון אדרבה יש כאן זריזות יעש"ה. וכתבתי ליישב לענ"ד דפשיטא דאין להקשות שלא ידחה שבת מה שכתוב בתורה וביום השמיני ימול ושלא ימולו אותו בשמיני אלא בתשיעי שלא ככתוב בתורה. והא דמייתי הש"ס מהקטר חלבים היינו משום דגבי קדשים הלילה הולך אחר היום ונחשב כיום אחד וגם בלילה יומו הוא ואינו דוחה את השבת אלא משום דחביבה מצוה בשעתה ומייתי מינה לקצירת העומר דדחיא שבת משום דחביבה מצוה בשעתה אע"ג דכשירה מע"ש. ומשום דאין חילוק בין כשיכול להקדים או כשיכול לאחר היכא דהוי באותו היום ממש משא"כ לענין מילה דיום תשיעי הוי יום אחר וחלוק מיום השמיני לא שייך להקשות שלא ימולו בשמיני ושימולו ביום שלאחריו. וא"כ דוקא מהקטר חלבים הוא דבעי הש"ס להוכיח דדוחה את השבת משום דחביבה מצוה בשעתה הגם שאפשר להקטיר בלילה שהוא יומו ממש. שבקדשים לילה הולך אחר היום כמבואר בחולין (דף פ"ג) וכמה דוכתי אבל משריפת קדשים ביו"ט לא מוכח מידי מהא דאמר רב אשי טעמא דהוי יו"ט ל"ת ועשה הא לאו הכי הוה דחי הגם דאפשר לשורפו אחר יו"ט דה"נ פליג על הסוגיא דמנחות דלאו מילתא היא דשאני התם דלא אפשר לשורפו בלילה שלאחריו וכ"כ הרמב"ם שאין שורפין את הנותר אלא ביום בין בזמנו בין שלא בזמנו וכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום. ועמ"ש הנו"ב מהד"ת (חלק או"ח סימן צ"ו) ומש"ש. וא"כ אינו יכול לשורפו אלא למחר שהוא יום אחר חלוק. ומש"ה היה מקום לומר שדוחה ללית כדי שיוכל לקיים מצות שריפה באותו יום שאם ימתין עד למחר לא יקיים המצוה באותו יום אלא למחר ומש"ה קאמר דוקא משום דהוי עול"ת. משא"כ גבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר לא ידחה השבת כיון דאפשר להקדים ביום שקודם הלילה דאדרבה יש כאן קדימה והוי באותו יום ממש. ומ"ש הש"מ בביצה (דף ח') לענין כיסוי הדם ביו"ט דהגם דאפשר לקיים את שניהם דימתין לערב ויכסה אתי עשה ודחי לל"ת כיון דאי אפשר לקיים שניהם לאלתר והביא בשם הראשונים להוכיח זה מדאצטריך קרא לומר שאין ש"ק ביו"ט דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דש"ק ודחי ל"ת דיו"ט הגם דאפשר לעשה זה להתקיים למחר. ולא דחי דשאני כיסוי שיכול לכסות לערב וא"צ להמתין עד למחר. היינו משום דלענין כיסוי הדם אין הלילה הולך אחר היום וגם הלילה נחשב כיום המחרת ממש. ועכ"פ לא מוכח מידי דרב אשי פליג על הסוגיא דמנחות

וליישב דברי הרמב"ם ביארתי מכבר בחידושי לחדש לפענ"ד דשיטת הרמב"ם הוא דהגם שהעומר כשר אף אם נקצר כמה ימים קודם מ"מ לא קיים מצות קצירה אלא ביום שלפניו ושלאחריו דכיון שהלילה הולך אחר היום אף