אבן הראשה סה

הוא דאמר בד"א בקדשי מזבח דלא גמר בד"ה מתרומה. ועפ"ז י"ל דר' יוסי דאמר המקדיש את השדה והאילן מועלין בהן ובגידוליהן מפני שהן גידולי הקדש לטעמיה דלא גמר קדשי בד"ה מתרומה ומועלין בו אף כשהוקדש ממילא ולחכמים דאפילו קדשי בד"ה גמרינן מתרומה ואין מועלין אלא כשהקדישו אדם מבנ"י אין מועלין אף בגידולי הקדש וכמו גידולי תרומה דהוי חולין מה"ת ורבנן הוא שגזרו וכמ"ש בשבת (דף י"ז) וש"נ ועיין ברמב"ם. והא דמודה ר' יוסי בבור ושובך יתכן לומר דהיינו משום דשובך ואח"כ נתמלא יונים הוי ראוי למזבח לקרבן וכן הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים לפי מ"ש הש"מ בשם גליון להקשות על פרשב"ם דבור מלא מים אינו ראוי למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך המים דמי מעין בעינן. דהא אמרינן פרק לולב וערבה דנשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור ומי כיור שאר מימיות הן ולא מי מעיין דקיי"ל כחכמים דפליגי על ר' ישמעאל בזבחים (דף כ"ב). ועמ"ש התוס' במעילה ודף י"ב ד"ה כל) דנפקא ליה בפרק לולב וערבה שממלא דוקא ממעין בית השילוח מדכתיב ושאבתם מים בששון והתוס' לטעמייהו דמפרשי בסוכה שם דקאמר מנה"מ דמי השילוח בעי ומפרש מדכתיב ממעיני הישועה אבל רש"י ז"ל פירש דקאמר מנה"מ דתוקעין ומריעין בשאיבת המים של ניסוך וכ"כ הש"מ בשם הר"ן ותוספי הרא"ש. וכן מ"ש הרשב"ם שאין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת המים שבעזרה וכ"כ התוס' במעילה שהקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים. לכאורה צ"ע דהאמרינן (שם) במים לרבות שאר מים ואפילו מכונסין וכ"כ הרמב"ם (פ"ו ממעה"ק הלכה ו') שכל המימות כשרין לרחיצת הקרב והכרעים

[וע"ש במל"מ שתמה מה שהשמיט הרמב"ם הא דתנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי. ואולי י"ל דס"ל דכיון דמי כיור כשר לניסוך המים ולריב"ב ריש תענית (דף ב') הוי כמאן דכתיב מים בתורה וכן ר"ע סבר כוותיה ש"מ דמי כיור כשרין הגם דכתיב מים סתמא. וגם י"ל דקשיא ליה להרמב"ם קושיית התוס' מהא דאמר בסוכה (דף י"ג) ובחולין (דף ס"ב) ולא ניחא ליה במה שתירצו התוס' דכך שמו מי כיור בשעת מ"ת דהא קאמר התם כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאה תורה והקפידה עליו זהו שם לווי ומי כיור לא נשתנה שמו קודם מ"ת אלא משניתנה תורה והתורה לא קראו בשם לווי וגם לא כפלה התורה הרבה הלשון במים דנימא דקפיד רחמנא דוקא אסתם מים ומפרש דאתי כרבא דפליג על אביי ולא מחלק בין היכא שנשתנה שמו קודם מ"ת ועיין שבת (דף כ"ז) תוד"ה מניין לרבות. ויותר י"ל דדייק הרמב"ם מלשון הש"ס דקאמר למימרא דלא מים חיים נינהו והתניא כו' במים לרבות שאר מים וק"ו למי כיור מאי ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו לא דקדיש וקדושי מעלייתא היא והא חנא דבי שמואל מים שאין להן שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי ומדהאריך הש"ס בלשונו להקשות וקדושי מעלייתא היא ולא הקשה בקצרה והא תנא דבי שמואל כו' מוכח דלא פריך הש"ס על הא דקאמר דמי כיור כשרין לרחיצת הקרב וכרעים דאמרינן דבמים לרבות שאר מים ושהכל כשר לה והא דתנא דבי שמואל לא אתמר עלה אלא על מקרא אחר וע"ש בפרש"י ותוס' א"נ י"ל דהוי בפלוגתא וכמ"ש דמוכח דמי כיור כשר גם היכא דכתיב מים. ולא פריך הש"ס אלא על הא דקאמר וק"ו למי כיור דקדיש ודיש בזה מעליותא דהא כיון דמי כיור יש להם שם לווי ויש מקום דפסלינן לה. א"כ יקשה דנהי דהכא מי כיור כשרין לזה עכ"פ ליכא במי כיור עדיפות ומעליותא ואינו נופל בזה לשון ק"ו דאדרבה יש בזה גריעותא והוי רבותא להכשיר ומוכיח דה"ק וק"ו למים חיים הראויין לכיור. וא"כ אדרבה מוכח מהסוגיא דמי כיור כשרין לזה וא"ש]

והגם די"ל דכיון דלכתחלה היו רוחצין באמת המים שבעזרה אין מי הבור עומדין למזבח וגם לניסוך המים אינן עומדין דלכתחלה ודאי מצותו ממי מעין וממילא מי הבור אין עומדין רק לבדק הבית. אכתי י"ל לפמ"ש הש"מ דגם מי הבור ראוי למזבח דמש"ה מודה ר' יוסי בבור ושובך משום דבקדשי מזבח אין מועלין בקדשי עכו"ם אפילו לר' יוסי וכמ"ש התוס' שם ומש"ה לא קאמר הש"ס אלא דמודה בבור ושובך ולא קאמר נמי דמודה באשפה ואח"כ נעשה זבל דכיון שאינו ראוי למזבח לא הוקש לתרומה. והא דאמר גבי שדה ואילן הטעם מפני שהן גדולי הקדש הגם דבלא"ה לא הוו קדשי מזבח היינו לומר שיש בזה עדיפות דהוי גדולי הקדש וא"א לחלוק בזה ולומר שלא ימעלו בהן. וכן היה נראה לכאורה

אמנם מפשטות לשון הש"מ בשם הר"נ משמע דר' יוסי מודה דבמה שחצר הקדש זוכה אין מעילה בזכייתה גם כדלא הוי קדשי מזבח גם די"ל דלכ"ע אין מי הבור עומדין למזבח וכמ"ש משום דמצותו לכתחלה ממי מעין. גם דדוקא כשהקדיש שובך מלא יונים ובור מלאה מים הוא די"ל דהוי לקדושת מזבח משא"כ כשהקדיש שובך ואח"כ נתמלא יונים בור ואח"כ נתמלאה מים דנהי שקדושין ממילא מטעם חצר הקדש אין בהמים קדושת הגוף אלא קדושה בעלמא ולא דמיא לתרומה. וא"כ מוכרח לומר דגרע טפי היכא דקדיש ממילא מקדשי עכו"ם

ולכאורה י"ל דגם אי לכ"ע מועלין בקדשי בד"ה בקדשי ארמאי מ"מ י"ל כמ"ש הרמב"ן דאף אי קני חצר להקדש אין מעילה בזכייתה והא דמועלין בקדשי ארמאי י"ל דהיינו משום דאמרינן במעילה (דף י"ט) דאקשה רחמנא למעילה לסוטה ולעכו"ם ולתרומה. לסוטה דאע"ג דלא פגם גבי הקדש נמי נתנה טבעת בידיה מעלה כי אקשה רחמנא לעכו"ם דעד דאית בה שינוי גבי הקדש נמי עד דביקע בקרדום ויפגום יע"ש. ומש"ה אמרינן דכיון דכתיב לה' לרבויי לא גמרינן מתרומה אלא דומיא דתרומה דקדישא קדה"ג אבל קדושת בדק הבית לא מקשינן לענין זה לתרומה ואיכא להקיש לע"ג כדיליף הש"ס מדכתיב וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחר הבעלים (ובלשון הכתוב אינו כן כמ"ש בגליון) וע"ש בתוס' דהוי שינוי רשות בלא הנאה שמשנה עצמו מרשות הקב"ה ומעבודתו לרשות עבודת הבעלים ועשתרות ואף אני אביא במעילה כשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר ונותן ומשאיל חפצים של הקדש להדיוט [ועמש"ש להעיר מההיא דסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) דמעיקרא הוה תקיף יצרא דע"ג]. וכיון דקיי"ל ביבמות (דף מ"ז) דארמאי שחוזר לסורו ועובד לבעלים ועשתרות יש לו דין מומר לעבודת הבעלים א"כ מוכלל בכלל הכתוב וימעלו באלהי אבותיהם גם גרי הע"ג הקדמונים שחזרו וזנו ועבדו עבודת הבעלים ועמ"ש התוס' בב"ק (דף פ"א ד"ה למעוטי) שיכול לומר לאבותינו דא"ק כי אב המון גוים נתתיך ועמ"ש הב"ח הובא בט"ז או"ח (סימן מ"ו ס"ק ה') ובמ"א שם (ס"ק י') דכיון שהוא ע"י בחירתו אין לו לומר ברכת שעשני לפי שלא עשאו הי"ת מתחילת בריאתו לזה ועמ"ש התוס' ע"ג (דף ה' ד"ה אין) בשם ה"ר אלחנן ובאה"ע (סימן א' ט"ז ס"ק ס') ומש"ש מההיא דשבת (דף קמ"ו) דמזלייהו הוי אי הוו נמי בגוף אחד ועמ"ש התוס' בקדושין (דף ע'). וא"כ מעיקרא היה ארמאי עובד הבעלים והכניס עצמו בבחירתו לרשות הקב"ה והגם שצריך לכתחלה ב"ד של ג' אכתי הוא בעצמו מכניס עצמו בבחירתו לרשות גבוה. והגם דעיקר הכתוב דוימעלו וגו' מיירי בשבטי ישראל הם ג"כ קיבלו התורה מרצונם וע' חגיגה (דף ג') שנקרא אברהם אבינו נדיב שהיה תחלה כו' שנדבו לבו להכיר בוראו ולקבל עליו עול מצות. ואיכא למילף מינה למעילה שמעל גם היכא